רבי בצלאל אשכנזי מב

בידה לחזור לראשון דליכ' למימר דלהאסר על הא' לעול' נתקדש' דמי הכניסה בדוחק זה אלא ודאי מעול' לא נתכוונה לזה והילכך שורת הדין הוא לכוף אותו לגרש שלא תתעגן תדע דהא חילק הריטב"א ז"ל בין היכא דעבדא איסורא להיכא דגרמה האיסור בכוונה לבד דהיכא דעבדא איסורא כהאי עובדא דיבמה שנפלה לפני כהן כתב הריטב"א ז"ל בתשובה דאין כופין ואין מבקשין וכדכתבינן לעיל ואילו היכא דגרמא האיסור בכוונה ולא עבדא איסורא כההיא דהנודרת להנאה מיבמה תנן בהדיא מבקשין מעתה אף אנו נאמר היכא דלא נתכוונה כלל וליכא קמיה אלא ספק קדושין בלחוד אסקינן דרגא דכופין ולא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה בכיוצא בזה ואיפשר דהוא נתן אצבע בין שניו שקדשה קדושי ספק עד שמתוך כך נאסרה עליו בקדושי שני: ומצאתי סעד לדברי דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' סוטה ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כיצד שמעו בית דין שהעם מרננין אחריה קוראין אותה ואומרין לה אל תסתרי עם איש פלוני באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין נותן לה גט. עד כאן משמע דכייפינן ליה ליתן גט והכי מוכח להדיא בגמרא דגרסינן בפרק ארוסה אבעיא להו עוברת על דת ורצה בעלה לקיימה מקיימה או אינו מקיימה מי אמרינן בקפידה דבעל וכו' ופשיט ת"ש ואלו שבית דין מקנין להו מי שנתחרש בעלה וכו' אי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה עבדין בית דין מידי דדילמא לא נירא ליה לבעל ודחי סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת מינח ניחא ליה עד כאן משמע להדיא דכייפינן ליה ניתן גט וכן בכל הנהו דכתב הרב ז"ל בפרק א' מהלכות סוטה יוציא ויתן כתובה היינו דכייפינן ליה להוציא וכן כתב הרב בעל אור זרוע ז"ל דהא דתנן בסוטה מי שקינא לה ונסתרה אף על פי ששמע מעוף הפורח ואינו חפץ להשקותה יוציא ויתן כתובה דכופין להוציא שהרי נאסרה עליו עד כאן. אלמא דכל כה"ג כופין להוציא כיון דנאסרה עליו ואף על גב דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה ואין לומר דאדרבה הקינוי שקדם הוא שגרם האיסור דאלמלא הקינוי לא היתה נאסרת דעוברת על דת אין כופין את הבעל להוציא אף על גב דמפסדת כתובתה וכמו שכתב הר"מ במז"ל בפרק כ"ד מה' אישות והילכך שניא כל הני דסוטה דאדרבה הקינוי גרם האיסור ולכך כייפינן בהו להוציא דהא ודאי ליתא דלא מסתבר דמפני שעבר עניו רוח טהרה וקינא לה נימא דהוא גרם האיסור והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מה' אישות ואמר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו להסתר וכו' ואף על פי שכא מצאו דבר מכוער שאין לך דבר יותר מנוער מזה והיום שאין שם מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר עד כאן הא קמן דקאמר הרב ז"ל דהיא גרמה האיסור ועוד יש ראיה מכרעת דפליגי בגמרא בפרק המדיר בנדרה היא וקיים לה איהו אי היא נתנה אצבע בין שיניה או הוא נתן אצבע בין שיניה ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה במאי דקיים ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה הא קמן אף על גב דהיא נדרה מעיקרא כיון דלבסוף היה יכול להפר ולא הפר קרינן ליה דהוא נתן אצבע בין שיניה ואמטו להכי בההיא דסוטה נמי אף על גב דקיימא להו מעיקרא כיון דהוא נסתרה לבסוף מקריא היא נתנה אצבע בין שיניה ואפ"ה כיון דסוף סוף אסירא עליה כייפינן ליה להוציא. וכההיא כתבו התוספות בפ' החולץ גבי הא דאמרינן ומנא תימרא דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו בית שמאי אומרים נוטלות כתובתן וכו' והיא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה ואיברא דהתם כתבו התוספות נמי דבזמן דמי סוטה נוהג לא מיקרי נתנה אצבע משום דבשעה שנסתרה היתה יכונה ליבדק בשתיה ומיהו היום שאין שם מי סוטה שפיר מקרי היא נתנה אצבע ואפ"ה כייפינן ליה להוציאה בגט וכמו שכתב הר"מ במז"ל בפ"א מהלכות סוטה ובפרק ד' מהלכות אישות וכן כתבו המפרשים ז"ל

ואל תשיבני מהא דתנן הנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ ואין כופין מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה דשניא היא דמעיקרא נתכוונה להפקיע עצמה מן היבם ולבטל מצות יבום וכדכתיבנא אבל בהאי דסוטה להנאת עצמה נתכוונה ולא להאסר על בעלה ולכך כופין להוציא ולא אמרי' היא נתנה אצבע ותתעגן וה"ה בכל מקו' שאמרו מגרש א' ונושא ב' כייפינן לא לגרש כיון דאסורה עליו ולא אמרינן היא נתנה אצבע דכל שאסורה עליו כייפינן להוציא אם לא שנתכוונה להאסר כההיא דיבמה וכדכתבינן וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל שכתב בסוגיין דקיימין ביה וז"ל ונושא שני אם ירצה ע"כ פי' נשואי שני תלויין ברצונו ולא גירושי ראשון דכייפינן ליה לראשון על ידי כפייה ונושא שני אם ירצה ולהכי רמז לנו הרב ז"ל הכפייה בלשון זה ולא רמזה בלשון מגרש עצמו דלא תימא דדוקא כשנושא שני בודאי הוא דכייפינן לראשון לגרש כדי שישאנה השני אבל אי אכתי הדבר תלוי ועומד ואיפשר שירצה השני ואיפשר שלא ירצה אימא דלא כייפינן לראשון לגרש קמ"ל דאפ"ה כייפינן ליה לגרש כן נראה לי לפרש דברי הרב ז"ל אשר לא נפל דבר אחד מדבריו ארצה ללא צורך גם רמז לנו הרב ז"ל בלשון זה דלא נימא דה"ק ונושא שני דיכול השני לישא והא אתא לאשמועינן דלא תימא דעשה שלא כהוגן שאסרה על הראשון ולכך לא ישאנה לא זה ולא זה וכדאמרינן ביבמות על יבמה שנתקדשה לזר וכדבעינן למכתב בס"ד ונשמר מזה כרב ז"ל דהא לא מצינן לפרושי הכי ונושא ראשון דקאמר בתר הכי אלא ה"ק ונושא שני אם ירצה ועוד נדקדק בלשון זה בסייעת' דשמייא: מכל מקום נראה לי הדין ברור דכי אמרינן מגרש ראשון ונושא שני היינו דכייפינן ליה לגרש

ונראה נמי דכל היכא דכייפינן להוציא מחמת שם איסור לכ"ע לא בעינן שהבא מחמת טענה דאפילו אינה באה מחמת טענה נמי כופין שכתב הריטב"א ז"ל בתשובה סימן אלף רל"ו ועוד תדעו דאפילו עשאוהו הבנים שליח בעדים ואפילו הן גדולים אם לא פירש פלונית לפלוני בני ופלונית לפלוני בני חין אחת מהן ראויה לינשא לאחד מהן לעולם לפי שאין ידוע אי זו לזה וכו' וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמאן בין להם בין לאחרים כופין אותן ליתן גט ותדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין אותו ליתן גט וכל שכן בבאה מחמת טענה ואומרת חפצה אני לינשא כדי שיהיו לי בנים להיותן לי סיוע וכו' וגרסינן ביבמות בפ' מצות חליצה בההוא יבם דאתא לקמיה דרבי חייא והטעהו ואמר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ לה אמר לו השתא מינך איפסילא זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא עד כאן פי' לפי' הוזקק הרב ז"ל לאורוכי ולומר וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמתן וכו' ולהביא ראיה מאינו יכול ומההיא דחליצה משום דנדון דידיה לא דמי לשניות וכיוצא בהן דאסרו רבנן להדיא ומנכר איסורייהו ולכך פשיטא דכופין להוציא דהא רביע איסורא דרבנן עליה וכדכתיבנא לעיל אבל נדון דידיה לא מבררא איסורייהו אלא משום דאין ידוע אי זו לזה ואי זו לזה הוא דלח מצו למנסבינהו מעתה יש נבעל הדין לחלוק דאין כופין דכל חד מצי למימר אנא הא קאימנא ושמא מותרת היא ני ולא מצינא למכפייה ליתן גט לכך הוזקק הרב ז"ל למיתי עלה משום שהן מעוכבות מלהנשא לעולם מחמתן ומייתי לה מאינו יכול אבל כל שאסרו חכמים לינשא פשיטא דכופין כדאיתא להדיא בסוף פרק המדיר וכדכתיבנא לעיל ואינה צריכה לפנים

ואכתי צריך לפרש דברי הרב במאי דכתב ותדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין וכל שכן בבא מחמת טענה וכו' וצריך לדקדק בא מחמת טענה מאן דכר שמיה והא לעיל מיהא כתב וכיון שהן אסורות לינשא וכו' כופין אותן ליתן גט ולא הוצרך שיביאו מחמת טענה ונראה דה"ק ותדעו לכם שכן הוא שהרי הנשואה כבר וטוענת אינו יכול כופין אותו לגרש ואף על פי שאינה באה להדיא מחמת טענה אלא שואלת והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו כל שכן היכא דאינו יכול לכונסה דהא ודאי אף על גב דלא באה מחמת טענה כמאן דטענה דמי דהיאך תשב גלמודה בלח בעל ובלא בנים והא בעיא חוטרא לידה וכו'

ונמצינו למדין לפי זה דאפילו בנדון דידיה דאין האיסור אלא מחמת ספק משום דמעגני מחמתן כופין לגרש אף על גב דלא באה מחמת טענה להדיא כל שכן במידי דאסרי רבנן להדיא דאינו צריך לבא מחמת טענה דרבנן בוא דמפקי לה מיניה ומה לנו בטענתה

ועתה אפרש תשובת מהר"י קולון ז"ל שבסימן קכ"ה משום דראיתי בקונדריס ערבובי דברים בפירושו והא לך פירושו ראובן שנטען מלאה אשת שמעון ואחר כך גירשה שמעון והלך יעקב אבי ראובן והשביע את ראובן בנו שלא ישא את לאה הנ"ל ובין כך יצא קול שראובן קדש את לאה ונסתפקו אי מצי ראובן למכנס את לאה אי לא. ובירר הרב ז"ל בתשובותיו שני צדדין אם על הב"ד מצווין להפרישו או אם האשה תובעת שיוציאנה ומעיקרא קא מצדד בהפרשת הב"ד ומיירי שנטען עליה על ידי עדים שראו דבר מכוער כגוונא דאסירא עליה והשתא אין לו עסק בשבועת האב כלל אלא קא שקיל וטרי אם בית דין מצווין להפריש בגט מפני שנטען עליה ואף על גב דאיהי לא ניחא לה בהוצאה וכמו שכ' בסוף התשובה ומשום דאיכא למימר דאין ב"ד מצווין להפריש בגט אלא להפרשה שלא תנשא אבל לכוף לגרש לח דלא ליהוי גט מעושה לכך שקיל וטרי בה וקאמר דראוי לאפרושינהו בגט פן יבואו לידי מכשול עבירה ק"ו ממקדש תוך ג' חדשים לאחר מיתת הבעל ואף על גב שיש היתר לאיסורו כל שכן היכא דהוו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר והאריך הרב ז"ל שלא נחלק בין איסור קל לאיסור חמור דההיא דג' חדשים איסור קל וגם יש היתר לאיסורו ויבא לזלזל ולכך החמירו להצריכו לגרש אבל ההיא דנטען איסור חמור וקרוב להיות דאורייתא וגם אין היתר לאיסורו לא יבא להקל ושוב העלה דכדי להסתלק מכל ספק היה נראה לעשות הרחקה דר"ת ז"ל ומכל מקום אין בצד זה עסק לשבועת האב דהא קאמר אבל הכא שהאיסור חמור וקרוב להיות דאורייתא וגם אין היחר לאיסורו משמע להדיא דלא מיירי כלל בענין השבועה והא כתיבנא דגם האשה לא ניחא לה בגרושין חלא שהפרשת ב"ד מיירי בצד זה הילכך לא שייך בצד זה דין באה מחמת טענה ובצד השני מיירי כגון דליכא שום איסור מצד שנטען עליה כגון דליכא אלא קול דברי' בעלמא אלא דהיא רוצה שיוציאנה מחמת השבועה שהשביעו אביו שלא ישאנה ובצד זה לא הזכיר הרב ז"ל דהוו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר דשפיר הוו קדושין שימסרו לביאה דהא אפשר בהשאלה דהא ליכא שום איסור מצד שנטען עליה דלא היה אלא קול בעלמא וכדכתיבנא אלא שהיא שואלת או כנוס או פטור מחמת שמונע ממנה כל ענייני אישות ואין לה להמתין עד שיתפייס האב ולכך בצד זה בעינן דתיהוי באה מחמת טענה דוקא משום דלא אסירא עליה אלא מחמת השבועה והיום או למחר יתפייס האב

ומייתי לה מתשובת הרשב"א ז"ל שהשיב על המקדש קדושין שלא נמסרו לביאה דכופין אותו לגרש מטעם דהויא ליה מן הסתם כמאן דאתיא מחמת טענה אף על גב דלא טענה מידי וכדפרשינן ה"ה לגבי שבועת האב אף על גב דהוו קדושין שנמסרו לביאה כיון דבאה להדיא