רבי בצלאל אשכנזי קיט

גם הטענה השניה שטענו יורשי ראובן היא נכונה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ומביא מקצתה מהר"י קארו ז"ל בסי' ס"ו וז"ל ראובן השיא בתו לשמעון ונתן לו בנדוני' שטרי חוב עשויין בגופן של עובדי כוכבים ועשה לו מהן שטר הקנאה בגופן של עובדי כוכבים וקבל עלו אחריות בשטר וכתב לו בלשון הזה מחמת שהקנתי לו כבר שטרי חוב עשויין בגופן של עובדי כוכבים בשטר הקנאה שבידו שעשיתי לו ג"כ בגופן של עובדי כוכבים ואלו הש"ח וכו' ועכשיו רציתי ברצון נפשי בלא שום אונס וכו' וקבלתי עלי ועל הבאים מכחי וכו' אחריות גמורה בקנין מכל סך הקרן הנז' של כל אחד וא' מהשטרות הנז' על ענין זה שכל זמן שיבא פלו' הנז' ויתרעם לחצר משטרי חובות הנזכר וכו ובני החצר לא יזדקקו להגבות לו אותו קרן וכו' ורשות בידו של פלוני הנז' או ביד הבאים מכחו לכופני ולנגשני לשלם לו מנכסי כל אותו סך של הקרן הנז' ועכשיו תובע שמעון לראובן מפני האחריות שקבל שיפרע לו א' מהשטרות שאינו יכול לגבות מן העובד כוכבים וטען ראובן ששמעון תובע אותו מכח הקנאה העשויה בגופן של עובדי כוכבים ואותה הקנאה אינה עשויה כראוי והיא אינו מודה לו שהקנה לו חוב מעולם טען שמעון שהיא עשויה כהוגן אלא שאינו יכול להוציא ששר הקנא' מיד הסופר כי אמר שנאבדה ממנו אבל אין צריך לה כלל אחר שהודה לו ראובן שהקנה לו ש"ח בשטר הקנאה וכו' משמע דהיינו שטר כשר וראוי שאל"כ א נו נקרא שטר אלא חספא בעלמ' וכו' תשובה אם הספק מצד זה שאמרתם בלבד הדין פשוט עם שמעון שהמור' לחברו כך וכך הקנאה כתקונה משמע דכל שמודה דרך ספור לא הוצרך לפרט אלא להזכיר דרך כלל מה שעשה והקנה כבר וכו' אבל מצד אחר אני אומר שלא קנה שמעון מעיקרא השטרות ההם משום דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסיר' וזה כבר הודה שלא בא לידו שטר הקנאה ואעפ"י שאמר לערכי לכתוב לו ואפי' אמר לעדים וקנו מידו לא קנה שאין כאן כתיבה ואם כן במה קנאן ואם תשאלני אחר שאני רוצה לומר שיש בכלל הודאת הקנאה זו הקנאה גמורה אם כן נאמר שהקנה לו באגב ואין צריך כתיבה לא היא חדא דזו הקנאה מחודשת היא חוץ משטר ההקנאה וזו אינה בכלל הודאתו שהוא לא הודה אלא שהקנה לו השטרות בשטר ההקנאה לא באגב ועוד שאפילו וכו' ומכל מקום כיון שחייב עצמו ונכסיו ראובן עכשו בקנין שאם לא יפרעו לו הלווים ש הא רשות בידו לכופו ולנגשו לשלם לו מנכסיו כל אותו הסך הרי הוא מחוייב בכך שהרי הוא יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפילו מסר לו עכשיו בפנינו שטרות ואמר לו קנה לך הן וכל שעבודן ואם לא יפרעו לך מכאן ועד יום פלוני גבה סך השטרות מנכסי וקנה מידו זה בלא ספק גובה מנכסיו שאין האחריות תלוי במה שהדין נותן שקנה או שלא קנה ע"כ: הא קמן אף על גב דקבלת האחריות קאי על עיקר ההקנאה ועיקר ההקנאה ליתא מ"מ קבלת האחריו' איתא מדרבי יוחנן דיכול האדם לחייב עצמו במה שלא היה חייב בנדון דידן נמי לגבי הקונה ה"ה והוא הטעם ואם תשאל דהא גרסינן בפ"ק דקידושין בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי ולא הוו בידיהו זוזי אותיבו נסכ' עילווה לסוף איקר אמתא אתו לקמיה דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ע"כ: הכא נמי נימא הקנאה אין כאן אחריות אין כאן: תשובתך שניא ההיא דאמתא דנסכא דהיינו המשכון בתר פריטי דהיינו זוזי דקנייה גרירא וזוזי הוא דקנו אמתא ולא נסכא דהיינו משכון ואי פריטי אין כאן נסכא אין כאן אבל חיוב האחריות שפיר איתא בלא מכירת השטרות דהא יכול האדם לחייב עצמו במה שלא היה חייב ונדון דידן עדיפא טפי טובא דזקפו עליהם במלוה וחיוב מחודש קבילו עליהו דלא תליא במכירת הפולס' ולא דמיא אפילו לקבלת האחריות ופשיטא ודאי דנתחייבו בפרשה ואפילו דלית מהכא קניית הפולס' דהא פנים חדשות וחיוב חדש באו לכאן תדע דגרסינן בפ"ב דגיטין איתמר מאימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אף על פי שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ע"כ: וקי"ל כשמואל. ופרש"י ז"ל מאימתי כתובה כשאר שטר חוב ומשמטת שביעית: שתפגום שתפרע קצת דגלי דעתו דעומדת ליגרש וליפרע: ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא ליה משם כתובה ומעשה בית דין שאינו משמט וחל עליו שם שטר חוב: פגמה כיון דגלי דעתיה בפרעון קרינא ביה לא יגוש זקפה במלוה ע"כ. הא קמן דלשמואל דקי"ל כוותיה וכמו שפסקו הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל אפילו שלא גרשה עדיין ולא נתנה כתובה לגבות מחיים מכל מקום זקיפת מלוה אהניא לעקור שם כתובה מינה וחל עליה שם ש"ח ומשמט הכא נמי בנדון דידן זקיפת מלוה אהניא לעקור שם מכירת שטר וחל עליה חיוב חדש דנתחייבו במעות אלו ואף על גב דלא נקנה הפולסא ומיהו הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שמטה ויובל פליג על רש"י ז"ל וז"ל המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת ע"כ. אלמא דוקא לאחר שגירשה הוא דאהניא פגימה או זקיפה אבל קודם שגרשה אפילו שזקפה ופגמה אינו משומט וגדולה מזו פסק הרא"ש ז"ל דהמלוה לזמן אינה משמטת וכ"ש כתובה ואפילו שזקפה עליו במלוה דאפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם ומכל מקום לאחר שגרשה הרי אפילו להרמב"ם ז"ל זקיפת מלוה עוקרת שם כתובה ומעשה ב"ד וחל עליו שם ש"ח הכי נמי בנדון דידן מאחר דזקפו עליהם החוב הזה במלוה אפילו דלית מכאן קניית הפולסא חל עליהו חיובא וכ"ש דגם הפולס' נקנית שפיר וכדכתיבנא והשטר שריר וקיים הנראה לעניות דעתי כתבתי הצעיר בצלאל אשכנזי

לז שאלה יבמה שכדי לפסול עצמה על היבם שהי' רוצה לייבם לייבם באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו על כרחו ונשאלתי אם כופין אותו לחלוץ אם לאו

תשובה הנה הרב המגיד פ"ד דיבום וחליצה כתב וז"ל ואמרו בגמ' ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממונה אמר ליה רבי חייא חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ אמר ליה מינך איפסילא חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא וכתב הרשב"א ז"ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמ' רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הוה עובדא קמיה דרבי מונא ועבד כר"ל כיון דשמע דרבי יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה תנינות וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ"ל: וז"ל יוסף הנמקי פ' מצות חליצה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהיה עגונה וכדאמרי' ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטי' וכן משמ' מן הירושלמי וכן משמע מפרק ב"ש לקמן דאמרי' כופין אותו שיחלוץ עכ"ל: ובסמוך למה שכתבנו בשם הנ"י כתב וז"ל וכתב הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעילם אלא כשהיא פסולה לו עכ"ל: הנה מכל הני משמע דבנ"ד נמי כיון דאיפסילא ליה דכופין אותו לחלוץ: אבל מהאי דנ"י אין ראיה כלל דהא פרק ב"ש עלה דמתני' דקתני היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לאחר שלשי' יום מבקשי' ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י"ב חודש כופין כתב וז"ל הריטב"א ז"ל שמעינן מהא מתני' דכופין אותו לחלוץ דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונ' כל ימיו וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ לומ' שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אן כופין אותו עכ"ל

הנה שהנ"י שכתב שהסכימו המפרשים שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שודאי שבכללם הוא הריטב"א כמו שכתב' שהביא לשונו למעלה כתב כאן בשם הריטב"א שכשהיא גרמה האיסור דאין כופין א"כ נראה בפי' שמה שכת' שהסכימו המפרשים היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור משא"כ בנ"ד שהיא באה להכעיסו בפני העם לפסול עצמה עליו בעל כרחו דודאי הוא דאין כופין אותה ועוד ראיה חותכת כי הנה ממקום שכת' הנ"י שהסכימו המפרשים דכופין דהיינו מההיא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין מייתי הריטב"א ראיה דאין כופין אלא ודאי דמאי דמייתי ראיה הנ"י דכופי' היינו מבבא דלא נתכוונ' לשם כך ומאי דאייתי ראיה הריט"בא דאין כופין היינו בנתכוונה לשם כך באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נמצא בפי' שמה שכתב שהסכימו כל המפרשים דכופין היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור אבל מה שכת' הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונ' והיינו נ"ד וזה מפורש בלשונו שמביא מואם נתכונ' וכו' משא"כ הנ"י דמייתי ראיה מרישא דהיינו היכא דלא נתכוונה. והכי דייק לישנא דהנ"י דכתב שכל שנפלה לו וכו' דמשמע שנפסלה ולא על ידה שהיא גרמה מדלא קאמר כל שהיא פסולה דהוה משמע אפי' שהיא פסלה עצמה אלא ודאי דהיינו כשאירע דבר שלא הית' הוא עוש' לפסול עצמה עליו או שעושין ב"ד להטעותו מפני שראו שלא היה הגון כהנהו עובדי דגמ' ואינהו אטעו ליה בהא ודאי כופין אבל בנ"ד יודעים כל יוצאי שער עירנו שהיב' הוה מקיים כל אשר נגזר עליו ע"פ הב"ד שהובררו לדון ביניה' ולא היה העיכוב מצדו וגם הרשב"א ז"ל לא כתב דרך כלל שבכל מקום שנפסלה עליו דכופין אלא על ההיא עובדא דההוא דהוה בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממוניה וב"ד הטעוהו לחלוץ כי ראו רוע הכוונה אבל בעובד' כי האי גוונא לא קאמ' שהרי כתב דמסתבר' דכופין אותו בכך וכו' ולא כתב שכל שהיא אסור' עליו כופין ומה גם עתה דכיון דלא כתב בפי' כפיה על כי האי נדון שהיא גרמה לה האיסור מפרשי' לה מעין מאי דכת' הריטב"א דהא משנה שלימה היא בההיא דנדרה הנאה דאם נתכוונה לכך מתחלה דאין כופין והיינו מפרשי' דמאי דקאמר כל מי שנפסלה עליו דהיינו שלא בגרמ' דידה אלא ע"פ ב"ד על שלא היה הגון או שהיה עוש' לאכול ממונה משא"כ בנ"ד שהיה ע"י עצמה בהיות שהיבם היה מתנהג ע"פ פסק הב"ד וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה סי' תת"ב על יבם שמא תתקדש ותינשא לאחר ועמד בב"ה בתוך העד ואסר את יבימתו לכל העולם וב"ד צוו לה שלא תצא מן העיר ולא תתקדש לאחר ועמדה היא ויצאה וקיבלה קדושין מיהוד' וקבלה ממנו גט ונפסלה ליבם שהוא כהן וכת' ועל מה שהיא טוענת שיחלוץ לה כיון שאינה ראויה אין נר' לי לכוף אותו לחלוץ אע"פ שנאסר' לו במעשה שהיא נתנ' אצבע בין שיניה וגרמה לעצמ' במעשיה הרעי' ושלא ברצון חכמי' ע"כ הנה שהרשב"א עצמו קאמר דהיכ' דהיא גרמה האיסור אין כופין וראיתי מי שדוחה דהת' משום שהיה שלא כרצון חכמים ולאו מילתא היא דוי"ו שבמלת ושלא תוכיח שהוא טענה שנית. וכן כתב הריב"ש ז"ל סי' שס"א בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וכן נר' דעת הרמב"ן ז"ל שהוא הרשה על מי שאומר שהמורד' האומר' מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינ' כשבויה להבעל למאוס לה ובתוך קושיותיו כתב וז"ל ותו תנן נמי ביבמו' פרק ב"ש כי האי גוונא הנודר' הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכוונ' לכך מבקשין ממנו והא הכא דודאי מאיס לה כי נדרה הימנו משום דלא בעיא ליה וא"ה אין כופין דשמעת מינה דכל היכא דבעיא לאפוקי נפשה מגברא אין כופין ע"כ: ועוד האריך.