רבי בצלאל אשכנזי קכב

התוס' ז"ל בההיא דעירוב משום דס"ל דטעמ' מאי אמור רבנן מציאתו לאב היינו משו' איבה וכשהאב עצמו הוא שנותן לו אע"פ שנותן לזכות בה לאחרי' ליכא משו' איבה וכמ"ש בחידושיו למציע' ואע"ג דבחידושיו לעירובין מייתי להו לשני הסברו' ולא הכרי' ביניהו מ"מ בחידושיו למציע' דח' סבר' התוס' בשתי ידים וממילא פליג נמי אמאן דס"ל דאפילו נתן לו אביו מתנה לא קנה ומיהו סבירא ליה ז"ל דבנו הגדול הסמוך על שולחן אביו שכרו ומציאתו לאב שכך תקנו לו חכמים כדי שלא תהא לו איבה ואתי לאמנועי כן כתב בחידושיו וכן כתב בתשובותיו כדכתב החכם בעל הקונדריס וכן כתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו בפ' החובל דבנים הסמוכים על שולחן אביהם מעשה ידיהם לאב וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וז"ל ירושלמי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסגל וכו' ואיכא לפרושי בן שנראה חלוק בחיי אביו כגון שסגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו בחייו מת שסגל סגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנ' מדלא תבע ליה מחל כהדא חד בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום ואתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אחיו תובעין הרי מחל וכי מי שיצא ללסטוות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה לכך ומחל וכן נמי תגרא וסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב מה שסגל סגל לעצמו והרי אלו כמי שנתן לו במתנה ואין האחין חולקין עמו ע"כ שמעי' מיהא דסבירא ליה ז"ל דבנו הסמוך על שולחנו מעשה ידיו לאביו כדעת הרשב"א ז"ל וזכה במה שנתן לו אביו גם מלשון הר"ן ז"ל בחידושיו למציעא משמע דדוקא במה שנתן לו אביו זכה אבל מתנה שנתנו לו אחרים קנה האב ואכתי לא מכרעא דס"ל להר"ן ז"ל כהרשב"א ז"ל דאיכא למימר דדוק' במתנה סביר' ליה דזכה האב משום דלא טרח בו הבן ודמיא למציאה אבל מעשה ידיו דטרח בהו דמיא לחבלה והויא של בן וכן דעת הראב"ד ז"ל שכתב בפירושיו למציעא בפ' הפועלים בשמעת' דמשלו הוא אוכל או משל שמים דהא דאמרי' התם צעריהו לא זכי ליה דה"ק לא תקנו חכמים תחת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחם שיטול הוא שכרם לא תקנו לו דה"ל כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אע"ג דסמוכין על שולחנו כדאי' בפרק החובל ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו בפ' הפועלים דבניו הם מונין על שולחנו אין מעשיהם שלו וכתב עוד ז"ל דבן קטן אף על פי שאין שכרו לאביו מ"מ כיון שסמוך על שולחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בע"ה שיכול לקוץ עליהם וכן פי' רבינו ז"ל וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכים על שולחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בע"ה המפורש בפ' השולח ע"כ ורבו היינו הראיה ז"ל ורבו דרבו היינו הרמב"ן ז"ל וכולהו סביר' ליה דאין שכר הבנים לאב וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפשיטות בחידושיו למציעא פ"ק דמתנה דקא יהיב ליה אחר לא תקינו ליה רבנן לאב: ומשמע דכל שכן מעשה ידיהם ושכרם מטעמא דכתב הראב"ד ז"ל דה"ל כעין חבלה דלא תקינו ליה רבנן גם מהר"מ ז"ל בתשובתו כתב בשם רבינו שמעון משפירא דיש לחלק בין מציאה להיכא דדע' אחרת מקנה דמתנ' דקא יהיב ליה איניש מעלמא לא הויא דאב ומהר"מ ז"ל חש לסברתו דקא מצדד בתשובתו אליב' דידיה כדאיתא במרדכי פרק פרק קמא דמציעא

נמצא דעיקר הדין תליא בפלוגתא דרבוואתא דלדעת התוס' והר"בה והרשב"א והרא"ש והרב המאירי ז"ל בן הסמוך על שלחן אביו אפי' שכרו ומעשה ידיו הוי של אב ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והר"ש משפירא ז"ל שכרו ומעשה ידיו הוי של בן דדוק' במציאתו זכה האב משום איבה ולא במידי אחרינא ואפי' נתן האב מתנה לבן כדת וכהלכה לא נפקא מיהא מדי פלוגת' דהא כתב הר"ן ז"ל בחידושיו דאיכ' מ"ד הכין וכדכתיבנ' לעיל ומשמע להדי' מלשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו למציעא פ"ק דר"ת ז"ל ודעימיה אינהו ניהו מרייהו דסברא זו משום דפתקי פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן אההיא דעירוב נמי ואההיא דמערימין על המעשר כדכתבי' לעיל והילכך משמע דס"ל דהבן אין לו יד כלל אפי' מתנה מאביו ואע"ג דלא שייכא טעמא דאיבה בהכי כלל

מעתה לכאורה נדון שלפנינו תליא בפלוגתא דרבוואת' ואפי' הוה יהיב ליה בלשון מתנה גמורה כ"ש שאין כאן מתנה מהאב לבן כלל דמאי דאמר האב לבן שיתעסק בכל אשר ירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה ע"כ. אינו אלא לשון הבטחה ולא מהני וכתב הרמ"ה ז"ל דאם אמר אתננו לו אפי' קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא וכו' וכמו שכתב הטור בסי' רמ"ה

וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מכירה האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' והלך ומשך וכו' לא קנה דמשמע תקנה להבא וכן כתב הרב המגיד שם ובפ"ח מה' זכיה ומתנה בשם הרא"ם רבו של הרמב"ם ז"ל דלשון יטול בבריא הוי' ליה קנין דברים ואפי' הרשב"א ז"ל דחולק שם בנ"ד יורה דגריע טובא האי לישנא דכיון דאינו מזכיר שום לשון מתנה אלא לשון הויה משמע דאינו אלא לשון הבטחה לומר דסופו יהיה לעצמו כלומר שיירשנו כדרך שמדברים האבות לבנים בפטומי מילי ואין במשמעו' לשונו שמעשה ידיו יהיה שלו מעכשיו ועוד אפשר דה"ק שכל מה שירויח לעצמו יהיה פי' שילבש בהם ויתכסה ויתהדר במלבושים נאים כרצונו ואפ"ה אמרי' דלא מחל לו אלא מה שיבלה ויאבד מהבגדי' אבל מה שישאר קיים מהבגדי' או מתמורתה בהפרדו מעליו לא מחל וכדאמרי' בפ"ק דב"ק אמר עולא אמר ר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל נשיהן ועל בניהן ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלשתמעון מיליה. וכתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו דהיינו טעמא משום דכל מה שבגוף של אח אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכולם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופם ע"כ ומשמע לי דליתא להאי פירוש' כלל חדא דבירושלמי מחלק בין בגדי חול לבגדי שבת וכן פסק הרי"ף ז"ל דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ולהאי פירוש' אין טעם לחלק ועוד מאי שעליהן שעל בניהן וכו' דקאמר בגדיהן ובגדי בניו וכו' מבעי ליה אלא הנכון כמו שפירשו התוס' ז"ל דהיינו טעמא דאין שמין שעל בניהן וכו' משום שמתביישין להביאם לב"ד ומחלי אהדדי והיינו דנקט שעל בניהן ולכך נמי פסק הרי"ף ז"ל דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ובמאי דכתיבנ' ניחא שכתבו התוספות ופסק רב אלפס וכו' אעפ"י שאין דרכן לפסוק ודוק. וכתב ה"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל דדוקא מה שקנו מתפיסת הבית אבל מה שהלבישן אביהן בחיין קנה כל אחד וא' וזכה במה שנתן לו ער כאן פירוש כיון דמת אביהן ולא מיחה זכה במה שנתן לו. ובין שקנה א' מהן או קנו כולן מתפיסת הבית הדין שוה וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מה שעליהן שמים פי' במה שלבשו אחר מיתת אביהם ואפילו לבשו כלם כאחד ובערך אחד אלא שבלו לאחר יותר מחברו שמין באכילה דאם אכל אחד יותר מחברו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו ע"כ וכת' הרא"ש ז"ל בפסקיו מה שקנו מתפיסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותן כמה הן שוין עתה והמותר יחלוקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין לו מחלקן דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה לעיני' וכל זה כשקנו סתם אבל מתחלה יכולין למחות שלא יקנה אחד מהם מתפיסת הבית אם לא שינכו מחלקו. ע"כ: אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהן אין שמין וכו' פי' רש"י בגדול אחי גדול האחין העוסק בנכסי' להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושי' נאים כי היכי דלשתמעון מיליה ע"כ. פי' לא בעי לפרושי הא דקאמ' דניחא להו דלשתמעון מיליה תואר הגדול אחי ולומר באיזה גדול אחי אמרו באותו דניחא להו דלשתמעון מיליה וכן משמ' לכאורה מלשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף פרק תשיעי מה' נחלות וז"ל גדול האחין שהיה לובש ומתכסה במלבושין נאים אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעים הרי זה לובש מתפיסת הבית ע"כ: ורש"י ז"ל לא פירש כן דסתם גדול אחי דקאמר היינו העוסק בנכסים להכניס ולהוציא הילכך אין צריך לתארו ולומר דהיינו באותו דניחא להו וכו' אלא נתינת טעם הוא אמאי אין שמין מה שעליהן משום דמחלי להו אחין לגמרי דניחא להו דליכסי מדידהו ולזה הפי' קשה דהרי עתה באין לחלוק ומאי קאמר דניחא להו וכו' ותריץ רש"י ז"ל דה"ק דעד השתא ניחא להו לאחין וכו' ומחלו לגמרי והרמב"ם ז"ל סובר דצריך הדבר לאמרו כדי לאשמועינן דבעינן שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעין וכן כתב בפ"י מהלכות נחלות גבי אפוטרופוס. ומשמע לי דס"ל לרש"י מה שהוא לובש הויא ליה תועלת השותפות ואינם יכולין למחו' כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם דכתיבנא בסמוך דו"ק ותשכ"ח אע"ג דהרב המגיד ז"ל לא כתב כן בשם הרש"בא ז"ל והתוספות ז"ל לא כתבו כן וז"ל בגדול אחי אם מוחין הרשות בידם אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו כי היכי דלשתמעון מיליה כדאמרי' בהניזקין ע"כ פי' דאמרינן בהנזקים עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי אמ' להו כי היכי דלישתמען מיליה ע"כ. ואף על גב דהיה שם מחאה ואפ"ה השיב להם רב נחמן דשפיר עבד דקרובי' דלא הוו בעלי הנכסי' הוא דמיחו והשיב להם רב נחמן רמסתמא היתומים בעלי הנכסים ניחא להו בהכי כי היכי וכו' ומיהו אינו היו היתומים גדולים ומוחין באפוטרופוס פשיטא' דהרשות בידם ואפי' לסלקו נמי והילכך הכא נמי הכי קאמ' מסתמא ניחא להו דלשתמעון מיליה ומ"מ אין דרך התוספו' ללמד לנו דינין ומשמע לי דקשיא להו ז"ל מאי דניחא להו וכו' דקאמ' והרי עתה באין לחלוק וכדאקשי' לעיל על פרש"י ז"ל ועוד אמאי לא פסיק וקאמ' גדול האחין אין שמין מה שעליהן מ"ט דניחא וכו' ולמה ליה למימ' פעמי' וכו' משכחת לה וכו' נראה דהתוס' ז"ל מפרשי' דה"ק פעמים אף מה שעליהן אין שמין פי' דלאו לעולם קאמר אפי' בגדול אלא פעמי' משכח לה בגדול אחי ואיזה גדול אחי אותו שלא מיחו בו דהיינו דניחא להו דלשתמעון מיליה אבל אם מיחו בו הרי לא ניחא להו וה"ר מאיר הכהן מסרקסט' ז"ל כתב וז"ל ואף על גב דאמרי' מה שעליהן ומשמע דקפדי אהדדי במאי דלביש חד מיניהו טפי מחבריה אפ"ה אי איכא גדול אחי דעייל ונפיק על עסקייהו ולביש ומכסי טפי מאחוהו לא מצו מעכבי עליה דזכות' הוא לדידהו דלשתמעון מיליה טפי טובא ונראה לומר דאף על גב דפלגי ותו לא ליעול וליפוק על אחוהי כיון דלבש ואיכסי קודם חלוקה אחולי אחלינהו להנהו מלבושים גביה ואין שמין אותן בחלקו כלל וה"ה שאינו ראוי ליטול חלק בשומת מלבושי אחיו דמסתייהו דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה ע"כ משמע מלשונו ז"ל דאינן יכולין למחות ומשמע לי לתרוצי בדיניה הא דקאמר פעמים וכו' משכחת לה וכו' וה"ק פעמים אף מה שעליהן שמין בכל האחין כגון דאיכא גדול אחי דבודאי עליה דידיה לא מצו מעכבי מעתה אף לאינך אחי אין שמין דמסתייה דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה וק"ל להבי"ן: וכתבו בשיטה לא נודע למי דמסתבר דגדול אחי דאמרינן שאין שמין מה שעליו לא עדיף מיהא דאמרינן מה שעל בניהם וכו' אין שמין וחדא דינא אית להו ומה התם בגדי שבת ומועד שמין ה"נ בגדי שבת ומועד שמין ע"כ הארכתי בפי' שמועה זו להתעלס באהבים עם החכם המשיב בעל הקונדריס: