רבי בצלאל אשכנזי קטז

תשובה לא תציתו להני מילי ממולייתא דכייל קטן זה שלא כלו לו חדשיו שעליו נאמר כי רבים חללים הפילה ודבריו לית בהו מששא דשניא משנה זו מנדון דידן מכמה טעמי נכוני וברירי לכל מבין עם תלמיד

ודע דהמתיר איסור זה עליו הראיה וממשנה זו אין שום ראיה דבין שנפרש זו בדאדריה מזמנא לזמינא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזמין ולמלא רצונו כדקס"ד מעיקר' בשמעתא דזרוזין בין שנפרש אותה בדאדריה זמינא למזמנא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזומן ולמלא רצונו כדמוקמי' לה אמסקנא לא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד אצלו שאין ענין האכילה דבר של קפיד' כ"כ שאינו אלא לכבוד בעלמ' או לתועלת מועט ודבר ידוע לכל שלא עלה על דעת א' מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי גרוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין אבל בנ"ד שיש כאן תנאי יפה שמלוה לו מעותיו מעני שזה אוסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרע לו לזמן הנז' ואלמלא שהיה נודר לו כן לא היה מלוה לו מעותיו והילכך ודאי דעת המדיר היה דבכל גונא יחול האיסר על הלוה אם לא ופרע לו כדי דליעביד כל טצדקי דמצי למעבד לפרוע לו להנצל מהאיסר ואם יאמר המודר אדעתא דהכי לא נדרי הרי זה פתח התר והוא אינו מיחל לעצמו וכל זה כתב הריב"ש ז"ל בתשו' סימן שפ"ז וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שכתב וז"ל נדרי אונסין וכו' או שחלה בנו כלומר דאע"ג דלאו אונס גמור הוא הרי אלו נדרי אונסין לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל ולא יבא. אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה ע"כ: משמע להדי' דלא אמרו כן במשנתינו אלא דוקא במקום תנאי גרוע בזה ואין לחלק בין אונס' לאונס' דהא מתני' בכל גונא מיירי דקתני נמי או שחלה הוא או שעכבו נהר דהינו אונס גמור ולא קתני דמבטל נדרא אלא במקום תנאי גרוע כזה וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל נדרי אונסין חלה הוא או שחלה בנו וכו' דמעיקר' לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים ע"כ. משמע דדוק' בתנאה כי האי דמוכחי וידיעי הדברים שבלב הוא דלא חל הנדר במקום אונס אבל כל היכא דלא מוכחי וידיעי לכל הויין ליה דברי ואינן דברים: ועוד דכתב רבינו ירוחם ז"ל דהא דתנן דעכבי נהר הוי אונס היינו שגדל הנהר ממי שלגים והפשרתן דאונס' דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתי' ולאתנויי ואם לא התנה הוה ליה בכלל הנדר ע"כ וכן כתב הרא"ש ז"ל בשמעת' דאונסין: וגרסי' בפ' ר' אליעזר דנדרים והא מיתה דנולד הוא וכו' עד אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהן ופי' הרא"ש ז"ל דעניות לא נולד הוא והכין איתא בירושלמי וכן כתבו כמה רבוואת' ז"ל וכן כתב מרנ' ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל בתשובותיו סי' אלף רל"ז וז"ל עניות שכיח ובעלי בתים יורדין מנכסיהן והוה ליה לאתנויי וכו' ומנא אמינא דכתב הראב"ד ז"ל דפותחין בעניות ולא הוי נולד לפי שהעניו' מצויה והכי איתא בירושלמי בהדי' עכ"ל הרב ז"ל. ואם ככה היה אומר הרב ז"ל בזמנו שהי' זמן טוב ארץ מצרים כפי אשר ראינו מה נאמר אנן בזמנינו הרע באמת רעה התרועעה הארץ מוט התמוטטה ארץ והבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקעים ונדיבי עמים נאספו רובם ספו תמו והנשארי' בבתי כלאים החבאו מחמת מיעוט השפע ומה גם מי שעסקו עם מוכס שבור אשר ארי רודפו רע דסורו ואבידתו שכיח טובא בקיקיון הזה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכל כי האי הוה לי' לאסוקי אדעתא ולאתנויי וכל שלא התנה הוה ליה בכלל הנדר

ועוד דבין שנפרש משנה זו שהמזמן מעצמו אשר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו דהיינו נדרי זרוזין כדאי' בשמעתא דזרוזין ובין שנפרש דלבקשת המזומן נדר המזמן דא"ל לא תזמינני לסעודתך וא"ל כן אזמינך וא"ל המזומן אסור נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן ונדר המזמן לא הוי אלא נדרי עצמו ושניא נדרי עצמו דמצי למימ' דאדעת' דהכי לא נדר אבל נ"ד דהדירו חבירו לתועלתו מפני טובה שמקבל ממנו אע"ג דלא אמר בפירוש על דעתו אני נודר כמ"ד דמי דכיון שזה מדירו כדי לעשו' עמו חסד להלוות לו וזה ג"כ נודר כדי לקבל אותה טוב' דעת המלוה הוא עיקר בזה הנדר וכמ"ד בפירוש על דעתו דמי ובודאי דעת המלוה המדירו הוא דבכל גונא יחול האיסר ואפי' אין לו במה לפרוע כי היכי דליעביד כל טצדקי דמצי למעבד לפרוע לו כאשר הוא עושה לפרנס את אשתו ואת בניו או לכל הפחות יפייסנו בדברים וליתיב אדשיה עד שיתפייס ויתירו לו מדעתו את הנדר ונשאל מרנא ורבנ' הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל על ראובן שנשבע לשמעון לפרוע לו חובו לזמן פלוני וכשהגיע זמנו שאל ממנו להרחיב לו הזמן חדש ימים ונשבע לו שנית לפרוע לו לזמן השני ואח"כ א"ל התקבלתי וכשהגיע הזמן השני טוען ראובן שכבר א"ל הריני כאילו התקבלתי אחר השבועה השני' ושהוא פטור מהחוב ומה שבועה והשיב ז"ל וז"ל לגבי החוב הדבר ברור שלא נפקע החוב במה שאמר הריני כאלו התקבלתי וכו' גם לענין השבועה אני אומר שחייב לקיים שבועתו לזמן אשר קבע לו והטעם דקי"ל כל הנשבע לתועלת חבירו על דעת חבירו הוא נשבע ובשעה שהשביעו שבועה שנייה דעתו הי שאפי' יאמר לו הריני כאילו התקבלתי שיחזור על השבועה הראשונ' לפוטרו ממנה ולא לפטור אותו מהשבוע' השניה וכו' ע"כ: וגם כתב הר"ן ז"ל בשם התוס' ז"ל בפ' ד' נדרים על דין התנאי דדוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או שהדירו אין בטול זה מיעיל לו כלום שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמי שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא משתבע אדעת' דנפשה אלא על דעת משביעו וכדאמר בשמעתא דנדרי הבאי ע"כ: וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. הא קמן להדיא דכל שחבירו הדירו אע"ג דלא קאמר בפי' על דעתו כמאן דקאמר דמי והיינו האי דשמעת' דנדרי הבאי וכדבעי' למכתב בס"ד: ואם תשאל דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוה שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם וכן בשאר מיני שבועות לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ע"כ

הא קמן דאף על גב דהדיינין משביעין אותו הוצרכו לומר לא על דעתך וכו' הא לאו הכי הוה מצי למימר דאדעתא דנפשיה קא משתבע והילכך בנ"ד נמי מצי הלוה למימר דאדעתא דיעני לא נדר

תשובתך מכל מקום שניא הנשבע לתועלת חבירו מפני טובה שקבל ממנו דהיינו נ"ד למאי דהדיינין משביעין אותו דתנן בפ"ג דשבועות נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל שפורח באויר וכו' וגרסי' עלה בגמרא א"ל רבינא לרב אשי ודילמא האי גברא ציפורא רבא חזא ואסיק ליה שמא גמלא וכי קא משתבע אדעתא דידיה אשתבע וכ"ת בתר פומיה אזלינן ולא אזלי' בתר דעתיה והתניא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד מ"ט לאו משום דאמרינן דילמא אסקינדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידיה קא משתבע לא התם משום קניא דרבא תיש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמ' אלוה לאו משו' דמסיק אדעתיהו עבודת כוכבים לא משום דעבודת כוכבים נמי אקריא ליה לכתי' אלדי כסף וגו' ולימא להו קיימו תורה וכו' ואסיק וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקו' למה לי אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו: ע"כ: ובפ' ד' נדרים אסיק משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט וקניא דרבא מפורש התם בפ' ד' נדרים דגרסינן התם ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי אתא לקמיה דרבא א"ל ללוה זיל פרע ליה א"ל פרעתיו א"ל רבא אם כן זיל אשתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב זוזי בגויה מסתמיך ואזיל ואתי ליה לבי דינא א"ל למלוה נקט האי קניא בידך נסב ס"ת ואשתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואשתכח דקושטא אישתבע: ע"כ: ונפל שם חילוף גרסאות דאית ספרים דגרסי ואשתבע דפרעיה וקשיא ליה להרשב"א ז"ל דהיכי מצי לשתבוע דהא לאו לפרעון יהבינהו ניהליה דהא קאמר נקוט הדין קניא דאנקוט ס"ת ותירץ דאיהו לא אשתבע דפרעיה אלא דיהביה וכן כתב הר"ן ז"ל דל"ג דפרעית לך אלא ה"ג דיהבית לך דהא איהו לאו בתורת פרעון שקליה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו

ומיהו הרא"ש ז"ל כתב לאפוקי מקניא דרבא ואין זה דבר מופלג ולדעתיה שפיר קא משתבע שהרי מעות מסר לידו אלא שלא נתנם לו לשם פרעון שישארו בידו. ע"כ. משמע להדיא דס"ל דשפיר גרסינן ואשתבע דפרעיה ואף על גב דלאו בתורת פרעון שקליה מכל מקום אין זה דבר מופלג ומשונה לקרות לנתינה כי האי פרעון ולא אתא למעוטי אלא דוקא כגון דיהיב אסקונדרי ואסיק להו זוזי א"נ דחזא ציפורא ואסיק שמיה גמלא דבכה"ג ודאי לא אזלינן בתר דעתיה דזה רחוק הוא מאד לקרות לאסקנדרי זוזי ולצפורא גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם וזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל עיין בסוף פ"ה מה' שבועות ולפיכך כתב ז"ל דמ"ה כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך וכו' ולא סגי במאי שיפרשו לו הדיינין שנתנם לו בתורת פרעון וכיוצא בדברים אלו דאפשר שהיה בלבו דבר שלא יוכלו לתקן הדיינים בלשון השבועה לכך אמרו שיאמרו לו לא על דעתך וכו'

נמצא לדעת הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל אם לא יאמרו הדיינין בפירוש על דעתינו יכול לומר בלבי היה כך וכך ואף על גב דאין במשמעות לשונו כן רק שלא יהיו דברים מוחלקין מאד ממוצא שפתיו כגון דיהיב אסקונדרי ואסיק שמיהו זוזי

ולדעת הרשב"א ז"ל והריטבא ז"ל והר"ן ז"ל לעולם לא מצי למימר מילתא דלא הויא במשמעות לשונו ואפילו לא יאמרו לו על דעתינו אלא דוקא כעין קניא דרב' דפיו ולבו יהיו שוים דהא לא אשתבע דפרעיה אלא דיהיב ליה זו היא מסקנא דפירכא קמייתא מיהא דתניא כשמשביעין אותו וכו'

ומסקנא דאידך פירכא מהא דהשביע משה את ישראל וכו'. במס' שבועות אסיק דלא אמר להם משה כן אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו אבל לענין דעתא אין צריך להשביעו על דעתו דלעולם אפי' שלא אמר על דעתו לא משתבע אדעתא דנפשיה אלא על דעת משביעו והא דאסיק במסכת נדרי' דמשה רבינו מילתא דלא טריחא נקט הכי נמי קאמר אלא היכא דפריש להדיא בפיו כגון אי הוה קאמר תורה דתורה חדא משמע וכן נמי תורות משמע תורת חטאת תורת אשם וכדי לפרש זה היה צריך לטרוח להכי קאמר על דעת המקום ועל דעתי שהוא לשון קצר וכולל ומיהו כל לשון סתום על דעת משביעו הוא נשבע ואפילו שלא יאמר על דעתו: כ"נ פי' מסקנות אלו

ועתה אפרש הענין ודע דכל שאין למשביע הנאה מאותה השבועה שמשביע לחבירו וגם לא קבל שום טובה הנשבע