רבי בצלאל אשכנזי לה

בין שותק לאומר לא ידענא אלא נראה דהכי מחלק דכשאומר לא ידענא דאינו זוכר העדות כההיא דרב אשי שלא היה זוכר ולבסוף אדכר ליה דאמר לו רב כהנא לרב אשי מי דכיר מר האי סהדותא אמר לו לאו ולאו הכי והכי הוה אמר לו לא ידענא לסוף אדכר וכו' ע"כ אלמא לא ידענא אינו זוכר קאמר בכה"ג חוזר ומגיד אבל אם תבעו הנה שיבא ויעיד לו שביום פלוני היו במקום פלוני ולפניו הלוה את פלוני והשיב לו בריא לי שאיני יודע מזה כלום דרמינן אנפשאי דמעולם לא נמצאתי בזה אי נמי נמצאתי ביום פלוני ובמקום פלוני ולא ראיתי שהלוית לאותו פלוני כלל וזהו כפרו לגמרי דכתב הרב הרמב"ם ז"ל בסוף לשונו עלה דההיא דהשביע עליו חמשה פעמים וקרוב לזה חילק הרא"ש ז"ל כלל נ"ט והכי נמי נפרש לשון הר"ן ז"ל בס"ד. מעתה קשיא טובא אי ההיא דגט פשוט דיינת ליה דמי שאומר שאינו יודע אם נתקבלה כתובתה תקשי עלה דההיא דכתב המרדכי דהא קמן באיני יודע לא מהימנינן לחזור ולהעיד אלא לצורבא מרבנן אבל לאיניש דעלמא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד

אלא הנכון דמאי דקאמר רבה בר רב חנן מעיקרא לאו איהי היא היינו כפירה גמורה דמחמת שנשתנה קולה אמר בריא לי דלאו איהי היא ותגבה בשטר כתובתה שמוציאה ותברח לאו כלום הוא ואי לאו דצורבא דרבנן הוא ה"א כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואם תשאל סוף סוף מאי מייתי המרדכי ז"ל מההיא דרב כהנא ורב אשי דהויא ליה צורבא מרבנן ודילמא צורבא מרבנן שאני. תשובתך בפ"ב דכתובות לא שניא ליה בין צורבא מרבנן לאיניש דעלמא לגבי האי דאמר לא ידענא וחוזר ואמר דכירנא והא דקאמר התם דאי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו וכו' ה"פ דמעיקרא בעי עצמו מאי פי' אם בעל דין עצמו מזכירו לעד עד שנזכר מאי ומסיק עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו פי' דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי ואהא מייתי הא דרב כהנא ורב אשי דלא אסהיד רב אשי משום דסמך על דברי רב כהנא אלא משום דאיהו רמי אנפשיה ומיהו בההיא דאמר לא ידענא ושוב חזר ואמר רמי אנפשיה ואדכרי לא שניא לן בין צורבא מרבנן לאיניש דעלמא דתרתי לא עבדינן משום דהויא ליה צורבא מרבנן חדא שהבעל דין יזכירנו וגם שיחזור ויגיד אלא ודאי דכל איניש יכול לחזור ולהגיד בכל כ ה"ג ולא מייתרינן לצורבא מרבנן אלא הא דבעל דין מזכירו אי נמי יש לפרש דהמרדכי מפרש ואי מצורבא מרבנן הוא הבעל דין לא יטעים לו אלא האמת שירא מחטא ולא יבא להכשילו בדבר שאינו נזכר וכן פירשו רבינו האיי גאון ז"ל והר"מ ז"ל אלמא העד לא שני לן בין שהוא ת"ח או לא

ומכל מקום ליכא למילף מהתם כלל דנבעי העיד בב"ד ממש כדי שלא יוכל לחזר ולהגיד דה"ה נמי איני יודע אלא דמעשה שהיה כך היה ואפילו בכה"ג צורבא מרבנן יכול לחזור ולהעיד בנותן טעם לדבר כההיא דרבה בר חנן

