רבי בצלאל אשכנזי מא

סברא אמר להו מתניתין היא הנטען משפחה ונשתחררה מאשת עובדי כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציא אלמא ברננה לא מפקינן הכא נמי ברננה לא מפקין ע"כ. י"מ דבעיין אחכם שאסר את האשה בלחוד דליכא למיחש בה דליגע לידי איסורא דאורייתא שאפילו לא היה הנדר כלום הרי נתגרשה וליכא אלא רינון לעז בעלמא והיינו דפשטינן לה מגיורת דליכא נמי אלא רנון לעז בעלמא דאיהי מכל מקום גיורת הויא והיינו לישנא דאמרינן ברננה לא מפקינן וזו היא שטת התוספות ז"ל והרשב"א ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' דבעינן אכלה מתניתין ואפילו אמביא גט ואאומר מת הרגתיו הרגנוהו דאיכא חשד איסורא דאורייתא אם איתא דאסהידו שקרא ונתנו עיניהן בה והרי היא אשת איש גמורה וזו היא שטת הר"מ במז"ל בפ' י' מהלכות גרושין וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל והקשו על שטה זו דאם כן מאי מייתי ראיה להיתירא מן הנטען על השפחה ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקינן דשאני התם דאפילו נתגיירה לשם כך והיתה הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מה שאין כן במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש היא ובאסור עומדת אצלו אדרבא נימא דדמיא היא לנטען מאשת איש דאם כוס יוציא ותירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו דלא דמיא מנטען מאשת איש דאינו חשד לבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי מכוער ורגלים לדבר לחוש דכי נסבה אלומי לקליה אבל במביאה גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכרה ושום קול שיאמר כן כדי שישאנה אלא חשד שבלב ורנון לבד שהעם מרננין ומפקפקין ולהכי לא חשבינן ליה אלא כרננה דעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לה אלא רננה ולאו דדמו רנני אהדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שנטען עליה ונתגיירה והתם לירא איסור ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו איתיה איכא חשש איסורא אלא משום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבינן ליה לרננה שאין להוציאה משום אומד וחשד שבלב בלא שום ידים ע"כ וכן כתוב בנמקי יוסף נמצא דלשטת התוספות ז"ל הא ודאי דבמרום שאמרו חכמים מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון אפילו אם כנס מוציא דהא משו' איסורא דאורייתא קא נגעו בה דהיינו מחזיר גרושתו ואפילו לשטת רש"י ז"ל דוקא ברננה לא מפקינן פי' חשד שבלב ורינון שהעם מרננין דאין להוציא משום אומד וחשד כיון דליכא מעשה מוכיח אבל במקום שאמרו חכמים מגרש ראשון ונושא שני הרי מעשה מוכיח קמן וידים מוכירות דראשון נותן גט וגם השני נותן גט וקרוב הדבר מאד שיאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין וראוי לגזור בזה והויא ליה גזרה זו כשאר גזירות דרבנן כגון חלוצה לכהן וכיוצא בה והילכך פשיטא דאם כנס יוציא והרי אמרו אם קדש וכנס מניקת חבירו שכופין להוציא ולא סגי בהפרש' אף על גב שיש היתר לאיסורו ואפילו באשת כהן ואפילו אם קדש ולא כנס להראב"ד ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל כופין להוציא ומשמתין ליה עד שיגרש וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל וכמו שכתבו התו' בפ' החולץ ועוד החמיר הראב"ד ז"ל דאם עבר וכנס כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד שיעברו ימי הנקת הולד שהם כ"ד חדש ועוד צריך להמתין אחר זמן זה כימי' אשר עמד עמה באיסור הא קמן כמה החמירו באיסורן ז"ל אף על גב דיש היחר לאיסורו כל שכן בגזירה זו דמחזיר גרושתו דליכא שום היתר בשום זמן דודאי אם כנס אפילו בדיעבד יוציא וגרסינן נמי בסוף פ' המדיר אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וכו' ורב תחליפא וכו' ופריך גמרא ואלו שכופין להוצי' מוכה שחין ובעל פוליפוס בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפ' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל גרסינן בירושלמי שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון אמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוק' אלמנה לכ"ג אלא כגון אלמנה לכ"ג והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור ואכתי ק"ל לרב אסי דאמר מתניתין דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינא וקתני אלו: ואיכא למימר לדידיה נמי מתני' נמי לא קתני שביאתן באיסור אלא דליכא איסור ואומר רבנן יוציא משום ממון אי נמי דרבנן קאמרי היינו שמוציא מדברי סופרי' שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה בין של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאורייתא קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושן מצוה ע"כ וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל הא דאמרינן דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אם כן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו דהוו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינא הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאורייתא ע"כ. עוד כתב ז"ל במשנה גבי ואלו שכופין וכו' ז"ל הא דקתני ואלו ואף על גב דאיכא אחרים כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני משום דלית בקיומן איסורא ולא מפקעי להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה ואפ"ה כופין אותן להוציא משום דמאיסו וכל שכן היכא דאיכא חדא מאידך ע"כ משמע להדיא מכל הני לישני דכל שאסרו חכמים לכנוס אם כנסו פשיטא דכופין להוציא ובמכ"ש הני דמתניתין כייפינן להו וקרינן ליה נמי דאורייתא לומר לאסור לעכב אותן וגרושן מצוה והוה ליה כאלו צותה תורה שתצא וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכל המקל משום דהויא גזירה דרבנן ליעקציה עקרבא וכבר אמרו ז"ל על הנקלה של דבריהם כל העובר על דבריהם חייב מיתה וכמו שכתב הרב רבינו יונה ז"ל בפ"ק דברכות בפירושיו על ההלכות כל שכן במה שיש בו גדר איסור ביאה של תורה דהפורצה ישכנו נחש וקרינן ליה דאורייתא כמו שכתבו הני אשלי רברבי ז"ל וכדכתיבנא לעיל

הילכך הדין נראה ברור דאם ראשון זה לאחר שנתגרשה משניהם חזר וקדשה פשיטא דכופין אותו לגרש דבשעת קדושין היתה אסורה עליו וקא עבר אדרבנן במקדש שניה וכיוצא בה והכי נמי אם כנסה דקא כבר אדרבנן דאמרו לא יכנוס פשיטא נמי דיוצא ומיהו אכתי איכא לאיסתפוקי אי כייפינן ליה לגרש מקדושין אלו הראשונים דכיון דבשעת הקדושין אכתי לא היה צד איסור בדבר והוו מכורין לביאת היתר אלא דשוב נתקלקלו בקדושי שנייה הילכך איכא למימר דאין כופין ומסתברא דבהני קדושין נמי כופין לגרש משום דדומיא דהני דקתני במתניתין ואלו שכופין דלא שני לן בי' שהיו עד שלא נשאו ובין משנשאו וכו' הכי נמי אינך דלא קרני לא שני לן בהכי והיינו דקא משני דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ואם איתא דיש לחלק בהני לישני דמ"ה לא קתני מידי דאיסורא משום דלא כייפינן בהו אלא כי הוה אסורה עליה בשעת הקדושין ואילו הני דקתני מתניתין כופין אפילו נולדו אחר כך אלא ודאי משמע דבמידי דאיסורא נמי לא שני לן וכייפינן ליה לראשון לגרש אפילו מקדושין אלו שריו בהתר כיון דלבתר הקדושין אתיא איסורא דרבנן ורביע עלויה

ואכתי יש לבעל הדין לחלוק ולומר דבכל דוכרא דאמרינן מגרש ראשון ונושא שני לא כייפינן ליה לראשון ואף על גב דאיתסרא עליה מלכונסה משום דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תת"כ על דבר היבמה הזקוקה לכהן שקבלה קדושין מאחר ומיד קבלה ממנו גט שאין כופין אותו לחלוץ אף על פי שנאסרה לו במעשיה שהיא נתנה אצבעה בין שיניה וגרמה לעצמה במעשיה הרעים וכלא ברצון חכמים ע"כ וכיוצא בזה נשאל מלפני הריטב"א ז"ל יבמה שנפלה לפני יבם כהן ועמד עמה בדין פעמי' רבות להתיבם אליו ופשטה ידה וקבלה קדושין מארר והשיב גם כן שאין כופין אותו לחלוץ ואפילו למשנה אחרונה דאמר מצות חלוצה קודמת דקנסינן לה ברא שאפילו ביבמה שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה קי"ל שאין כופין לחלוץ אלא מבקשים כדאיתא בסוף בית שמאי וכל שכן לזו שעבדה איסורא להתקדש במזיד שאין כופין ואין מבקשין אלא שתהא עגונה כל ימיה עד שירצה יבם לחלוץ לה וכי בעי למחלץ לה נמי לא הויא לא ליבם ולא למקדש ליבם לא וכו' ולמקדש נמי לא הויא דקנסינן ליה שלא יהא חוטא נשכר וכדאמרינן וכו' ע"כ רא קמן דמשום דנתנה אצבעה בין שיניה קנסינן לה שתהא עגונה כל ימיה הא נמי בנדון זה היא נתנה אצבעה בין שיניה שקבלה קדושין מאחר

