רבי בצלאל אשכנזי קל

דברי רב דימי בחרישה בטעם שאינו נכון ולדידיה לא סבירא ליה וכמו שפירשו התוספות ז"ל בתירוץ ראשון ורבי יוחנן קא מפרש דברי רב דימי בימים שהוסיפו וכו' דבהכי מיתרצא לישנא דרב דימי טפי ומיהו לענין דינא סבירא ליה דאין לוקין בטעם נכון וכדכתבינן לעיל ורבי אליעזר פליג בטעם דסבירא ליה דאין כאן גמרא לפטורא דחרישה אלא לומר כל הני פרטי למה לי ואלו בקל יש למצוא להם מיעוטים והמידה דכלל ופרט וכלל תדרש ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יוחנן ובירושלמי פרק כלל גדול דשבת סיימו להדיא דרבי יוחנן סבירא ליה דאין לוקין

ומיהו בירושלמי נסיב גם הא דרב דימי להפך דרבי יוחנן פריש לה בחרישה עיין שם ומכל מקום גם לגמרא דידן אין לסיים דרבי אלעזר הוא דקאמר אין לוקין וכדכתבתי' ופסק הרב ז"ל כרבי יוחנן וכמו דסיימו בירושלמי ואף על גב דלכאורה רבא פליג וכדכתיבנא והיינו דכפל גמרא לאקשויי ולא והתניא שדך וכו' עלה דרבי יוחנן דחרישה אף על גב דכבר אקשי לה עלה דרבא משום דרבא לא איירי אלא בתולדות ולכך איכא למימר דכל מאי דתני בברייתא היינו אסמכתא בעלמא אבל לרבי יוחנן דאפילו אחרישה נמי לא לקי הא ודאי קשיא טפי דקתני אפילו אתולדות דמקרא נפיק דלא יעשה ומשני דאפילו הכי איכא למימר דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומכל מקום פסק הרב ז"ל כמ"ד אינו לוקה דטעמיה מסתבר וכדכתיבנא

ולמדנו מפסקו ז"ל דאדרבה משום דסבר דזמירה ובצירה אינן תולדות גמורים אלא מעין אבות להכי פסק בחרישה דאינו לוקה עליה והא דנקט בלשונו על שתי תולדות אלו וכו' לאו דהוו תולדות אלא דקרנהו תולדות משום דאתו למילף גם על התולדות והא כתיבנא דזימנין דקרו להו גמרא למעין אבות תולדות משום דבעו למידק מיניהו לתולדות ולרבא הא כתיבנא דלא אתו למידן אלא על התולדות הילכך מוכרח למנקט לשון תולדות וגם לרבי. יוחנן אף על גב דאתו למילף נמי על האבות מכל מקום הא יליף נמי על התולדות ולכך לא זו גמרא מלמנקט בהו לשון תולדות ולאו דוקא דכל מעין אבות זימנין דקרו להו גמרא תולדות וכדפירשנ' לעיל והרב נקט נמי כלישנא דגמרא ועיקר טעמו ז"ל משום דהוו כעין אבות ודו"ק דקא מסיים הרב ז"ל כיצד החופר או החורש וכו' וכן המבריך וכו' ע"כ. דנקט חלוקות דלא נזכרו בגמרא כלל ועיקר פלוגתא דגמרא בחרישה ובמאי דכתיבנא ניחא דנקט כל מעין אב וממילא יליף נמי לאב גמור וכדכתיבנא כנ"ל ועלו דברי הר"מ במז"ל כהוגן וליכא עליה שום קושיא לא מדידיה ולא מהגמ'

גם לרש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי דהא כתיבנא לעיל דלגבי שבת דוקא תלוי קריאת שם אבות במשכן אבל בשאר מילי כגון בנזקין תלוי במאי דכתיבא להדיא והילכך גבי שביעית נמי תלוי במאי דכתיבא וזריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן להדיא בקרא קרויין אבות ושאר עבודות שבשדה וכרם דאסמיכנהו אקרא וכדאיתא במסכת מ"ק וכדכתבינן הם תולדות ולרבא לא הוו אלא מדרבנן וכמו שכתבו התוספות וכן כתב רש"י להדיא בריש פרק כלל גדול ומה שכתב לקמן זורע אב מלאכה ונוטע נמי וכו' אבל זומר תולדה מיירי לגבי שבת דוקא ומשמע דסבירא ליה כהר"מ במז"ל חוץ מבזומר דפליג עליה וסבירא ליה דהויא תולדה והיינו טעמא משום דבזומר אמרינן חייב משום נוטע והנוטע וכו' משום זורע והילכך כיון דנחתינן ליה תרי דרגי מזורע דהיינו האב הגמור להכי קרי ליה לזומר תולדה ומה שאמרו דזומר ובוצר הן תולדות היינו לגבי שבת ומיהו לגבי שביעית כיון דכתיבן ביה להדיא נקראו אבות וכל זה ברור מאד לא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו אבל להפיס דעת החכם השואל הארכתי גם הארכתי בפי' שמועות ולשונות התוספות ז"ל והר"מ במז"ל יען כי ראיתי באותה פיתקא דכתיבה כמאן דתהי בקנקן ולכן אמרתי תורה שלימה לא תהיה כשיחה קלה והאל ינקנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה ויראנו נפלאו' מתורתו

מב עוד שאל בעניו מצות לא תעשה אחת כתובה בעשרת הדברות והיא לא תגנוב כי תגנוב נפשות הכתוב מדבר וכל גנבה היא שלא מדעת הבעלים וכאן מדעת הבעלים ויותר צודק היה לשון לא תגזול כי הגזילה היא מדעת הבעלים ע"כ

תשובה לא ידעתי מה זו שאלה על הרב ז"ל שמנה המצו' והלא ברייתא שלימה שנינו בפרק אלו הן הנחנקין דגרסינן התם ת"ר לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכתב מדבר בנפשות אף כאן בנפשות

ואי אקרא גופא קמבעיא ליה לא ידעתי אמאי שאל על האזהרה דהיינו לאו דלא תגנוב שבעשרת הדברות ולא שאל אקראי דעונשא גופיה דכתיב וגונב איש ומכרו וגו' וכתוב נמי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ותבעי דאמאי אפקיה רחמנא בלשון גניבה שהיא שלא מדעת הבעלים והרי יש כאן דעת הבעלים

וקושטא דמילתא היא דליכא חיוב מיתה אלא בגונב נפש ולא בגוזל דכתב הר"מ במז"ל בפ"ט מה' גניבה וז"ל אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב בן אדם ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנאמר והתעמר בו ומכרו ע"כ משמע להדיא דדוקא כשגנבו אבל אם תקף באחד מישראל לפני אחיו ולשתמש בו ומכרו אינו חייב והיינו טעמא דעשויין בעלי זרוע ליפול וכיון שידעו בו ישראל דנמכר עכ"פ יפדוהו והרי אינו אבוד משא"כ בגנוב דלא ידע בו אדם בגניבתו והרי הוא אבוד לעולם ואפי' בגנבו קי"ל דאם גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדין הגנב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור וגדולה מזו אמרו דאם מכרו לאחר מקרוביו של גנוב כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו במכירה כמו שכתב הרב במז"ל

והילכך גזול נמי לאו מובדל הוא כיון דמכירין ישראל בגזילתו וקי"ל נמי דאחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו וכו' הרי אלו נהרגין וכו' והילכך שפיר קרי ליה גניבה ואינו ענין כאן הא דמדעת הבעלים דהגונב אינו בעל ובעליו הם אביו ואחיו ושאר קרוביו שנגנב והובדל זה מהם וכלפי מי שנגנב ממנו קרי כאן שלא מדעת הבעלים ואין מקום לשאלה זו כלל והאמת הוא כי לא תגנב שבעשרת הדברות לא מיירי אלא בגונב נפשות על פי יסודי מקבלי האמת זצק"ל וכדכתי' ועליהם אין להוסיף בצלאל אשכנזי

מג שאלה רבי יהודה די פארה היה לו חנות במשכנת' לח' שנים בסך ח' לבנים והשכיר החנות הנז' לרבי יעקב נחמיאש לשלש שנים והתנה עמו שאם ימשכן החנות לאיש אחר בח' לבנים הנז' שמעכשיו יהו ממושכנים לרבי יעקב הנז' בסך הנז' לח' שנים הנז' ור"י נפטר לבית עולמו וחיי לישר' שבק ובעת פטירתו צוה מחמ' מיתה והקדיש המשכנתא הנז' לשתי החברות שבשתי הקהלות הקדושו' שברודיש ואחר פטירתו של ר"י הנז' קמו אפוטרופסי חברת הקהל הגדול והשכירו חזקת החנות הנזכ' לאיש אחר מעכשיו ולאחר תום זמן השכירות השלש שעם הנז' ואפוטרופסי חברת קהל שלום לא נתרצו בשכירות הנז' ועתה יורנו רבינו מורה צדק לצדקה אם שכירו' ששכרו חברת הקהל הגדול לא יועיל בלא הסכמת חברת קהל שלום מאחר שהחנות היא לשנים ביחד וחברת קהל שלום אינן רוצין בשכירות הנז' או נאמר מאחר שהקהל הגדול יש להם שני חלקים וקהל שלום אין להם אלא שליש אם כן יועיל השכירות ששכרו הם לשתי שנים ואחר כך ישכירו אותו קהל שלום לשנה אחת למי שירצו

תשובה איברא ודאי דלא יפה כח אנשי הכנסת הגדולה מפני שיש להם שני' שלישי' דהא כתב הטור בסימן קע"א שנים שיש להם בית בשותפות לאחד שני חלקים ולשני שליש ואין בו דין חלוקה דצריך להטיל גורל איזה ישתמש בו תחלה בעל השני שלישים או בעל השליש

ומיהו מסתברא דשכירותם קיימת אפילו שלא היתה בידיעת קהל שלום וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובות כלל פ"ט וז"ל על מעשה שאירע שכשהיו שותפין שאחיו של ראובן היו לו מעות אמר לו ראובן השתדל עמנו בשותפות ותניח מעותיך עם שלנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך ושמעון לא ידע בזה שאחי ראובן היו לו מעות בשותפות עמהם עתה אומר שמעון מאחר שלא הודעתני מזה אין לי ליתן לאחיך חלק בריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך וראובן אומר כיון שהיו שותפין כל אחד ואחד היה כח בידו לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות והיה נראה לו תועלת בחבורת אחיו ולא הפסיד באשר לא הודיעו: הדין עם ראובן ויטול אחיו כפי חלקו במעות ע"כ והילכך בנדון דידן נמי הויא להו כשותפין בחנות זה ויכלו למימר אפטרופסי חברת הקהל הגדול דמאחר דשותפין הם כל א' ואחד יש לו כח לעשות כל מה שנראה לו תועלת השותפות והיה נראה להם תועלת בשכירו' זה ולא איפכת לן במה שלא הודיעו אבל איכא למידק דהטור בח"ה סימן צ"ו הביא תשובה זו וכתב בה ושמעון ידע שאח ראובן היו לו מעות בשותפות וכו' ע"כ: והילכך איכא למימר דשאני היא משום דכבר ידע שמעון בשותפות זה ולא מיחה ולכך נתקיים שתופו אבל בנדון דידן אם כשהודיע בשכירות מיחו קהל שלום איכא למימר דמחאתן מחאה וקשיא לי עלה דהא נסחא דהרי לא טען ראובן. אלא דכל אחד ואחד היה כח בידו לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות וכו' ומטעם זה השיב הרא"ש ז"ל דהדין עם ראובן ולא מטעם דידע ולא מיחה ויש לי ליישב נוסחת הטור ז"ל בדוחק דשותפותם היה לזמן וערעורו של שמעון לא היה בסוף זמן השותפות בעת החלוקה אלא באמצע זמן השותפות ידע שמעון שאח ראובן היו לו מעות בשותפות עמהם ועתה כשידע ערער שמעון ואמ' מאחר שלא הודעתני שאין לו ליתן ריוח ממה שעבר וכל שכן ממה שירויח מכאן ולהבא אלא יקח מעותיו וילך לו וראובן השיב דמה שעשה עשוי כיון שנראה לו שלתועלת השותפות עשה וישאר בשתופו ובסוף זמן השותפות יטול בכל הריוח כפי חלקו במעות והשיב הרא"ש ז"ל דהדין עם ראובן ולפי זה יהיה יותר סייעת' לנדון שלפנינו וקל להבין ומיהו לשון עוד אירע כשהיו שותפין וכו' ולשון וראובן אומר כיון שהיינו ביחיד שותפין וכו' לא דייק שפיר להאי פירוש' גם מצאתי למהר"י קולון ז"ל בסימן כ"ד שכתב וז"ל אשר טען שמעון שמעולם לא היה מסכים בשכירות לוי אם כן כמו שהשיב ראובן שבשטר השותפו' שיש כח ביד ראובן להשכי' מי שירצה בעל כרחו של שמעון וכו' הלא דבר פשוט שכל תנאי שבממון קיים וכ"ש וכו' ואפילו לא היה כתוב בשטר השותפות אם אחר שהשכיר ראובן את לוי ונכנס לוי בהנהגת החנות וראה שמעון ושתק ולא מיחה בשכירותו של לוי הרי נתקיים שכירותו של לוי ואין שמעון יכול למחות עוד כמו שהשיב רבינו אשר ומביאו בטור ח"ה על ראובן ושמעון שהיו שותפין ושמעון שתף את לוי אחיו ואחר כך ידע ראובן בשותפות אחי שמעון ושוב אמר ראובן מאחר ששמעון לא הודיעו שאין לו לאחיו של שמעון ליקח חלק הריוח ושמעון השיב מאחר שהיו שותפין וכל אחד היה לו כח לעשות מה שהיה נראה לו תועלת השותפות והיה נראה לו תועלת בשותפו' אחיו שלא הפסיד במה שלא הודיעו ופסק ר' אשר שהדין עם שמעון ויטול אחיו חלק בריוח כפי מעותיו והכא נמי לא שנא. ע"כ. הא קמן להדיא דקא מפרש הרב ז"ל שאלת הרא"ש ז"ל כשידע ראובן בשותפות אחי שמעון ולא מיחה והילכך ליכא