רבי בצלאל אשכנזי מה

ואם עברו וכנסו מוציאין ולשלישי מותר' וכופין לראשון לגרש מדינא בכל מיני כפייה עד שיאמר רוצה אני ויגרשנה בגט גמור בלא שום תנאי ואי מסר מודעא כייפינן ליה דמבטיל למודעיה כיון דאיתסרא עליה וקלישי קדושייהו דלא מצרכינן גיטא מניה אלא משים חומרא בעלמא ומי שלבו נוקפו ליעביד ליה הרחקה דר"ת ז"ל בכל חזוקיו

ולשני מן הדין אין כופין אף על גב דאיתסרא עליה וצריך לפייסו ואם לא יתפייס בדבר הגון אלא בתרקבא דדינרי מאיימינן עליה בהרחקת דר"ת ז"ל וכדי שלא תתעגן בת ישראל אם יקשה ערפו עבדינן ליה נמי הרחקה דר"ת ואי אמרה נמי מאיס עלי פשיטא דכופין לדברי הכל ואפיריין מטייה דמאיסה במי שאסורה עליו

ולשלישי אין כופין כלל ולא מרחיקין דהא שריא ליה וכיון דאית לה תקנתא בכפיית הראשונים או בהרחקתן אפילו אמרה מאיס עלי בזה השלישי יש לחוש לדברי האחרונים שלא לכוף דהוה ליה כמי שאין לפנינו אלא זה שלישי בלבד

והני מילי היכא דנתקדשה לשלישי קדושי ודאי שהיתה גדולה בודאי בשנים ובסימנים אבל אי גם קדושי שלישי בספ' מותרת לכלם והבחירה בידה וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל ואכתי איכא לאיסתפוקי אי בקדושי שלישי היה נודע שהיתה גדולה בשנים ולא היה ידוע אי היו לה סימנים אי נימא כיון דסוף סוף קדושי שלישי הם בספק אי נמי הוה ליה כיצא עליה קול מזה ומזה דמותרת לשניהם והכא נמי תהיה מותרת לכולן והבחירה בידה וכדכתיבנא

ודע דכתבו התוספות ז"ל בסוף המגרש וז"ל והילכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת שיצא על גט אחד קיל פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר"ת להמתין שלשה חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששת דלעז והביא ראיה מכאן דאמרינן הכא דמותרת לשניהם אף על גב דדמי למחזיר גרושתו מן האירוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא מא לא החמירו ואומר ר"י דאין ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואין דומה כל כך למחזיר גרושחו מן האירוסין אבל בקול אחד יש להחמיר כדאמרינן לעיל כשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אף על גב דקדושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מכל מקום מחמירין משום דקדושי שני קדושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן האירוסין ע"כ. פי' לפי' ר"ת להכי מותרת לשניהם משום דליכא אלא קול ובמקום קול לא החמירו דמדינא לא הויא מחזיר גרושתו מן האירוסין אלא כשקדושי ראשון ושני הם קדושין ודאין מן התורה ובמקום דליכא אלא קול לא החמירו אבל כשיש בשום צד קדושין של תורה ראוי לגזור ולכך כשקדושי שניהם של תורה כגון לא מצאו דבר על בוריו גזרו שמא יאמרו וכו' ולא שני לן בין שני קולות לקול אחד ולכן דן הרב ז"ל בהאי גיטא שיצא עליו קול פסול ונתנו גט שני שאין לחוש לקול ואינה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן גט שני. ור"י ז"ל סובר דלהכי מותרת לשניהם משום דאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכולי האי לא חיישינן אבל בקול אחד יש להחמיר ומייתי ראיה מלא מנאו דבר על בוריו דאף על גב דקדושי שני קדושי תורה מכל מקום אם לא נחוש לקול קדושי קמא אין כאן מחזיר גרושתו כלל אלמא דחשו לקול אחד. וקשה דמה זו ראיה שניא היא ההיא דלא מצאו דבר על בוריו דמ"ה חששו לקול דראשון משום דאי אמרת מגרש שני ונושא ראשון מתחזק הקול דקדושי ראשון היו אמת מדלא שרינן לה גם לעלמא בגירושי השני חבל בקול של גט דר"ת ז"ל כי שרינן ליה לינשא בתוך ג' חדשים דגט השני כהוראתו של ר"ת ז"ל ניכר מתוך כך שקול הלעז שיצא על הראשון היה שקר מדלא חיישינן ליה. וי"ל דגם אם ישא ראשון אינו מתחזק הקול כיון שראו שהצרכנוה גט משני. והאי דלא שרינן לה לעלמא לאו כולי עלמא ידעי ביה ויאמרו כך נזדמנו נשואין אלו וה"ה דלעלמא נמי הוה משתרי כיון שנתגרשה משני

