רבי בצלאל אשכנזי קכא

לא כיוון חיישי' דאיהי כיוונה ונפסלה והיינו דלא כהרא"ש ז"ל אבל ברקק' שאין בה מעש' באיש אלא מעש' בלחוד לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניה' ומ"ה לא קאמר אם ראינוה שרקקה נפסלה שמא כיוונה היא דהא ברקקה שאין בה מעשה באיש לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניהם ולא אמרי' דקרא דככה יעשה תלה במעשה למיפסל אפי' לא נתכוונו שניה' דאחר דעיקר הכתו' הוי במעש' שהוא באיש כדקא בעינן למדרש נמי לפסול היכא דאיכא מעשה ולא באיש מלישנא דיעשה תפסת מועט תפסת ודווק' היכא דנתכוונו שניהם ומ"ה אם ראינוה שרקקה בפניו דצריך כוונת שניה' לא חיישינן דכיוונו תרוייהו ולמימר דנפסלה כמו בראינוה שחלץ לה והיינו להרמב"ם ולכל הפוסקי' הגדולי' שלא הביאו ראינוה וכו' אלא בחליצה אבל בהגהו' מימון איכא מאן דחייש מהאחרוני' וקאמ' צריך ליזהר שלא תרוק וכו' וגם שם לא הוסכם שאמר המרדכי אע"ג שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך ע"כ. הנה במאי דכתי' אתו הריא"ף והרמב"ם ז"ל גדולי עולם ברקק' בלבד כהרא"ש והתוס' ורש"י ז"ל ותריצנא בהכי כל הנהו קושיין דאקשי הרב המגיד עליה דהרמב"ם וקושיא דעל הרי"ףדהשמיט טעמא דגמ' על מאי דשלחו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין וקריאה לא פסלה ובעו בגמר' מ"ש קריאה ומשני דברקיקה גזרו דאתו לאחלופיה אבל בקריאה לא אתי לאחלופי והנה הרי"ף הביא הדינים והשמיט הבעיא וטעמ' דגמ' וגם תריצנא אליבייהו קושיא דהרא"ש ז"ל על ר' חייא ואביי ורב פפא דאטעו ליבם ואמרו ליה חלוץ ובכך אתה כונסה או חלוץ ונותן לך מאתים זוז ולימרו ליה דתרוק בפניו ודייקנא בהאי תירוצא לישנא דמתני' והרמב"ם ז"ל ואיהי למאי דחזי לן תירוצא מעליא בלא קושיא: והטור נמי דאיכא לאתמוהי עליה היכי פליג עליה דאבוה ואפי' לא מדכר ליה ולא קאמ' מאי טעמא קא דחי ליה ואיהו כל מילי כמר עבידי והנה ז"ל הטור החליצה כשרה צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתיבם שמא כיוונו לשם חליצה ע"כ ואיכא למידק בלישניה דקשי דידיה אדידיה דמעיקרא כתב נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין משמ' דכוונה דחד סגי למיפסל ובתר הכי כתב בפי' יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסורה להתייב' שמא כוונו לשם חליצה משמ' דחששא דשמא כוונו תרוויהו דמצריך למיחלץ אבל כוונה דחד מינייהו לא מיפסיל לה מן האחין

אבל לא קשיא מדי דהא האי לישנא דכתב הטור צריך שיתכוונו שניהם אם נתכוון הוא ולא היא וכו' הויא לישנא דבריתא וז"ל בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצת' פס לה עד שיתכונו שניהם כא' ושקלו וטרו עלה בגמר' ומסיק אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיוונו איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינן חוששין וכפי ענין הסוגיא הסכימו רש"י והתוס' ז"ל דהאי חוששין למיפסלא דקאמר היינו שמא נתכוונו תרוייהו וכתבו התוס' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעי' שנדע שהם מתכווני' לחליצה וא"כ מאי דקתני בבריתא עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע שנתכוונו שניהם ומאי דקתני נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצת' פסולה עד שיתכוונו שניהם היינו ידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונ' היא חליצת' פסולה עד שנדע שנתכוונו שניהם כמו שמפרשי' התוספת והוא פי' הרא"ש ז"ל כמו שכתבנו למעלה מ"ה הטור ז"ל בנו סמך על זה והביא לשון הברייתא נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא חליצתה פסולה דהיינו פי' לשונו כפירוש הבריתא עצמה שהוא נתכוון הוא ולא היא כלו' שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא לא הותרה ומיהו חליצה בעיא שמא נתכוונה גם היא וגילה פי' זה במאי דקא מסיים וקאמר לפי' וכו' אסור להתייבם שמא כוונו שניהם דבמאי דגלי דמשום דמשום חששת שניהם נפסלה על כרחין ליכ' לפרושי מאי דקאמר נתכוון הוא ולא היא אלא דידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא כפירושא דבריתא גופה ובהכי אתי הטור כהרא"ש אביו ממש דאפי' בחליצה לא פסלה אלא בחששת שמא כוונו שניהם וכ"ש ברקיק' ותמהני על מהר"י ן' לב שהחליט שהטור חולק על אביו משום שעשה עיקר מפתח דבריו ובמה שכתבנו מתיישב שבסוף דבריו גלי פירושא ולאו פירוש' דחיקא היא דהא בברית' גופ' בהני בבי ממש הכי מתפרשי נמצא לפי זה כי לרש"י ז"ל והתוס' והרא"ש והטור לפי מה שהוכרחנו לפרש בהרי"ף והרמב"ם ז"ל לדעת כלם האי יבם שרי ליבומי ליבמתו כדמעיקרא ומי יבא אחרי המלכים האלה ולא יירא ומה גם עתה למה ששמענו שיש מהמורים פוסקים שכופים את היבם הלז לחלוץ משום דאיפסלא לה מן האחין ע"י אותה הרקיקה והנה לדעת כל הפוסקים האלו אפי' ליבומי שרי כ"ש דלא כייפינן ליה דהא לא נפסלה וא"כ אפי' אותם הפוסקים שכתבו שכל מי שנפסל' עליו כופין אותו לחלוץ אי אינהו סברי כהרא"ש ז"ל ודאי שלא על רקיקה כה"ג מיירו דהא לא נפסלה וכ"ש דאפי' נימא דסבירא להו דבכי האי גוונא נמי נפסלה הא ברירנא לעיל מהריטב"א ז"ל והרמב"ן והריב"ש ז"ל דהיכ' דאיהי גרמה לאפוקי נפשה מיבמה כה"ג דאין כופין וא"כ מאי דכתבו דכופין היכא דנפסלה לאו על כה"ג איירו אלא במאי דלא אתי מחמתה א"כ היכא דב"ד חזו דראוי לפוסלה עליו כי ההיא דגמר' בההוא יבם דלא הוה בעי ליבם אלא למיכליה לממונה דאטעו ליה ב"ד שיחלוץ ובכך כונסה אבל היכא דאיהי היא דעבדא לפסול עצמה שאין כופין מה שאין כן בנ"ד דהאי יבם הוה בעי ליבומי על הפסק דין בדו כמפורסם כלל הדברים לדברי הכל דאין בנדון זה כפיה כלל אליבא דכולי עלמא: ומצאתי און לי תשוב' מהר"י ן' לב ז"ל דקאי כוותי' ולא עוד אלא דכתב שהיה נמנה להתיר' לייבום איברא דכל כי האי לא עבידנא דהא הרשב"א ז"ל בתשוב' שאלה משמע דלא סבר כהרא"ש ברקיקה וכן הגהות שכתבו צריך ליזהר שלא תרוק וכו' אבל בענין כפיה לחלוץ נראה דליכא מאן דפליג בכי האי נדון וכדכתיבנא זהו הנלע"ד וחתמתי שמי הצעיר משה אלשיך זלה"ה

לח שאלה ראובן בן יעקב בהיותו רווק וגדול סמוך על שולחן אביו יעקב נתעסק בלמוד התלמידי' ובעניני' אחרים ועשה והצליח וקבץ על יד סך מעות ומהם עשה לעצמו מלבושי' ממינים שונים ולא דבר אביו אתו מאומה לאמר מדוע ככה עשית אבל אדרבה לפי דברי ראובן טרם היותו קובע עצמו בלמוד התלמידי' היה דבר אביו אליו לאמר שיתעסק בכל אשר ירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה. ולאחר הימים נזדמן לפני ראובן תוגר אחד מהבאים מצבא המלחמה ובידו שפחה נערה קטנה ובקש מעם ראובן שיקנה אותה כי בדמים מועטים ימכרנה לו וכשמוע ראובן דבריו הכניסו לביתו והוציא לפניו מלבוש אחד מהודר ונעים מאותם המלבושי' שעשה לעצמו וא"ל הנה לפניך מה שהשיגה ידי אם תתרצ' בו קח ולך ומכור לי בעדה נערה הזאת ונתרצה בו התוגר ומכר לו בעדו השפחה ההיא ובשעת המקנה אמר לו יעקב אביו מה זאת אשר קנית נערה קטנה עד מאד אשר אינה ראויה לשרת אבל תצטרך אתה לשרת אותה ולקצת ימי' ונחלתה הנערה ההיא והשתרגו עליה מיני מורסות וחברבורות ואמר יעקב לבנו ראובן הלא אמרתי לך אל תוציא מעותיך בנערה זאת ולא הקשבת לדברי והשיב לו ראובן בנו מנכסי קניתי' ואני הוא דהפסדתי על עצמי וטרח ויגע ראובן ברפואת הנער' עד שעלתה לה ארוכה ולאחר הימים כאשר נשא ראובן אשה לסבה שראובן נשא אשה שלא ברצון אביו חרה אפו נגדו וחמתו בערה בו ותפש השפחה הנזכר' לעצמו ולא נתנה ללכת עם ראובן בנו באומרו כי היה רוצה אותה לעצמו והשיב לו ראובן בנו הלא מנכסי קניתיה ושלי היא ואתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתני עד הביאותיה במצב זה ועל זה רבו ביניהם דברי ריבות באופן שבשמוע יעקב את תלונו' בנו היה שולח את השפח' ההיא ברוב הימי' לשרת את ראובן בנו בביתו ובחומותיו וראובן כמה כמה פעמי' לפני רבים ונכבדי' ובפני ב"ד תבע מאביו השפח' הנז' באומרו כי הוא טרח ויגע והוציא המלבוש מעליו כדי לקנותה: ויעקב אביו זאת טענתו שהיה משיב אליו אם אתה הוצאת המלבוש מעליך כבר לקחת אחרי כן מלבוש אחר ממני כדי למלא חסרונך ולכך רוצה אני לתפוש השפחה בעד המלבוש שנטלת ממנו וראובן משיב אליו אתה ברצונך הגמור נתת לי המלבוש במתנה גמורה ואם בכל זאת תרצה להפרע מהמלבוש קחהו לך ותן לי שפחתי ועתה בא ראובן לדרוש דבר המשפט אם יכול יעקב אביו לזוכ' בשפחה מטעם שקנאה בממון שהרויח בהיותו סמוך על שלחן אביו ואם אינו זוכה מטעם זה אם יש ממש בטענתו שטען שכבר נתן לבנו מלבוש אחר תמורת המלבוש שקנה בעדו השפחה. על הכל שאל ראובן מה יהיה משפט השפחה הזאת ומי יזכה בה יעקב או ראובן בנו

תשובה ראיתי בזה קונדריס שואל כענין ומשיב תשובה מהודרת מקוטר' מכל אבקת רוכל והגם כי לבי בל עמי מפני פחד ה' ומהדר גאונו למען רחמיו וחסדיו יושיענו ולא יתן המשחית לבא אל בתינו אמן: מ"מ מפני כבוד תורת בעל הקונדריס וכבוד פי המדברי' אלי אחוה דעי בקצר' ובנחץ כי אפס פנאי. ואומ' איברא דלגבי מציא' וכלהו רבוואתא קמאי ובתראי פסקו כר' יוחנן בפ"ק דמציע' דאמר לא גדול גדול ממש וכו' אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וכו'. ולהם שומעין ומפיה' אנו חיין וכל מורה דת ודין אם חפץ שיפוצו מעיינותיו חוצה ולא יכזבו מימיו ישתה בצמא את דבריהם וחן וכבוד יתמוך ולא יעשה סמוכות מאחר ימצא אי זה הגהה צולעה ונדחה נגד הפוסקים המפורסמים אשר על פיהם ידונו ישראל משפטי התורה ובאורם נראה אור: והילכך מציאת בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו הויא של אב ומיהו בהא פליגי רבוואת' דלדעת התוס' ז"ל לאו דוקא מציאה אלא בכל מידי יד בנו הגדול הסמוך על שלחן אביו כיד אביו דמיא ואפי' לענין עירוב אין לזכו' העירוב על ידו משו' דס"ל דכי היכי דפליגי שמואל ורבי יוחנן במציאה ה"ה נמי פליגי בכל מקום שאמרו בו כיוצא בו כגון גבי עירוב דתנן בפ' חלון ומזכה להם ע"י בנו כו' וגבי ההיא דתנן במס' מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ולבנו הגדולים וכו' ומייתי לה בפ' התקבל בגיטין וקי"ל בכולהו כר' יוחנן דלאו דוקא גדול אלא גדול וסמוך על שולחן אביו קטן הוא והרא"ש ז"ל אזיל בשיטה זו בפסקיו פ"ק דמציעא ועל פי שיטה זו איכא מ"ד דכי היכי דמציאת קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אח' מתנה דאביו הוא ואפי' בן שנתן לו אביו מתנ' לא קנה שאין לו יד לזכו' לעצמו כלל וכן הדין בגדול הסמוך על שלחנו וסברא זו הביאה הר"ן ז"ל בחידושיו גם נמקי יוסף בפ"ק דמציעא והקשו על שיטה זו דהרי אדם מזכה העירוב ע"י אשתו והרי. היא אשתו והרי היא סמוכה טל שולחן בעלה ותרצו הריטב"א והרב המאירי ז"ל בחידושי' לעירובין דשניא אשתו מפלי שמזונותיהם הם חוב אצלו והרי הוא כאילו אוכלת משל עצמה ובזה מיתרצה גם כן קושיא אחריתי שהקשו המפרשי' ז"ל ענה דמ"ד דאפי' מתנה שנתן האב לבן לא קנה דהא קי"ל דבעל שנתן מתנ' לאשתו קנתה כדאמ' בפ' חזקת אע"פ שידה כיד בעלה ממש והיכי בו נימא דהאב שנתן מתנה לבנו הסמוך על שולחנו לא קנה ואפילו הוא גדול מיהו במאי דכתיבנא ניחא קצת וקל להבין: והרשב"א ז"ל פליג עליהו דבעלי