עוד הביא ראיה מהירושלמי דקאמר העדים שהעידו בין לטמא וכו' ומלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות עדות כל עד שנחקרה עדותן וכו' כללו של דבר כל דברים שיאמר העד וכו' ומלשון הטור שכתב אחר שנחקר עדותן בבית דין אינו יכול העד נחזור וכו' דאלמא משמע דדוקא כשהעיד בב"ד אינו יכול לחזור ולהעיד אבל באומר איני יודע יכול לחזור ולהעיד

ואין כל אלו ראיות כלל דהא כתב הר"ן ז"ל בתשובה סימן מ' דהא דקאמר בירושלמי העדי' שהעידו וכו' אם עד שלא נחקרה וכו' משנחקרה וכו' לאו למימרא שאףבדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה דיכולין לחזור בהם אחר שנתקבל עדותן בב"ד כיון שלא נחקרה עדותן דליתא בודאי דמכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומעיד וכו' ע"כ

והילכך לא נקט הירושלמי האי חילוקא דמשנחקרה ולא נחקרה אלא משום דיני נפשות ודיני קנסות ודין מרומה וכן הרמב"ם ז"ל וכדכתיבנא לעיל ונראה דבאומר איני יודע אפילו בדיני קנסות מכיון שאמר איני יודע הרי נגמרה עדותו ושוב אינו יכול לחזור ולהעיד דהא לא שייך בטענת איני יודע דרישה וחקירה וכל מידי דליכא דרישה וחקירה לאחר שנתקבלה עדותו נגמרה עדותו ואינו יכול לחזור ולהעיד ואמטו להכי הירושלמי והרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דבעו לפלוגי בין משנחקרה לעד שלא נחקרה לא נקטי לה אלא כשהעיד בב"ד ממש דשייך ביה דרישה וחקירה דאילו באיני יודע לא שייך לחלק דמשהעיד בב"ד איני יודע הרי נגמר עדותו

עוד הביא ראיה מההיא דמרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה דאמרינן התם דמשום דאלמא הוא חדא עבדי תרתי לא עבדי משמע והכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי לא עבדי' ולא ידעתי מהו אטו אי שתיק מלהעיד האמת מי ליכא עבירה בידיה אלא דהכי קאמר דחדא עבדי אף על גב דעבירה בידם מורין היתר לעצמן דמפני אלמותו ויש חשש סכנה פטורין הם מלהעיד אבל להוסיף על חטאתם פשע לא עברי וז"ל רש"י ז"ל בפרק המפקיד תרתי לא עברי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתוקו ולא יעידו האמת אלא שיעידו שקר ע"כ והיינו כדכתיבנא ועוד מה עניו שתיקה שלא יבא לב"ד כלל להיכא שבא לבית דין ואומר איני יודע וכן כתבו התוספות להדיא בפרק המפקיד תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעין או שיאמרו אינו אחיו. עד כאן. הא קמן להדיא דקא משוו אין אנו יודעין לאומר אינו אחיו

גם הריטב"א ז"ל כתב בחידושיו פרק המפקיד וז"ל סוף סוף אתו ומשקרי פי' רש"י ז"ל שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי כלומר חדא עבדי שישתקו אבל תרתי לא עבדי שיעידו שקר וקשה לי סוף סוף אתו ואמרי אין אנו יודעין ויכבשו עדותן

ומורינו ז"ל פירש סוף סוף אתו ומשקרי שאמרו אין אנו יודעין עדות זו דאילו להעיד שקר חס ושלום לא נחשדו ישראל וכל שכן בזה שהוא שלא לצורך דמסתייה למה שאמרו אין אנו יודעין ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבאו מחמת יראה ואם יבאו שיכבשו עדותם וקיימי באם לא יגיד ונשא עונו דאיתיה אפילו בלא שמיעת אלא כדמוכח בריש פרק הכונס וכדכתב שם ר"י. עד כאן לשונו הריטב"א ז"ל

הא קמן להדיא ממקום שבא דכל שיאמרו בבית דין אין אנו יודעין קיימי בלא וגיד וכן כתבו התוספות ז"ל להדיא בפרק הכונס והרא"ש ז"ל שם וכן פי' רש"י ז"ל בפרק שבועת העדות וכן כתב הרמ"ה ז"ל בחידושיו בפרק נגמר הדין וז"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לבטל מה שהגיד תחלה דכתיב אם לא יגיד אם לא הגיד לא נאמר אלא אם לח יגיד לומר לך שכיון שהגיד בבית דין שאינו ידוע לך עדות שוב לא יגיד וכן בכל דבר שהעד מגיד בבית דין בזמן שרוצה לחזור בו ע"כ

וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ו וז"ל אם אמר אני ראיתי ראובן דר בבתים ולא נתתי באותה שעה לב כמה דר בו הרי הגיד שאינו יודע לו עדות אף על פי שאמר אחר כך נתתי אל לבי וזכרתי אינו חוזר ומגיד כי ההיא דשבועת העדות כיון שאמר פעם אחת אין אנו יודעין לך עדות אינן חוזרין ומגידין אבל אם אמר איני זוכר עתה כמה דר בו יכול לומר נתתי אל לבי וזכרתי כי לא כפר שלח. היה יודע אלא מה שהיה יודע בודאי אמר ומה שהיה מסופק באותה שעה לא רצה וכו'. ע"כ

וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה דאם אמר בתחלה שלא שמע מעולם שמת ואחר כך אמר ששמע שמת כה"ג היא הכחשה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן

ומיהו תנן בפרק שבועת העדות שבועת העדו' כיצד אמר לעדים באו והעידוני שבועה שחין אנו יודעין וכו' או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן וכו' והקשו המפרשים ז"ל כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אחר כך ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דבריםבעלמא היא דכיון דאמרו אין אנו יודעין לך עדות אין יכולין לחזור ולהודות. ותירצו הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל. והריטב"א ז"ל. דבחוץ לב"ד היא דאי בב"ד כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהעיד והקשה הר"ן ז"ל על תירוצם ותירץ הוא ז"ל דקרוב לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אף על פי שאמרו בתחלה אין אנו יודעים אי בתר שבועה אמרו יודעין אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין יודעין אלא בתר אלה ואף על גב דאמרינן עדים החתומים וכו' שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותם אבל בעל פה אין עדותם נגמר אלא בתר השבעת תובע וכו'. ע"כ ולאו למימרא דסבירא ליה להרב ז"ל דליכא נשיאו' עון בכובש עדותו אלא בתר אלה דהא בפרק הכונס עלה הא דאמרינן והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך גמרא במאי עסקינן אי לימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגידו נשא עונו והקשו בתוספו' והא האי קרא בשעבר על שבועתו מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה ותרצו בתוספות דקרא ה"ק כשעובר בדבר שאם לא היה מגיד היה נושא עון אם שמע קול אלה חייב קרבן והקשה הרשב"א ז"ל על תירוץ זה זה דמנא ליה דה"ק דמקשה כל כן בפשיטות דאורייתא נמי מחייב

ונראה לי דמדכתיב ושמעה קול אלה והוא עד וכו' ואם לא יגיד וגו' ולא כתוב ולא יגיד משמע דקרא ה"ק כשעורר על הדבר שאם לא יגיד וכו' וכמו שכתבו התוספות והרשב"א ז"ל תירץ דממילא שמעינן לה דההיא כששמע קול אלה אף על פי שלא ענה אמן היא ואפ"ה כשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשי אות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובין שאינן מעירין לו אינן חייבין מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעירו ואף הכשרין בכיוצא בהן אם לא היו חייבין להעידו כל שענו אמן ע"כ הא קמן דפשיטא דאפילו לא שמע קול אלה וכופר עדותו בב"ד איכא נשיאות עון והכי תנן להדיא בפרק אחד דיני ממונות ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. עד כאן

אלא משמע דהכין קא תריץ הרב ז"ל דאיברא ודאי אילו כפרו

בבית דין אבל אין אנו יודעין והלכו להם דאיכא נשיאות עון ואם שוב יבאו ויעידו בלא שבועה אינן חוזרין ומגידין דהגדה קמייתא עדיפ' ומיהו אם על ידי שבועה יחזרו ויעידו ליכא בזה חוזר ומגיד דהגדה בתרייתא עדיפא דהויא ליה על ידי שבועה וכל דלבסוף שמעה קול אלה לא השיאתו תורה עון אלא בתר אלה שדרך העדים להשמט ולא נגמר עדותן אלא בתר השבעת תובע והיינו