מעתה יש לדון בנדון שלפנינו דלר"ת ז"ל דלא תליא מילתא אלא אי איכא קדושי תורה בהדי קול אי לא ולא שני ליה בין בני קולות לקול אחד אמטו להכי בנדון שלפנינו אי איכא שום ספק בקדושי השלישי אי קטנה היתה ואף על גב דבידוע דגדולה היתה בשנים כיון דלא נתברר אז אם הביאה סימנין הרי אין כאן קדושי תורה ולא גזרינן ואף על גב דאמרינן חזקה דרבא להחמיר היינו להחמיר בשל תורה כגון לחליצה אבל להחמיר בגזירה דרבנן לא אמרו אבל לשיטת ר"י ז"ל דלא הקלו לומר דמותרת לשניהם אלא משום דהויא שני קולות ולאמת שני קולות לא חיישינן. מעתה בנדון דידן אפילו לא יהיו קדושי שלישי בודאי גדלות בשנים יש לדון ולומ' דבמקום שני קולות לא חששו דאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר שב' הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל בנדון דידן במאי דיאמרו דגדולה היתה כשנתקדשה לראשון בלבד היה דומה למחזיר גרושתו וראוי לגזור כל שכן דבשנתקדשה לשלישי היתה בודאי גדולה בשנים והעולם אינן מסתכלין אלא בשנים ולא בסימנם וסברי כרבא דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה דהביאה סימנין. כ"נ לשטה זו. וכן פירש הרשב"א ז"ל דטעמו של ר"י ז"ל תליא בריבוי קולות דלאמת שני קולות לא חיישינן וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ' ט' מהלכות אישות: והרא"ש ז"ל בפסקיו פי' דטעמו של ר"י ז"ל שמחלק בין שני קולות לקול אחד משום דכיון דאינו דומה למחזיר גרושתו אלא על ידי שנאמר ששני הקולות אמת הילכך לא חיישינן דודאי יאמרו כשנתירנה לראשון דכיון דמחזקי לקול הראשון דהקול דמן השני שקר אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש לחוש ולפי זה הטעם אף אנו נאמר בנדון דידו דכיון שאינו דומה למחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקדושין חיילי מאחר שנתירנה לראשון אנו מחזיקין לקידושי ראשון ויאמרו שקדושי שני היה טעות שנתברר שגדולה היתה בשעת קרו שי ראשון ואין זה מחזיר גרישתו וליתא דאם כן היינו סברת רב שישא דאמר מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות הוו וליתא לדרב שישא וקי"ל כרב הונא ובזה אין לחלק בין כשקדושי שני קדושי ודאי או קדושי ספק דאם יאמרו שנתברר שגדולה היתה בשעת קדושי ראשון אפילו הוו קדושי שני קדושי ודאי לא חיילי אלא ודאי משמע דדוקא במקום שני קולות יאמרו כשנתירנה לראשון דהקול דמן השני השני שקר כיון דעיקר הקדושין לא ידיע אלא על ידי קול אבל כל שנתקדשה משניהם בודאי כל שיש יתרון בעיני העולם בקדושי ראשון על הראשון לא יאמרו דקדושי שני הוו קדושי טעות אלא יאמרו מחזיר גרושתו וכו' הילכך כשנתקדשה לשלישי היה ידוע שהיתה גדולה בשנים אף על גב דלא היה ידוע שהיתה גדולה בסימנין יאמרו מחזיר גרושתו וכו' והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט' יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר וכו' ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דדוקא כשיצא קול אחר כמותו אבל אם קול השני היה יותר ברור מן הראשון דהא איכא כמה טכסיסי דקלא דחיישינן להו כמו שכתב הרשב"א ז"ל ויש קול חזק וברור מחבירו ואם קול השני ברור מהראשון איכא למגזר שמא יאמרו וכו' ומה שכתב הרב ז"ל בבבא הראשונה יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא שני וקדשה בפנינו וכו' היינו משום דבעי למימר עלה דאם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קדושי שני כלום וגו' להכי פתח הרב ז"ל דבא שני וקרשה בפנינו דאפ"ה אין קדושי שני כלום ומיהו לגבי הגזרה דשמע יאמרו כל דאיכא יתרון בעיני העולם בקדושי שני שפיר גזרינן וכו' והילכך בנדון שלפנינו כיון דכשנתקדשה לשלישי היתה גדולה בודאי בשנים איכא למגזר ואסורה לראשון אף על פי דלא נתברר אם היו לה אז סימנין ואם תבוא אפי' אשה אחת ותעיד על מה שראתה כבר שהיו לה סימנין קודם שנתקדשה לשלישי סגי בהכי לדברי הכל וכדכתיבנא לעיל ותהיה אסורה לראשון לדברי הכל ואפשר דאפי לו לשטת ר"ת ז"ל לא הוצרך לקדושי תורה כדי לאוסרה על הראשון אלא במקום קול אבל במקום קדושי ספק של תורה כל שבעיני העולם יש יתרון בקדושי שני בכדי שלא יאמרו קדושי שני קדושי טעות שפיר איכא למימר והילכך כיון שידוע שבקדושי שני היתה גדולה בשנים היינו ההיא דרב הונא וגזרינן שמא יאמרו וכו' ואסורה לראשון: ודע דדין פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לא שייכא בנדון דידן דלא אמרו דקבלה קדושין בפני בעלה כאומרת גרשתני וכשהבעל בעיר כבפניו דמי אלא כשהיו נשואי הראשון גמורין אבל כל שהיו קדושי ספק מתחלה אין קבלת קדושיה ראיה לגרושי ראשון אלא שהיא סבורה דאין קדושי ראשון כלום והיא ממאנת בו וקדושיה הן הן מיאוניה. וכן כתוב בנמקי יוסף פ' בית שמאי וכן הריטב"א ז"ל בפ' האומ' דקדושין גבי פלוגתא דרב הונא ורב יהודה דמר אמר והוא יתן ומר אמר לכשיתן ובעי גמרא מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, כתב ז"ל דכל דאיכא למיתלי דקבלה קדושי שני מפני שסבורה שלא נגמרו קדושי ראשון וטעתה בדרב יהודה דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי תו לא תלינן בגיטו של ראובן ע"כ. וכל שכן בנדון דידן וזה ברור הנראה לעניות דעתי בצלאל כמוהר"ר אברהם אשכנזי: דיני כתובה הנדוניא

