רבי בצלאל אשכנזי קכד

ומכל מקום משמע דהרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין קפיד ללא קפיד דלעולם דמי החבלה הויא שלהם ואפילו קפיד אב מעתה נאמר דלא נחלק בהכי כלל וי"ל דאיברא דק"ל להרמ"בם ז"ל דחבלה כיון שאין דרך העולם להקפיד בכך אי קפיד בטלה דעתו אצל כל אדם אבל במה שדרך להקפיד אם לא יקפיד תבא עליו ברכה וצדקתו עומדת לעד שמפרנס בניו ואינו מדקדק על מעשה ידיהן ולא אמרי' בכי הא בטלה דעתו אצל כל אדם כנ"ל להלכה ולמעשה דעיקר האי דינא תליא בקפיד' וכל דגלי דעתיה דלא קפיד מוקמינן ליה אדינא דאוריית' וזכה הבן וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בתשובתו שהבי' החכם בעל הקונדריס שכתב ז"ל וז"ל ואיברא דבר תורה אין לאב זכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא במציאתו אלא מיהו כל שסמוך על שולחן אביו כלומר שהאב מעלה לו מזונות אע"ג דלאו גברא קפדנא הוא אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעש' ידיו ובשכירותו משום דתקינו ליה משום איבה דאף על גב דלאו גברא קפדנא הוא בכל מידי דאתי ליה מעלמא ולית ליה צערא דגופא בחבלה מקפד קפיד וכדאיתא בפרק החובל ע"כ. אלמא דבקפידא תלי' מילתא

והנה אנה ה' לידי קרוב לאלפים תשובות להרשב"א ז"ל נוספות על אותם שנדפסו ומלבד המכונות להרמב"ן ז"ל והמכונות להרמב"ן ז"ל שהם מוטעות בתכלית כמעט רובם אין להם הבנה כלל הם אצלי מדוייקות ובכלל התשובות שאצלי מצאתי תשובה אחת און לי וז"ל שאלת ראובן היו לו בנים והשוון ונתן לכל אחד קרקע ידוע וכולן על שולחנו ונפטר אחד מהם ואלמנתו תובעת כתובתה וטוענת ששליש הפרקמטיא של בעלה וראובן אומר כי כל המטלטלין והמעות והפרקמטיא שלו שלא זיכה לבניו אלא מקצת קרקעות אבל השאר שלו ושאר הבנים מודים שהכל של אביהם אף על פי שהן נושאין ונותנין בתוך הבית מפני שאבינו ומפרנס אותנו היינו מתעסקין בנכסים

תשובה אם היו אונות ושטרות על שם אותו הנפטר הן שלו אף על פי שהיה נושא ונותן בתוך הבית דאימור מפירו' קרקעות שנתן לו אביו קמץ כדתניא בפ' חזקת אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואומר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להבי' ראיה ואמר רב חסדא לא שנו אלא שאינן חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימא מעסתן קמץ אבל בלי שאר הנכסים שהן תוך הבית הרי הן בחזקת האב שהבית שלו והם סמוכין על שולחנו וכל מה שיש בבית בחזקת בעל הבית עד שיביאו ראיה בעדים שהוא שלהם ואם רצתה האלמנ' להחרים חרם סתם הרשות בידה ע"כ

הא קמן דהבן היה סמוך על שולחן אביו והאב מוחה ואומר דמלבד הקרקעות כל השאר שלו וליכא שום ראיה שנתן האב להדיא במתנ' לבנו אלא קרקע אחד לבד מעתה תקשי דהא הרשב"א סובר דאפי' שכירותו ומעשה ידיו הן של אב וכ"ש מה שמרויח בסחור' וכמו שכתב הרב בעל העיטור ז"ל וכדכתבי' לעיל ואפילו פירי דאתו מקרקע הבן הרי הן של אב כדכתבינן לעיל בסמוך בהשגת הראב"ד ז"ל והיאך פשיט ליה להרשב"א ז"ל בתשובה זו דאשה גובה כתובתה מכל אונות ושטרות היוצאות על שם בנו הנפטר משום דאימור מפירו' קרקע שנתן לו אביו קמצן לא יהא אלא דכך היה מכל מקום של האב הן ומה ראיה יש לאלמנ' לגבות כתובת בעלה מינייהו אלא משמע דס"ל להרב ז"ל דכיון דלא מיחה האב בחייו והיה נראה חלוק בחייו מה שסגל סגל לעצמו והויא ליה כמי שנתנן לו במתנ' להדיא והיינו נמי ההי' דהרב בעל העיטור ז"ל דכתבי' לעיל ואיכא לאתויי נמי ראיה מיניה ז"ל וליכא לדחויי דשניא ההיא דבעל העיטור ז"ל דלא מיחה האב בחייו דהא בההיא דהרשב"א ז"ל הרי מוחה האב וצווח ככורכיא ולית מאן דמשגח ביה אלמא משמע דכל שלא מיחה האב בעודו סומך על שולחנו אלא בהפרדו מעל שולחנו לא משגחינן באב ואוקמי' לה אדינא דאורית' וזכה הבן בשלו והכין מסתברא דהא לא תקינו ליה רבנן מציאתו ומעשה ידיו לאב אלא משום איבה דלא ליתי לאמנועי ומאחר דלא מיחה האב והיה מרויח הם לעצמו ולא תבע ממנו האב עד עתה השתא מיהת מה לנו ולאיבתו הרי נפרד איש מעל אחיו ותוב אינו סומך על שולחנו

הילכך בנדון דידן נמי שלא מיחה האב ותפס בשפח' אלא בשנשא ויצא לעצמו ועד השתא על שם ראובן היתה נקראת שפחה זו זכה ראובן בשפחה וכ"ש דאיכ' כמה אומדנות דמוכח דלא קפיד על מה שסגל בנו וכדכתבי' לעיל וכיון שכן מוקמי' ליה אדינא דאוריית' ומה שסגל סגל לעצמו זוכה ראובן בשפחה ולא חיישי' לאידך סברא דכתבי' לעיל דאפי' מה שנתן האב לבנו במתנ' גמורה לא זכה הבן דהא הרשב"א ז"ל דאלמיה לכח האב בעיקר הדין דאפי' שכירות ומעש' ידיו סבירא לי' דהויא של אב פשיט ליה כביעתא בכותחא דזכה הבן בקרקע שנתן לו אביו כדאי' בתשובה דכתבי' בסמוך וגם הרב בעל העיטור ז"ל כתב כן וכדכתבי' לעיל והסבר' עצמה קלישא וחלושה היא ולית לן למסמך עלה כלל והילכך לית לן למתלי בוקי סריקי בר"ת ז"ל ראש בעלי התוס' ז"ל ואיכ' למימר דאף על גב דס"ל גבי עירוב דאינו זוכה לאחרים לא מכרעא מילת' דנימ' נמי דאין לו יד לזכות במתנ' שנותן לו אביו ולא קנה דאיכ' למימר דדוק' לזכות לאחרים אין לו יד אבל לזכות לעצמו יש לו יד וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל בחידושיו למציע' דלא מתליא חדא סבר' באידך שכתב ז"ל וכתב ר"ת ז"ל דכיון דקי"ל כר' יוחנן הא דתנן בפ' בכל מערבין ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא וכו' לא קטן ממש וכו' אלא אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ואינו זוכה לאחרים בשל אביו דידו כיד אביו ואינו מחוור דהכא משום איבה הוא וכשהאב מזכ' לאחרים משלו על ידו ליכא איבה ושם יתבאר שאין כאן מקומו להאריך ואיכא מ"ד דכי היכי דמציאת קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אחר מתנה דאביו היא ואפי' בן שנתן לו אביו מתנ' לא קנה שאין לו יד לזכות לעצמו כלל וכן הדין בגדול הסמוך על שלחנו ובגדול לא מחוור דלא גרע מאשתו דקי"ל דבעל שנתן מתנ' לאשתו קנתה כדאי' בפ' חזקת אעפ"י שידה כיד בעל' ממש ע"כ: משמע להדיא דלא מתליא חדא סבר' באידך ויש לי לומר עוד דאפילו מאן דס"ל דהנותן מתנ' לבנו בעודו סומך על שולחנו לא קנה יודה בנדון דידן דזכ' ראובן בשפח' דע"כ לא קאמר דלא קנה אלא כשחזר האב ומיחה במתנתו בעודו סומך על שולחנו דמטעם איבה תקינו לי' רבנן שלא יהא יד לבו כלל ושיוכל האב לחזור בו כל זמן שהוא סמוך על שולחנו אבל כל שלא מיחה בעודו סומך על שולחנו שוב אינו יכול למחות לאחר שיצא מאצלו דהוה לי' כנותן מתנה לבנו ונמשכ' מתנתו עד שיצ' מאצלו דבהכי לית דין ולית דיין שיאמר דלא קנה ומ"מ הנדון שלפנינו פשוט דזכה ראובן בשפח' ומה שטען יעקב דשוב לקח מלבו שאחר אין בדבריו ממש ואין ראוי לטרוח הקולמוס בזה והאל יצילנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכ' הצעיר מר ונאנח בצלאל אשכנזי

לט שאלה ראובן דר בעזה וממונו בעזה וכל עסקו ומתנו בעזה ופורע המס שלו בחברון לפי שהיו אבותיו דרים בחברון ונכתבו שם בפנקס של חברון תוב"ב לפרוע מס המלך לאווקף של חברון ועברו כמה שנים שלא שאלו מהם תושבי עזה דבר ועתה מקרוב קמו אנשי עזה ושואלים מראובן שיפרע עמהם המס וכל דבר הנוגע בעיר לפי שהוא דר עמהם ומשאו ומתנו וכל מחיתו הוא בעזה וראובן טוען שכיון שהוא פורע בחברון הרי הוא נפטר מכל דבר שנוגע בעזה ואעפ"י שהוא דר בה וגם מאחר שלא תבעו ממנו זה כמה שנים מוכיח שמחלו לו ודמיא לאלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דהפסידה כתובתה יורנו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים

תשובה הדין עם הקהל ואין בדברי ראובן ממש דנשאל מהרשב"א ז"ל על ראובן שדר באושקא והושיב חנוני בנכסיו בסרגוסא והחנוני דר שם ועכשיו טוענין קהל שרגוסא שיש לראובן לפרוע מס עמהם על אותו ממון שיש לו בחנות וקהל אוש"קה טוענין שיש לו לפרוע עמהם מקום דירת ראובן

והשיב ז"ל דשורת הדין מסתבר שהדין עם קהל שרגוסא לפי שאין אדם פורע מס לפי נפשות אלא לפי ממון ומקום ששם הממון שם חיובו כיון שעסקו קבוע שם ולא כהללו שהולכים לכפרים ומלוין שם ונפרעין ומחזירין עמהם למקומם ואפילו בכענין זה אנשי המקום שהיא נושא ונותן שם יכולין לעכב על ידו שלא יתעסק שם בממונו אלא אם כן יפרע עמהם וכו'. ע"כ. מעתה הרי הדין פשוט לפניך דראובן זה שמקום דירתו וממונו וכל עסקו בעזה הרי הוא חייב בכל דברי עזה כפי ממונו ומשאו ומתנו אשר שם כאשר תושבי עזה ואינו נפטר במה שלוקחין ממנו בחברון תוב"ב וההיא דאלמנה אינו ענין לזה כלל דבאלמנה אמרו שהוכחת השתיקה מחילה ולא כגרושה וב"ח ובכתובה אמרו ולא בנדוניא ואפילו בתוספת פליגי בה רבוואתא וכ"ש בנדון דידן דאפשר להם לומר דלפיכך לא ערערו עד אתה לפי שהיו חושבים דמאחר שפורע בחברון דנפטר ממסי עזה ועתה נתגלה להם שלא נפטר ולפיכך קמו וערערו וגם דה"ל יחיד המדיין עם הרבים דכל אחד יכול לערער מה שלא ערער חברו וכ"ש אם נתחדש אי זה דבר כגון שהיו פורעים מס בעבור מאה אנשים ושוב נתמעטו וצריכין לפרוע בעבור מאה דעתה יש טענה לשתיקה ולערעור ומכל מקום הדין ברר שראובן חייב במסים ובכל צרכי עזה כשאר תושבי עזה ואם יתן כתף סוררת ולא ישמע לקול דברי התורה הזאת מחוינא ליה בסלוא דלא מבע דמא נגד בית קדשנו ותפארתנו ואם ישמע לקולנו הוא מבורך מפי השוכן בכותל הזה ובכן אנו מחרימין ומאררין על כל מי שיגזים לאמר מחוינא וכל שיתלה עצמו בשום עובד כוכבים וכל ישראל הכשרים פטורין ועליהם תבא ברכת טוב נאם הצעיר וכו'

מ שאלה ילמדנו רבינו זה כמו ג' שנים היה הפרשיות בין לוי וגד ונתפשר ביניהם ומחלו אחד לחבירו בשבועה וקנין כנראה משטר המחילה אשר ביניהם עתה מבקש לוי מגד שיעמוד עמו בדין תורה על סך מעות שאומר לוי שחיב לו גד וגד אומר שאין רצונו לעמוד בדין התורה והיה בראותו לוי שגד לא הטה אזן לעמוד עמו בדין התורה והוליכו בערכאות ובקש ממנו ההפרשיות אשר מחלו כבר א' לחבירו כנראה משטר המחילה כז' לעיל באומרו לוי שהוא פטור משבועתו אחרי שאין רצונו לעמוד עמו בדין התורה יורנו המורה לצדקה אם עבר לוי על שבועתו או לא

תשובה איברא דגד עשה שלא כהוגן לסרב בדין תורה ואם הוא במקום ב"ד מוטל על הב"ד למשקל למטרפסיה מיניהו מיהו כיון דלוי לא תלה שבועתו בזה עבריינא הוא שעבר על שבועתו בהולכה עצמה בערכאות עשה שלא כהוגן ואפילו שלא היה מושבע ועומד דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל שאלת לוה אלם שהתירו הגאונים ז"ל להתרעם ממנו בחצר המלך מאחר שהתרו בו ב"ד ישראל ולא רצה לבא לפניהם מי אמרינן דאף על פי שהוא משלם שליש למלכות מותר או דילמא במקום שמפסיד