ולי אין הנדון דומה לראיה ואדרבה מינה איכא ראיה איפכא דלא קנסוה הני רבוותא אלא משום מעשיה הרעים דעבדא איסורא להתקדש לשוק במזיד בעודה זקוקה ליבם ובהכי תלוי טעמייהו הני רבוותא ז"ל הא כל היכא דלא עבדא איסורא משמע דכופין תדע דבההיא דיבמה אפי' כי בעי למחלץ לה אסרוה על המקדש וכמו שהשיב הריטב"א ז"ל ואילו הכא אמרינן ומגרש ראשון ונושא שני

ומיהו אכתי איכא למימר דאף על גב דלא עבדא איסורא סוף סוף היא גרמה האיסור ואע"ג דלא דמיא לההיא עובדא דהרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל איכא לדמויי להא דתנן בפרק בית שמאי היבמה באמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי וכו' וכתב בריטב"א ז"ל בחדושיו וז"ל ושמעינן מהכא ומסיפא דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפא אם נתכוונה לשם כך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ כלומר מפייסין אותו שלא יענו אותה אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאוסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לדברי הכל ע"כ

ומסתברא דגם מכאן ליכא ראיה דשניא היא דהרי היא זקוקה ליבם בודאי בלי שום ספק וחזיא לקיים במצות יבום והיא מתכוונת למעבד טצדקי למפטר נפשה לכך קנסוה חרמים דלא ליהנו לה טצדקיה ותתעגן תדע דכתב הרב הגדול בעל אור זרוע ז"ל בחבורו הגדול וז"ל הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה וכו' לאחר מיתת בעלה הואיל והיא אסרה עצמה עליו לעקור מצות יבום מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה כגון שנדרה בשעה שהיה גוסס בעלה מבקשין הימנו וכו' ע"כ. וכן כתב רבינו טודרוס הלוי ז"ל בעליותיו ליבמות וז"ל ובזמן שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה אין כופין אותו וכו' שכיון שנפלה לפניו בהיתר והיא אסרה עצמה הדברים מוכיחין שנתכוונה להפקיע זיקחו והיא שהפסידה על עצמה דהרי היא כמורדת על דבר מצוה לפיכך אין כופין אלא מבקשין אם נתפייס נתפייס ואם לאו תלך אצל חכם ותשאל על נדרה או תשב עגונה כל ימיה וקנס הוא שקנסוה היא עשתה שלא כהוגן וכו' ע"כ. בא קמן להדיא דמשום דנתכוונה לעקור מצות יבום והרי היא כמורדת הוא דמבקשין ואין כופין וקנס הוא דקנסוה רבנן מפני שעשתה שלא כהוגן לעקור בכוונה מצות יבום אבל בנדון דידן דמעיקרא לא נתקדשה אלא קדושי ספק ולא אחית לדרוייה שום מצוה וגם לא נתכוונה לאסור עצמה על הראשון איסור עולם דאטו כולהו נשי דינא גמירי וכדבעינן למימר בפ"ק דקדושין לאפקועי קדושין וכן כתב הרב בעל אור זרוע ז"ל להתיר אשה לבעלה כהלכה עם שני פריצים בדרך ואנסוה וכתב ז"ל וז"ל ועל שהלכה עם שני פריצים בדרך והיה לה לחוש לייחוד כדאיתא בפ"ב דקדושין בזה לא הפסידה מיגו שלה דאטו כולהו נשי דינא גמירי וכו' ע"כ הכא נמי בודאי אית לן למיתלי דלא ידעה בגזרה זו דמגרש ראשון וכו' ולא נתכוונה להאסר עליה לעולם אלא בחשבה שאין ממש בקדושי ראשון ולכך קבלה קדושין מאחר ואם יגרשנה השני שתהיה הבחיר'