ח שאלה יורנו מורה צדק אלמנה שתבעה נדוניתה וגבתה אותה מהיתומי' או ממה שתפסה תחת ידה והסכימו המפרשים ז"ל בדעת אחת שאינה מפסדת מזונות אם יכולים היתומים לפרוע לה מנה מאתים ותוספת ולסלק אותה מהמזונות כדרך שאמרו בנפרעת מקצת כתובה או אינם יכולין כי הנדוניא הרי היא כחוב בעלמא ואינה לענין מזונות כלל: ועוד שהטעם ההוא שכתבו שם לא שייך הכא כלל שהרי שיירה כל העיקר והתוספת אשר בשבילם ניזונות בכל מקום יורינו המורה בכלל ופרט באר היטב ושכרו כפול מן השמים

תשובה בכתובות פ' אלמנה ניזונת תנן מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד וכו' ואמרי' בגמ' מתניתין מני רבי שמעון היא דאמר מכרה או משכנה מקצת כתובתה אין לה מזנות דקסבר מקצת כסף לאו ככל כסף ורבנן פליגי עליה ואמרי דיש לה מזונות דקסבר מקצת כסף ככל כסף ומסיק גמרא הילכתא דלא כרבי שמעון דאמרינן התם ההיא איתתא וכו' אמר לו רבא ליתמי זיל הבו לה מזוני לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכתב הרא"ש ז"ל בפ' הנז' וז"ל וראיתי גדולים שפירשו שאף על פי שחייבים לזונה אם רצו היורשים פורעין לה מותר כתובה ומסלקינן אותה אפילו לאנשי גליל ודברים של טעם הם דאם לא כן כל אשה תמכור כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בחסרון הדינר ע"כ. והר"י בנו הביא באבן העזר סימן צ"ג סברא זו בשם אביו ז"ל ולא נמצא לשום פוסק דפליג עלייהו

ותמהני עליהם ז"ל דכיון דקאמר רבא בהדיא לית דחש להא דרבי שמעון דקאמר מקצת כסף לאו ככל כסף אלא הילכתא כרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף. אם כן אין חילוק בין מקצת כסף לכל כסף כלל ואם כדבריהם ז"ל הא שאני לז בין מקצת כסף לכל כסף דאילו בכל כסף דהיינו שלא נפרעה מכתובתה כלום אמרי' דאין היורשי' יכולין לתת לה כתובתה ולפוטרה ואילו במקצת כסף אמרינן דיכולין היורשין לתת לה השאר ופוטרין אותה ולישנא דרבא דאמר לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא