רבי בצלאל אשכנזי מג

מחמת טענה כופין דכך לי קדושין שנמסרו לביאה כההיא דהשביעהו אביו ובאה מחמת טענה בפירוש כמו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר לעולם כההיא דהרשב"א ז"ל דמיירי בשלא באה מחמת טענה ואכתי הוה מסתבר למימר שנמתין קצת מלכופו שמא יתפייס האב ואם יאריך הזמן ולא יתפייס ודאי דכופין וכתב הרב ז"ל דאין נראה לו שנמתין כלל דהשתא מיהא הרי בא מחמת טענה ולא אדע מה ילד יוסכן נראה לי פי' תשובה זו

והילכך מעתה לא משתמע מתשובה זו דמקרו קדושין בלא נמסרו לביאת היתר אלא היכא שאין לו היתר לעולם

ומכל מקום משמע מכל מאי דכתבינן דכל היכא דאמרינן מגרש ראשון ונושא שני דכייפינן ליה לגרש ואפילו לא באה מחמת טענה דחוטרא לידה וכו' והיינו דוקא כשקדושי שני הם קדושי ודאי בלי ספק דכיון דחסורה על הראשון יש לכוף למי שאסורה עליו ולא לשני אבל אם גם קדושי שני הם בספק כההיא דיצא קול מזה ומזה דמותרת לשניהם וכדאיתא בסוגיין צריך למידע אם שני המקדשין יקשו ערפם בלח נגרש מאי תקנתא שלא תתעגן כי ראוי לחוש שלא יתעגנו בנות ישראל הכשרות ולכאורה היה נראה לכוף לשני שעשה שלא כהוגן דאיבר' דבמקום שנאסרה על הראשון לא ניח מלכוף למי שנחסרה עליו ונכוף למי שמותרת לו מפני טעם עשיית שלא כהוגן ומיהו היכא דמותרת לשניהם יש לדון ולומר שנכוף לשני מפני שעשה שלא כהוגן ויש להביא ראיה מעובדא דנרש דגרסינן בפרק בית שמאי איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל וכו' מאי לאו דנא בעל פי' דלא בעל ראשון. ומהדר לא דבעל ופריך גמרא ומי אמר רב אי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדש כשהי' קטנה וגדלה ואיתביה אבי כורסי' ואתא אחרינ' וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב היו התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא. ומשני אמר רב פפא בנרש מנסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסיא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה עד כאן פי' רב פפא בעי לאוקומא בבעל ורב אשי קאמר דלעולם אימא לך דקמא לא בא עליה. וא"ת אם כן אמאי לא חשו לקדושי שני משום דהשני עשה שנא כהוגן דחטפה ורבנן אמרו דחוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. והקשה הריטב"א ז"ל ומאי פריך כיון דחטפה ובעל בעל כרחה הא קי"ל דהלוה וקדש אין קדושיו קדושין ואפילו בעל ותרץ דהכא אף על פי שחטפה סופה להתרצות לו לקדושין ומיהו מפני שהיה תחלה בחטפה עשה שלא כהוגן ע"כ ואחרים פירשו דמתחלה חטפה דרך אונס ושוב קדשם מדעתה ומכל מקום האי קמא דמפני שהיה תחלה בחטפה לא אצרכוה גט ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה מעתה היכא שלא תהיה בחטפה אלא כגון שידע שהיתה מקודשת שת בספק והוא בא וקדשה דסוף סוף עשה מיהא שלא כהוגן לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן מיהא דנכוף אותו לגרש הכי הוה מסתבר לדון בדין זה וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל נ"ה סימן א' וז"ל וקרוב הדבר כדמותו לעובדא דגרסינן בפ' בית שמאי משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקדושין גם זה שלא כהוגן נכי דקדושין נא נפקיע וכו' ע"כ. ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט' מהלכות אישות יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון ע"כ. משמע דשניהם שוין בה וליכא כפייה לשום אחד מהם. ואם תשאל דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכן חרשת וכו' לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ ומדקאמר הרב ז"ל דהפקח נותן גט ולא החרש דהא קי"ל דחרש שנשא כשהוא חרש מוציא ברמיזה כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכיון שכן שפיר הוה מצי למימר דיגרש החרש אלא משמע דהשני הוא שיגרש ולא הראשון תשובתך שניא ההיא דכבר היתה נשואה לחרש לכך אין להוציאה מתחת יד בעלה והכי דייק לשון הרב ז"ל שכתב והיא מותרת לבעלה החרש דלמה ליה לאורוכי ולמימר לבעלה החרש לא הוה ליה למימר אלא והיא מותרת לחרש דפשיטא דהחרש הוא בעלה אלא מילתא בטעמא קאמר דמ"ה יגרש הפקח משום דהחרש הוא בעלה וזה עשה שלא כהוגן שרצה להוציאה מתחת יד בעלה אף על פי שששוחיו מדברי סופרים אבל כשאין לראשון בה אלא קדושין בלחוד שניהם שוין בה הראשון והשני וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל ומיהו יש לדחות דלא מיירי הרמב"ם ז"ל אלא ביצא קול שנתקדשה לפלוני ושוב יצא קול אחר כמותו דאף על גב דזה ראשון וזה אחרון וכמו שכתב בסוף לשונו מכל מקום אפשר דלא ידע השני בקדושי ראשון ולא שמיע ליה קלא דראשון והילכך ליכא למימר ביה שעשה שלא כהוגן ולפיכך כתב הרב ז"ל אחד כותב גט ואחד כונס דשניהם שוין בה אבל היכא דידע שני בקדושי ראשון דעשה שני שלא כהוגן ובקש להפקיע קדושי ראשון איכא למימר דנכוף לשני לגרש וכדכתיבנא

אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב בחדושיו שיו בסוגיין דקאימנא ביה וז"ל מותרת לשניהם דאי ניחא ליה בשני מגרש ראשון ונושא שני ואי ניחא לה בראשון מגר' שני ונושא ראשון דכיון דקדושי שני לאו קדושי ודאי נינהו לא גזרינן בהא שמא יאמרו וכו' ע"כ ומתוך לשון זה נתברר לנו שורת הדין דהא ודאי הרב ז"ל הקשה דאי ניחא ליה בהאי כייפינן לאידך לגרש דאי לא תימא הכי למאי הילכתא כתב הרב ז"ל דאי ניחא נה וכו' ומאי נפקא לן מינה והרי אכתי ברצון המקדשים תליא מילתא וראיתי למרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה שכתב בתשובה וז"ל והיכא דשני הקדושין ספק כגון ששניהם על ידי קול אמר אמימר בסוף פ' המגרש מותרת לשניהם ונשאל את פיה ולמי שתתרצ' בו תקבל ממנו קדושי ודאי ויהיו של האחד ספק וכופין אותו לגר' חזר הדין כמו החלוק' הראשונה וכו' ע"כ ומיהו מלשון הריטב"א ז"ל לא משמ' כן שכתב דאי ניחא לה בשני מגרש ראשון ונושא שני משמע להדיא דאין כאן שוב עסק קדושין אחרים אלא הבחירה בידה ואי ניחא לה בזה כייפינן ליה לאידך לגרש ואיפשר דהוקש' להריטב"א ז"ל לשון מותרת לשניה' דנקט אמימר דלא דייקא דבע"כ אינה מותרת אלא לאחד ומאי מותרת לשניה' דנקט לא הוה ליה למנקט אלא אף מגרש שני ונושא ראשון כדנקט רב שישא לעיל מיהא גבי פלוגתא דרב הונא ותרץ הרב ז"ל דה"ק מותרת לשניהם דאי ניחא לה בשני וכו' פירוש כיון שהדבר תלוי ברצונה דלמי שתרצה היא תנשא לו מעתה שפיר קאמר מותרת לשניהם ומשמע דבמאי דקאמרה בהאי ניחא לי סגי ולא בעינן דנימא ניחא לי בזה ומאסתי באידך דכיון דלית כאן קדושין ודאין לשום חד מינייהו מעתה מצינא למימר כי היכי דאין האשה מתקדשת מתחלה בעיקר הקדושין אלא ברצונה הכי נמי אינם נגמרין קדושיה הלא לרצונה ואינה כשבויה שתבעל אלא למי דניחא לה ביה והיינו דנקט רב שישא בריה דרב אידי אף מגרש שני ונושא ראשון ולא קאמר מותרת לשניהם כדקאמר אמימר משום דכיון דקדושי שני הוו קדושי בעדים ברורים לא מתליא ברצונה דאי אמרה ניחא לי בראשון לא כייפינן ליה לשני דקדושיו קדושי תורה ולכך לא נקט מותרת לשניהם כן נראה שטת הריטב"א ז"ל ורש"י ז"ל כתב מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפילו רב הונא מודה בהאי ע"כ. פי' לפי' הא כתיבנא לעיל דממה שכתב רש"י ז"ל לעיל ונושא שני אם ירצה משמע דמאי דקאמר מגרש ראשון היינו בכפייה וכדמשמע לישנא אבל נושא שני היינו אם ירצה ואין לפרש דהא דקאמר ונושא שני אתא לאשמועינן דישאנה אף על גב דעשה שלא כהוגן דהא פשיטא ואמאי הוה ס"ד דנעכב עליו מלישאנה והא לא עשה שום דבר שלא כהוגן וכדבעינן למכתב בס"ד. ועוד דמאי דקאמר רב שישא אף מגרש שני ונושא ראשון ע"כ לא מתפרש הכי דראשון ודאי לא. עבד מידי שלא כהוגן וגם אין לפרש דאתא לאשמועינן ונושא שני דאינו צריך קדושין אחרים אלא ישאנה בקדושין הראשונים והכי נמי יתפרש מגרש שני ונושא ראשון והא ודאי ליתא דקי"ל כל ספק קדושין צריך לחזור ולקדשה ודאי אם ירצה לכונסה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות לכך פירש הרב ז"ל ונושא שני אם ירצה פי' דלא אשמועינן רב הונא מידי אחרינא אלא דמגרש ראשון בכפייה ונושא שני אם ירצה וכדכתיבנא לעיל ולהכי כייפינן ליה לראשון לגרש משום דאינו יכול לכונסה וכדכתי' אבל שני דיכול לישאנה לא מצינן למכפייה לגרש וכדמסיים ואזיל אבל מגרש שני וכו'. ורב שישא אמר אף מגרש שני ונישא ראשון פי' כיון דביד שניהם לגרש ולכנוס הרי הדבר תלוי ברצונה ואי ניחא ליה בשני מגרש ראשון בע"כ אבל לרב הונא לא כייפינן לגרש אלא למי שאסור לכנוס והילכך כיון דמלישנא דרב שישא נמי שמעינן דהיכא דלא מתסרא על הראשון הדבר תלוי ברצונה ואי ניחא לה בזה כייפינן לאידך והיינו דקאמר חף מגרש ראשון וכו' דהיינו לישנא דכפייה וכדכתיבנא מעתה תקשי אמאי נקט אמימר מותרת לשניהם לכך כתב רש"י ז"ל מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון והא דנא נקט להדיא בכי וכדנקט רב שישא משום דס"ל לאמימר דאפילו רב הונא מודה בהא לכך שני בלישניה ולא נקט כלישנא דרב שישא דפליג עליה דרב הונא. כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. ומדברי שניהם למדנו דהיכא דקדושי שניהם בספק תלוי ברצונה ואי ניחא לה בהאי כייפינן ליה לאידך לגרש וכדכתב הריטב"א ז"ל להדיא אלא דלשטתו אליבא דרב שישא דלקדושי שניהם הם קדושין ודאי לא תליא ברצונה לכוף למי שיש לו עליה קדושי ודאי אבל לשטת רש"י ז"ל לעולם כייפינן למי שאינה רוצה בו אי שריא לתרווייהו אבל אי מסחרא על הראשון לא מצינן לכוף לשני

עוד נוכל לומר ולפרש לשון הריטב"א ז"ל דהכי קאמרה בהאי ניחא לי ואידך מאיס עלי דלדעת הראשוני' ז"ל אפילו בנשואה ודאי כמה ימים ושנים אי אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעה לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה. ואיברא ודאי שכל האחרונים ז"ל קראו תגר על סברא זו ומכללם הריטב"א ז"ל בחדושיו ובתשובותיו היינו דוקא בנשואה או ארוסה גמורה שלא תהיה עיניה נותנת באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל היכא דלא מיקדשא לשום חד בודאי אלא אגידא בקדושי ספק פשיטא ודאי דאי אמרה על אחד מהם מאיס עלי דכופין אותו לגרש וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בכלל ל"ה על דבר המקדש בטבעת שאולה דאף על גב דלדידיה מקודשת מכל מקום כתב בסוף תשובתו וז"ל אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פתוה וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דגרסינן ביבמות בפ' בית שמאי משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושי' וכו' מכל מקום יש לסמוך