רבי בצלאל אשכנזי קכ

הא קמן דסברי הרמב"ן והריב"ש ז"ל דאייתי ראיה מיניה דכללא הוא דכל היכא דאיהי גרמה האיסור דאין כופין לו לחלוץ והיינו נ"ד

והנה כל זה כתבנו לו יונח כי רקיקה כי האי בעל כרחיה דיבם סגיא למיפסל גרמה איבם כחליצ' דאצטריכינן לאפלוגי בין היכ' דאיהי גרמה האיסור דעבד' לאפוקי נפשה מיבמה להיכא דלא איהי גרמה כ"ש דאיכא אשלי רברבי דסברי דבעי' כונה דידה ודידיה אבל היכא דלא כיוונו תרוייהו לא מפסלא אאחין ושרי' ליבומי דהא הרא"ש ז"ל כתב וז"ל שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקק' תחלוץ מכלל דמפסלא מאחין קשי' לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הודחקו הנך אמוראי לקמן להטעותו ר' חייא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כופהו לעשו' חליצה מעליא וכן אביי ורב פפא דאמרו ליה ע"מ שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניה' יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנך אמוראי הא דשלחו לאבו' דשמואל א"כ לאו הלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונ"ל דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפניו משום דלא מהני' רקיק' הבא לפסול כדאמרי' לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לא מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן ופריך טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חיישינן שמא כיוונה והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישינן שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהני' לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלא כי ידוע הוא שלא כיון עכ"ל. הא קמן דלהרא"ש ז"ל בנ"ד מותרת להתייבם כי ידוע הוא שלא כיון דעל כרחו באו להכעיסו לפסול אות' עליו כמפורסם והוא דעת התו' ז"ל כאשר הכריח מהר"י בן לב ז"ל בתשוב' וכן נרא' דעת רש"י ז"ל שכתב באיכא דאמרי דמסקנא. דגמ' עלה דאמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותר' לינשא וכו' ופריך טעמ' דלא חזינא וכו' ומסיק ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חוששין כתב רש"י ז"ל וז"ל ואיכא דאמרי אין ודאי טעמ' דלא חזינ' דחלצה הא חזינא דחלצה חיישי' דילמא נתכוונו ואיפסלא עלייהו עכ"ל הרי דגם רש"י ז"ל סבר דאפי' בחליצה לא פסלה אלא היכא דאיכ' למיחש שמא נתכוונו שניה' אבל בכי האי נדון דאיהו ודאי לא כיון לא איפסלא מן הייבום ומכ"ש רקיק' דגריעא מחליצ' הרי דהתוס' ורש"י והרא"ש ז"ל סברי דכוונת תרוייהו בעי ולפי' לדידהו אפי' ליבומי כ"ש דלא כייפינן לחלוץ כלל. והנה ראוי לשים לב דעת הרי"ף והרמב"ם מאי ניהו אי סברי כהרא"ש ז"ל אי לא וכן הטור מאי קסבר אי חולק על אביו אי לא דאפשר דמאי דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרקק' בלבד דנפסלה לאחין דמיירי היכא דשניהם כיונו ואפשר דאע"ג דאיהו לא כיון איברא דבחליצ' היכא דחזינ' דחלצה ליה כתב הרמב"ם ז"ל לישנ' דמשמע דכיוונה איהי סגי למיפסל גרמה על האחין דכת' וז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצ' כשרה ע"כ משמע דכוונ' דידה סגי למיפסלא על האחין והיינו דלא כהרא"ש ז"ל דלא מיפסל' אלא משו' חששא דילמא תרוייהו כיוונו

ואיברא דלמיקם עלה דמלתא מאי קא סברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל חזינא לאקשויי עלייהו חדא דאי סברי דרקיקה בלא דעת שניהם מהניא למיפסל' על האחין תקשי להו קושית הרא"ש דאמאי ר' חייא ואבייורב פפא שוו נפשייהו בטירחא יתירא לאטועיי ליבם ולמימר לי' דע"י חליצה הוא כונסה ולימרו ליה דתירוק קמיה וליצרכוהו חליצה בתר הכי ועוד התרי קושיי דקא מקשי הרב המגיד על הרמב"ם ז"ל עלה דירקה בלבד וכו' שכתב הרמב"ם ז"ל דהוי חליצה פסולה אבל קראה ולא חלצה ולא ריקקה אינה כלום משום שנא' ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקש' עליו הרב המגיד שתי קושיות א' שנר' ממה שהביא ראיה מן הפסוק שהרקיקה פוסלת מן התורה משוםשיש בה מעשה ובגמ' אמרו בפי' דהוי גזרה מדרבנן דמקשו בגמ' ולר' עקיבא מ"ש רקיק' ומ"ש קריאה ומשני קריאה דאית' בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דבתחלה ליתא ובסוף ליתא מיחלפא ליה ואתו למשרי חליצה לאחין ע"כ: הרי בפי' דגיזרא דרבנן היא והיכי קמייתי ראיה מן הכתוב דמשמע דהוי מן התור' ועוד דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעש' בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחלצה בלבד חליצת' פסולה וכיון דק"ל כר"ע היאך כתב רבינו דרשתו של ר"א וצ"ע לי עכ"ל

ולבא אל הענין נקשה עוד על הרי"ף ז"ל למה השמיט הקושי' שבגמ' דמקשי ולר"ע מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה וכו' ומאי דמתרץ דברקיק' מחלפי ומ"ה גזור רבנן ובקריאה לא מחלפי וליכא לתימר דלית ליה הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דהא קאמייתי לה וא"כ כיון דפסיק הכי ה"ל לאתויי טעמ' דמלתא ולשמעי' דמשום גזרה היא ולא מדאוריית' דהא לא דריש ר"ע לקרא כר"א דלכמה דברי' לא שוו מאי דהוי מדרבנן למאי דהוי מדאוריית' וה"ל לאודועי טעמא דמלת'. אבל אמינא דלהרי"ף ז"ל הוקשה לו מאי דקשי' לי' להרא"ש ז"ל דמשמע דהאי מימרא פליגא אר' חייא ואביי ורב פפא דהנהו עובדי דאטעו ליבם ואמרו לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאי סביר' להו דרקק' פסלה מן האחין לימא להו לחלוץ ולאטעויי ליבם תירוק איהי קמי יבם וסגי בהכי למיפסלא אלא ודאי דבעי כוונה דתרוייהו ואיהו לא הוה בעי לחלוץ מ"ה רקיק' לא מהני' ואי טעמ' דרקיק' הויא משום דאתי לאיחלופי דמאן דחזי סבר דחליץ לה מקמי דרקק' אי הכי אפי בלא כוונה דתרוייהו איכא למיגזר דהא מאן דחזי לא ידע אי ובם קא מכוין אי לאו דלא מינכר וכמו דטעי למסבר דחלצה ליה מעיקר' ה"נ טעי דיסבר דאיהו איכוון נמי מ"ה השמיט הרי"ף קושי' ותרוצ' דגמ' דר' חייא ואביי ורב פפא לא סבדי דמשום גזרה דאיחלופי הוא אלא סברי דינא דשלחו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין ולא מטעמא דגמ' אלא מן הכתוב דכתיב לשון עשיה ככה יעשה והוא דכתב הרמב"ם ז"ל ראיה מן הכתו' ודווק' היכא דכוונו תרו יהו דבהכי משתעי קרא והיינו דהרמב"ם ז"ל מייתי ראיה מן הכתוב דלא כסוגייא דגמ' משום דכהרי"ף ז"ל ס"ל דהשמיט ההוא טעמ' וכי תימא אי הכי ליסבר כר' אליעזר וחלצה וקראה ולא ריקקה לימא דחליצת' פסולה דדייק קרא הכי ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ואדרבא ר"ע קאמר דכשרה דדייק לקרא הני ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש

אבל למיקם עלה דמלת' חזינא למידק לישנא דמתני' דר"א אמר כל דבר שהוא מעשה מעכב ור"ע כד מהדר ליה קאמר משום ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש ולא קאמר כל דבר שהוא מעש' באיש מעכב כדקאמר ר"א ועוד מלת כל דקאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש דבשלמ' לר"א כליל במלת כל חליצה ורקיקה אבל לר"ע דאין מעש' באיש אלא חליצה מאי כל

ועוד איכא למידק בלישנא דהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל שנא' ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיק' הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת ע"כ ואיכא למיד' מאי קאמ' אינה מעכבת דאטו אם הרקיקה שמועלת לפסול אינה מעכבת קריאה צ"ל דאינה מעכבת וא"כ לא הוה ליה למימר אלא אינה מועלת כמאי דפתח מעיקרא בהאי לישנא דקאמר רקיקה הוא שמועיל הכי נמי ה"ל לסיומי למילתיה ולמימ' אבל הקריאה אינה מועלת אבל אמינא דדעת הרמב"ם ז"ל בהא דשלש חלוקו' הן א' מאי דהוא מעשה באיש דהיינו חליצה דאיכא תרתי מעשה וגם שהוא באיש ב' מאי דאיהו מעשה ולא באיש דהיינו רקיקה: ג' מאי דאינו לא מעשה באיש ולא מעשה כלל וכנגדן איכא ג' דינים א' מאי דגמר ואי ליתיה מעכב ב' דאי ליתיה לא מעכב אבל אי ליכא אלא איה לחודיה לא גמר אבל מועיל לפסול. ג' מאי דאינו לא מעכב ולא מועיל לפסול וס"ל דחליצה דאית בה תרתי דהוי מעשה והוי נמי באיש גמרה לחודה והיינו פלוגתא דמתני' דפליג ר' עקיבא אר' אליעזר דר' אליעזר דייק לישנא דככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ומ"ה פסולה דמיחסר' מעשה הרקיק' ור' עקיב' פליג דבעי' לעכב מה שהוא מעש' באיש דהיינו חליצ' אבל רקיק' דאינה מעש' באיש לא מעכבא וכשר' והיינו דכת' הרמב"ם חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצה כשרה אבל היכא דאיכא מעש' ולא באיש דהיינו רקיקה נהי דלא גמרה ולא מעכבא דהא במעש' שהוא באיש תלה רחמנא העיכוב אבל מהניא מיהא לפסול דהא מעשה איהו אע"ג דאינו באיש דו' עקיבא אע"ג דעושה עיקר מהיות המעשה באיש היינו להיות גומר ולהיות מעכב אבל לישנא דעשיה דכתב בקרא כמו שמה שכתוב לאיש ממעט רקיקה מלעכב הכי נמי לישנא דיעש' ממעט קריאה מלפסול והיינו דכת' הרמב"ם ז"ל רקקה בלבד וכו' הרי זו כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנא' ככה יעשה לאיש שהמעש' שהוא החליצ' והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכב' ואינה מועלת והוא מה שכתבנו כי כמו שאומרו לאיש ממעט רקיק' מלעכב כן אומ' יעש' ממעט קריא' שאין בה מעשה מלהועיל לפסול אבל לא פליג ר' עקיבא אר' אליעזר אלא במחוסר סר רקיקה דר' אליעזר לאיש לא דריש אבל לדיוקי לישנא דיעש"לומ' דעשיה מלת' היא לפסול בהא מיהא קא דריש והיינו דבתר דקאמ' ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב עני בתריה ר' עקיבא וקאמ' ליה משם ראיה כל דבר שהוא מעשה באיש דלא ה"ל לר' עקיב' למימ' אלא אדרבא ככה יעשה לאיש מעשה שהוא תלוי באיש אבל במאי דקאמ' משם ראיה נראה דלא דחי לגמרי מן הכתו' אלא שאין לו משם ראיה אבל במאי דכתי' ניחא דלא דחי לגמרי דהא איהו נמי קא דריש יעשה דקרא להועיל רקיקה לפסול ולא דקאמר דאין משם ראיה להיו' נמי רקיקה מעכבא ומ"ה נמי לא מסיים למילתיה כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב כדמסיי' ר' אליעזר משום דר' אליעזר דריש כולי קרא לעיכובא אבל ר' עקיב' דריש מעשה שאינו באיש לפסול ומה שהוא מעשה באיש לעכב מ"ה לא מסוי' וקאמ' מעכב דהא נמי דויש לישנא דיעשה להועיל לפסול ומ"ה קאמ' עקיבא כלדבר שהוא מעשה באיש משום דאיכא תרתי מילי מה שהוא מעשה באיש ומה שהוא מעשה אמטו להכי קאמר כל דאי לאו הכי לא שייך למימר מלת כל בחדא מילתא וכדכתי' דבמאי דלא סיים וקאמ' דעכב רמז נמי דרשת יעש' להועיל הרקיק' לפסול והיינו דדייק לישנ' דהרמב"ם ז"ל במאי דקאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת דדייקינן דמאי דקאמר אינה מעכבת לא הוה צריך למימריה אבל במאי דכתי' ניחא דבהא כיון כיוון למימר דג' הדרגו' בדבר כדכתי"מאי דאיכא מעשה והוא באיש מעכב מעשה ולא באיש לא מעכב אבל מועיל לפסול לא מעשה ולא באיש אינו מועיל אפי' לפסול היינו דבתר דאדכר החליצה והרקיקה שאמ' שהם במעשה ואמ' דמשום הכי הרקיק' מועלת אמ' אבל קריאה אינה מעכב' ואינה מועלת כלו' אינה מעכבת כחליצה שהיא מעשה ובאיש ואינה מועלת כרקיקה שהיא מעשה ולא באיש ומשום דחליצה היא מעשה והיא באיש דאלי' כחה טפי מ"ה היכא דנתכוונה איהי ולא הוא מחמרינן בה דאף על גב דאיהו לא כיוון מהני למיפסל גרמה והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה דאע"ג דידעינן דאיכא