רבי בצלאל אשכנזי קיז

מהמשביע כדי שישבע לו בהא ודאי איכא למימר דלדעת הרמב"ם ז"ל צריך לומר הנשבע להדיא דלדעת המשביע הוא נשבע הל"ה יכול לומר בלבי היה כך ואף על גב דאין במשמעות לשונו משתמע כולי האי ושבועת הדייני' להא דמיא דמה הנאה יש לדייני' בשבועה זו ומעיקרא כשהמלוה הלוה לזה מעותיו לאו אדעתא שישבע הלוה לו אלא הלוה לו סתם ושוב כשהודה לו במקצת נתחייב לו שבועה והרי הוא נשבע לשעבר הילכך צריכין הדיינין לומ' לו לא על דעתך וכו' משום דחשיב כשבועת עצמו ומצי למימר בלבי היה כך ויכול לאיערומי כעין קניא דרבא ולמסירת שום ממון מצי לאסוקי שמיה פרעון וכדכתיבנא לעיל לדעת הר"מ במז"ל והרא"ש ז"ל

מיהו אם אחר משביע את חברו לתועלתו להבא ומפני הטובה שמקבל ממנו בהא ודאי לדברי הכל אף על גב דלאפירש להדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש להדיא דמי דכל ההנאה של המשביע וזה הנשבע ברצונו לא היה נשבע כלל אלא להפיק רצון המשביע הוא דנשבע הילכך מסתמא על דעתו הוא נשבע וההיא שהשביעה משה לישראל להא דמיא דכדי לתת להם את הארץ השביעם משה והמה מרצונם לא היו רוצים לישבע

והתוספות ז"ל בפ' רבי עקיבא עלה הא דאמרינן מכאן מודעא רבא לאוריתא ואמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו' כתבו וז"ל והא דאמר בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרים שקבלו כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל אומר ר"ת דעל פי הדבר הוה והוי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס. ע"כ

הילכך כיון דחשיבא כבעל כרחם אמטו להכי אף על גב דלא נימא בפירוש על דעתנו לא מצו למימר דאדעתא דנפשיה קא משתבע דסתמו כפירושו וכן כל הנשבע כדי לקבל טובה מחברו מסתמא על דעת משביעו הוא נשבע והכין אסיק גמרא עלה ההיא דהשביע משה את ישראל דלא קאמר להו דעו שלא על דעתכם וכו' אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו ומה שכתב הר"ן ז"ל לגבי בטול דהא אסקינן דלא משתבע אדעתא דנפשיה וכדכתיבנא לעיל אמסקנא זו קאי דשבועת הדיינין היינו שבועה לשעבר לא שייך דין ביטול של התנאי וכן כתב להדיא רבינו ירוחם ז"ל בנתיב שביעי

נמצינו למדין דבנ"ד שהלה הלוה לו מעותיו ולתועלתו כדי שיהא בטוח הדירו את הלוה שיהא אסור עליו כל מין בשר וכל מין יין והלוה ברצון נפשו לא היה אוסר עליו כלל אלא כדי שילוה לו אסר עליה בשר ויין לדברי הכל אף על גב דלא אמר בפירוש שהוא נודר על דעתו וכמ"ד דמי ולא מני למימר בלבי היה כך וכך: והוא ברור

ומיהו מצאתי למהר"י בן לב ז"ל בתשובותיו בחלק שני סי' פ"ח על ראובן נשא אשה ובשטר כתובתה נתחייב בקצת חיובי' וזהו נסח החיובים ועוד קבל עליו ראובן שבועה וחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת אנחנו עדים ח"מ שלא יוכל ראובן נישא אחרת בחיי אשתו רחל בין שיהיו לו בנים ממנה ובין שלא יהיו לו בנים ממנה ואם ח"ו לא יהיו לו מאשתו וירצה ראובן הנז' נישא אשה אחרת שתכף ומיד יתן לה כתובתה עד פרוטה אחרונה בלי איחור וכו': שכתב ז"ל וז"ל ואם לחשך אדם ממאי דכתב הריב"ש ז"ל סימן צ"ט וז"ל ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה את כתובתה או אחר שגרשה נראה שמתירין לו אפילו שלא לרצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים פריה ורביה עם אחרת וכו' וגם אפשר שלא היה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו אבל כל שגרשה כבר נתפרדה החבילה והותר הקשר אלא כדי להוציא מידי ספק טוב להתירו אחר גירושין: ע"כ. וכן נמי בנ"ד נימא דמצי לגרש ותשאר הכתובה עליו חוב ואם אין לו לשלם כלל מהכתובה יסדרו לו כדרך שמסדרין לבעלי חובות הא לאו מילתא היא כלל דכיון דנשבע על דעת המקום ועל דעת העדים ודאי דדעתם היא שלא יוכל לגרשה אם לא יתן לה כתובתה שכן כתב אם תרצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה ועלה קאי מאי דקאמר שלא היה דעתו בקבלה ההיא וכו' אנן סהדי דדעת העדים כשהשביעוהו שלא יוכל לגרשה בהיות שאן לאל ידו לפרוע כלל מכתובתה ואיברא דאם לא היה כתוב בשטר כתובה שנשבע על דעת המקום ועל דעתם הוה מצי למימר דאדעתא דהכי נשבע דלא גרע מקניא דרבא דמסקי' בסוף שבועות שתים דאף על גב דמאן דמשתבע לא אמרי' דאדעת' דנפשיה משתבע כל שאינו במשמע הלשון אפ"ה מצריכין לומר לא על דעתך וכו' לאפוקי מקניא דרבא ואפשר נמי למימר דבאותו הנדון דתשובת הריב"ש ז"ל לא היה כתו' שקבל החומרות לדעת העדים ומ"ה כתב דאפשר שלא היה דעתו בקבלה אלא בהיות רבקה אשתו. עכ"ל מהר"י בן לב ז"ל: משמע דס"ל להרב ז"ל דכל מושבע מאחרים בעינן דלימא להדיא על דעת פלוני ואפילו כשמשביעו הלה לטובתו וזה לא היה רוצה לישבע אילולי טובתו שלזה דאכרחיה לישבע דהרי מפני שרוצה לישא אשה זו קבל עליו כל החומרות האלו ועכ"ז חילק הרב ז"ל בין שאומר להדיא על דעת פלוני ללא אמר ולדידיה ז"ל לא עלו כהוגן דברי הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל שכתבו בשם התוספות ז"ל בדין בטול התנאי דכתיבנא לעיל ואנן אית לן למשכוני אנפשין לתרץ דברי הראשונים ז"ל ולא דברי האחרונים אשר לפנינו ז"ל וכ"ש דמאי דכתיבנא נראה נכון וברור וגם מאי שכתב ז"ל דלא גרע מקניא דרבא כי מעיינת בה שפיר תשכח דגרע וגרע ובפרט לגירסת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל והר"ן ז"ל דכתי' לעיל אבל אין משיבין את הארי לאחר מותו

ומכל מקום גם לדידיה ז"ל שניא נ"ד דעיקר ההלואה תלוי בזה דאילו תנאי הכתובה שלא ישא אשה אחרת אפילו לא יהיו לו בנים ממנה אינו תלוי כל כך הנשואין בזה ואפשר דאילו היה מסרב שלא להתנות תנאי כזה לא היתה מעכבת מחמת כך מלינשא לו והילכך הוה ליה כאילו הוא הביא עצמו לידי שבועה זו ודמיא למסקנא קמייתא דקניא דרבא וכדכתיבנא לעיל אבל תנאי איסר זה דבנ"ד אנן סהדי דלא היה מלוה לו מעותיו אם לא היה מקבל עליו איסר זה כדי שיהא בטוח בפרעון הילכך לדעת מדירו הוא נודר ואפילו שלא יאמר בפירוש על דעת פלוני

ועוד שניא נדון דיד' ז"ל דלשון תנאו כפשטו משמע דלא נשבע זה אלא כשהיא תחתיו ומיהו שפיר מצי לגרשה אלא מאי שתהא הכתובה עליו חוב הוא שאין במשמעות לשונו הילכך איכא למימר דכגון זה נכלול אותו מכלל לשונו ונימא דכיון דלא אמר על דעת פלוני דאדעתא דהכי אשתבע אבל בכגון נ"ד לקבל עליו בסתם איסור בשר ויין אם לא יפרע לו המעות הנז' ושיהא באיסורו עד שיפרע לו המעות הנז' בשלימת כמאן דמפרש להדיא שיעמוד באיסורו עד שיפרע ואפילו שיעני ומטהירו כדי דלעביד כל טצדקי דמצי למעבד עד שיפרע לו ואם לא ימצא שום דרך שיפרע לו לכל הפחות יהיה כפוף לו עד שיתיר לו

והילכך כיון דמלשונו מוכח להדיא כן תו לא אתי דברים שבלב ומבטלי ליה: תדע דבפ' ד' נדרים עלה הא דנתן נודרין להרגין וכו' שהן של בית המלך וכו' פריך תלמודא היכי נדר ומשני אמר רב עמרם אמר רב באומר יאסור פירות עולם עלי אם אינו של בית המלך ופריך כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה כל פירי עלמא ומשני באומר היום ופריך אי דאמר היום לא מקבל מיניה המוכס ומשני באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם וכו' ופירוש הר"ן ז"ל וז"ל היכי נדר וכו' כלומר אי. דאמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בשפתיו ואפילו גבי אונסא כי האי אלא דהכא סתמא קאמר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע ה"מ היכא דליכא אונסא משום דטפי משמע לעולם ממהיום אבל היכא דאיכא אונסא הך אונסא מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהפך ומיהי נהי דהכא מסקי' דבלא אונסא לעילם משמע כיון דסתמא קאמר ואפי' אומר בלבו היום לא מהניא אפ"ה מי שגמר בלבו לידור מפת חטים והוציא פת סתם לא אמרינן כיון דסתמא קאמר וליכא אונסא שיהא אסור בכל פת דהכא היינו טעמא מפני שמתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ומ"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא דבתר דאמר פת אתקיל מילוליה הרי אין פיו ולבו שוים ואינו אסור אלא בפת חטים: ע"כ. וז"ל הריטב"א ז"ל בחידושיו לשבועות ההיא דנודרין להרגין ולחרמין לא דמיא להא כלל דהתם אחרי' משביעין או מדירין אותו ודעתם לאסרו באותם פירות לעולם וגם הוא על אותו המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי ליה הילכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שמוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדע' עצמו הוא נאמן על עצמו וכשאומר שלא נתכוון בלשון פת סתם אלא בפת של מין אחד בלבד הרי הוא נאמן ולא חמרא הא מהאי דנדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבה. הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי' בעם הארץ וזהו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותינו ז"ל וכן נ"ל הלכה למעשה ע"כ

הילכך בנדון דידן נמי דאחר מדירו ובשעה דקבל עליו האיסור אם לא יפרע אין כאן אונס וכל כוונתו היתה להפיס דעתו של מלוה וגמר בלבו לומ' לשון שיהא משמעותו שיאסרו עליו בכל גונא בשר ויין אם לא יפרע להראות לו דרצונו למעבד ליה כל טצדקי עד שיפרע לו כדי שילוה לו הלה ולשונו נמי הכי משתמע דבכל גונא קאמ' שאם לא יפרע בזמן הנז' יאסר עליו בשר ויין עד שיפרע ולא תלה תנאו במידי אחרינא כי אם בפרעון ולא בעניות מעתה פיו עדיף ודברי' שבלב אין מבטלין אותו וחל עליו האיסר לדברי הכל

ובר מן דין ומן דין אפילו לדעתו המשובש הרי נשלם זמן הפרעון בעוד שהיה יכולת בידו להמציא לו דרך ישכן אור והוא הלך חשכים ולא רצה לפרוע לבעלי חובותיו ושמעתי מפי מגידי אמת שכמה פעמי' היה בא מבית המכס וכיסו מלא זהב וכסף והיו שואלין ממנו בעלי חובותיו והיה דוחה אותם בדברים ובפניהם היה נותן למי שהיה לבו חפץ נמצא דבשאט בנפש לא רצה לפרוע בעוד שהיה יכולת בידו ונמצא דחל עליו האיסר אפי' לדעתו המשובש והמבולבל ואפילו עתה בענותו לפי דבריו על כל פרוטה ופרוטה שיכול לפרוע ואינו פורע חל עליו האיסר ואף על גב דבלשון השטר כתוב ואם לזמן הנז' לא יפרעו לו המעות הנז' כנז' אסרו על עצמן וכו'. על פריעת מקצת המעות נמי אסר עצמו מבשר ויין אם לא יהיו לו כל המעות דהא כתב הרב בעל הטורים ז"ל בי"ד סי' רל"ח שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנ' לפי' נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בה ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכלנו ומיהו כשהוא לפנינו צריך לאכול כולו ע"כ

וכן כתב להדי' הרי"טבא ז"ל בחידושיו לשבועות בשם הרא"ה ז"ל שהנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע כולו ויכול לפרוע מקצתו חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כוליה ועל מקצתיה משתבע כיון דאיכ' הנאה במקצתיה ולאפוקי הנשבע ללכת למקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה ע"כ

וה"ה בנ"ד על כל פרוטה ופרוטה שיכול לפרוע ואינו פורע חל עליו האיסר: