רבי בצלאל אשכנזי קז

במצרי' מצא ראובן הנז' שם באסכנדריא' מורש' אחד של רחל הנז' ושכ' ממנו הבי' לשנ' אחת ועת' טוענ' רחל הנז' שהשכירו' ששכ' השליח של ראובן במצרי' לשתי שנים שהוא בטל ושאין לו כי אם השכירו' של שנה אחת ששכ' מהמורשה שלה והואיל שבשעה ששכרה היא במצרים קדמה השכירות של המורשה שלה לא נתקיים השכירות ביד ראובן אלא לזמן השנה הנז' השיב כי הוא זכה בשכירות שנה מכחו ובשנה השנית מכח שלוחו וכשמצ' מקום לחול השליחות של שלוחו חל והיא השנה השנית. עוד טען ראובן שאפי' אם היה השכירות ששכר המורשה לשנה ראשונה היה לאיש זר זולת ראובן הנז' היה חל השכירות של ראובן בשנה השנית הואיל והוא רוצה בקיומו כי השכירות חל בעת שהוא מוצא לחול כל שכן בה ות השוכר אחד יורנו מורנו ושכרו כפול מן השמים

תשובה גרסינן בקדושין בפ' האיש מקדש ובמציע' פרק הזהב ובבתר' בפרק הספינה אמר רבא כל דבר שבמד' ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ופי' הרשב"א ז"ל דלאו בטיל מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחו' משתות ויתר משתו' כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חלוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שא"א להשלים דאפילו בדבר שאי אפשר להשלי' כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה וכתב ז"ל בחדושיו פ' בית כור דכן דעת הרב בן מיגש ז"ל וכ"כ בחידושיו פ' האיש מקדש וז"ל והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ן' פי' שם ויהיב טעמא שלא אמרו מתחלה בטול מקח אלא כשהאונאה בדמים דהוי בטעותא בעקר זביני והילכך כשהוא יתר משתות בטל מקח כיון דאיכ' טעות' בעיקר זביני וכשהוא דבר מועט בפחות משתות אינו נחשב וניתן למחיל' אבל היכא דליכא טעותא בדמים ומדה ידועה זבין ליה אי בתר דגמרי וזבני אשתכח דטעו במדה או במנין או במשקל שקיל ליה לההוא טעותא ואזיל דה"ל כמאן דאית ליה כור חטים גבי חבריה ואהדר ליה כור פחות כל שהוא דהדר עליה ושקיל מיניה ההוא כל דהו דנשתיירי ליה גביה ואזיל וטעם נכון הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל. ובפרק בית כור כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דמהאי טעמא דאמרינן בדבר שאפשר להשלים הוא הדין והוא הטעם דבר שאי אפשר להשלים עיין שם

וכן כתב הרב בעל מגיד ז"ל בפט"ו מה' מכירה ובפכ"ח מה' מכירה דלדעת הרב ן' מיגש ז"ל והרמב"ם ז"ל כל שאין האונאה בערך הדמים המקח קיים וכתב הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש בפירושיו על ההלכות דלפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצת יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר וכן כתב הרשב"א ז"ל בהדי' בפ' בית כור ובפרק האיש מקדש ואיתא נמי כי האי סברא בנמקי יוסף סוף פרק בית כור

הילכך לפי שיטה זה בנ"ד הדין פשוט עם ראובן ואפי' אם היה השכירו' ששכר המורשה לאיש זר ומכ"ש קאתי וכדבעי' למכתב בס"ד

אבל אחרים פירשו דמאי חוזר דקאמר רבא היינו בטל מקח ודוק' כגון שא"א להשלים הא אפשר להשלים משלי' ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאת חסרה משלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעו' בטל מקח לגמרי וזו היא דעת הרמב"ן ז"ל וכתב הר"ן ז"ל דלפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל ורבו הרא"ה ז"ל בפ' בית כור. וכתב הר"ן ז"ל שם בפרק האיש מקדש דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מכירה ואיברא דהכין משמע ממה שכתב בפט"ו מהל' מכירה וז"ל המוכר לחבירו במדה במשקל וכו' כיצד מכר לו מאה אגוזי' בדינר וכו' נקנה המקח ומחזיר הטעו': ע"כ אלמא דוקא בכגון זה קאמר הרב ז"ל דאפשר להשלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי מיהו בפכ"ח מה' מכירה כתב הרב ז"ל וז"ל האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל אם פחת כל שהוא מנכה לו מן הדמים ואם הותיר כל שהוא יחזיר לו ע"כ: אלמא דבשאי אפשר להשלים נמי נקנה מקח אלא דמנכה או מחזיר: ותירץ הר"ן ז"ל דהתם היינו טעמא משום דקאמר מדה בחבל דלפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר עיין שם בפירושיו על ההלכות מיהו הרב בעל מגיד משנה ז"ל לא כתב כן בפט"ו ובפכ"ח דלדידיה ז"ל הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל בחדא שיטתא אזלי דכל שאין האונאה בערך הדמים המקח קיים ואין חלוק בין דבר שאפשר להשלי' לדבר שאי אפשר להשלי' ומ"מ הא איכא כמה רבוואת' דפליגי וכדכתיב ולשיטתם ז"ל בנ"ד אם הי' השכירו' ששכר המורשה לאיש זר איכא למימר דלא חל השכירו' דכיון שבטל מקצתו בטל כולו ואי אפשר להשלים דאע"ג דיכול להשכיר לו שתי שנים לאחר עבור שנה ראשונה שהושכר כבר על יד המורשה מ"מ השכירות היתה על שתי שנים אלו ושנה ראשונ' מיהא כבר הושכר ותו ליכא השלמה לשנה זו אבל מ"מ בנ"ד דהוא ניהו השוכר מהמורש' פשיט' ודאי דעדיפא טפי ממכר לו סאה פירות ונמצאת חסרה דמשלים דהתם בשעת המכר הית' חסרה ושוב ישלים ואיכ' למימר דכיון דמעיקר' היתה חסרה לא חל המכר ואפילו שישלים אח"כ ה"ל מעוות לא יוכל לתקון אבל בנ"ד מושלם ועומד היה כבר בשעת שכירו' השתי שנים הילכך שפיר חל השכירות על השתי שנים ואפי' לדעת הראב"ד ז"ל שמחלק בפט"ו מה' מכירה ואומר דהיכ' שתופס בפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזי' ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו הרי זה ח זר ואע"פ שרצה להשלים ע"כ. היינו דוקא משום דבשעת המכר היה חסר השק ושוב בעי להשלים אבל בנ"ד דכבר מושלם ועומד הוא שפיר חל השכירו' וה"ל כאלו קאמר ליה שתי שני' אני משכיר לך השנה שכבר הושכר לך מקודם ועוד שנה אחרת דה"ל שתי שנים

ונמצינו למדין דבנ"ד דהוא ניהו הויא השוכר מהמורשה השכירו' השני קיימת לדברי הכל: ואם היה השכירו' ששכר המורשה לאיש זר תליא בפלוגתא דרבוות' דלדעת הרב בן מיגש ז"ל והרשב"א ז"ל והרמב"ם ז"ל לפי סברת הרב בעל מגיד משנה ז"ל חל השכירות בשנה השני': ולדעת הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל לא חל: ואם תקשה דהא טעמיה דהרשב"א ז"ל במקח היינו משום דכל לוקח ומוכר אפי' במקח א' לאו דוקא מעמידין דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין כן כתב בחידושיו בפ' בית כור וכן כתב הרב בע"מ ז"ל בפ' כ"ח מה' מכירה הילכך בנ"ד בשכירות ששכר לשתי שנים ע"כ בדוקא שכר לשתי שנים ואפי' הרשב"א ז"ל ודעימיה יודו הכא: תשובתך דהתם נמי במקח וממכר בשאמר לו בית של כ אמות אני מוכר לך ויש לי בית של כ' אמות אינו יכול לחסר ממנו כלל דבדוקא קאמר כ' אמות ואפ"ה אם נמצא חסר או שנמצאת מקצתה גזולה ויוצאה מתחת ידו אמרינן דיתקיים המקח בשאר משום דאמרי' דליכא קפידא בהא ואין מעמידין דבריהם בזה כלל וה"נ בשכירו' איכא למימר בכה"ג שיחול השכירות כל מאי דאפשר לחול ואין מעמידין דבריהם בזה כלל: ואדרבה מסתברא לי דבלוקח שדה או בית של עשרים אמות ונמצא של עשר' או שיצאה חציה מתחת ידו מחמת שהיתה גזולה ביד המוכר איכ' דנתבטל המקח לגמרי דהא איכא קפידא טובא בהא מילת' דאיכ' חסרון בבית עצמו ומצי לוקח למימר בבית של עשרים אמות אני חפץ ובפחות ממנו אין דעתי נוחה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל טעם החולקי' עליו אבל כששכר לשתי שנים ונמצא שלא היה יכול להשכיר אלא לשנה הרי אין שום חסרון בבית וידור בבית שנה כאשר שכר ואחר שנה אולי ימצא בית טובה הימנה הילכך ליכא קפידא כולי האי וכ"ע מודי בהא ועוד דהכא לא מקרי מתאנה אלא ראובן שרחל ממה נפשך כבר הושכר ביתה לזמן שתי שנים וכיון דראובן רוצה בקיומו השכירות קיים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' מכירה בדין יתר משתות דבטל מקח ואע"ג דיש חולקין על הרב ז"ל איכא למימר דנ"ד לנמצא בו מום דמיא וכל שחפץ הלוקח ליקח המקח כמו שהו' הרשות בידו וידו על העליונה לכ"ע ואין לי להאריך בזה ומ"מ הדין פשוט כביעתא בכותחא דבנ"ד הדין עם ראובן ויש עוד קצת סייעתא מתשובת הרא"ש ז"ל המתחלת ראובן ושמעון היו באשביליא וכו' והביאה הרב בעל הטורים ז"ל בחושן המשפט סי רל"ב ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות וכתב הצעיר בצלאל בכה"ר אברה' אשכנזי ז"ל

לב שאלה נוסח קבלת עדות במותב תלתא כחדא הוינ' אנו בי דינא דחתימין לתת' כשבא כר' יצחק בכה"ר יעקב ירושלמי נ"ע והגיד בתור' עדות איך היה בשוברא ובא עובד כוכבים ומזלות אחד מסיח לפי תומו ואמר איך היהודי שהוא משרת עאמל דמיאט שהביא עמו המעות מדמיאט שהרגו אותו הערביים הוא מושלך בגזירא בכפר ופיתה וכל זה היה בשליש אחרון לחדש חשון של שנתינו זאת וקבלת עדות זה היתה ביום שני חמשה ועשרים יום לחדש כסליו שנת השלט ליצירה פה מצרים והכל שריר וקיים ולמדנו רבינו אם אשתו של זה מותרת על פו עדות זה אם לאו ושכרו כפול מן השמים

תשובה מיראי הוראה אני ומה גם בערוה החמורה ולכן חזרתי על כל צדדין וצדי צדדין ונראה ברור לפי עדות זה דאיתת' דא שריא לעלמ' לכולי עלמ' דאי לענין מסיח לפי תומו אין לך מסיח לפי תומו גדול מזה לכ' מתכוין לא להתור ולא להעיד דהא לא בא להעיד על ההריגה אלא להורות את המקום אשר ימצאוהו שמה וגם אין להסתפק באחר כלל דהרי לא יצא מדמיאט בתוך הזמן הזה שום יהודי במעות ובלא מעות ונעלם כי אם העלוב הזה השם ינקום נקמתו ואין לחוש דדילמ' משום דהעובד כוכבים ומזלות ידע שהיה עאמל דמיט' מחפש אחר זה אמר כן ואיהו מנפשיה לא ידע בכל אלה הסימנין מידי ובדדמי אמר הכין א"נ לא ראה הרוג כלל דעבידי דקא משקרי ואין כאן מסיח לפי תומו כלל: דלהא לא חיישינן כלל כמו שכתב מהר"מ ז"ל בתשובה להדי' דלא חיישינן למה שהיו הקרובים מחפשין וכן כתב מהר"י קולון ז"ל וז"ל ואשר גמגמת שלא להחשיב העובדי כוכבים ומזלות הרודפי' מל"ת מפני שכבר הגיד השופט אל הרודפי' כל הענין לע"ד נרא' שהדע' מכרעת שלא לחלק בכך וכו' וכלל גדול קא כיילי תרויהו מהר"מ ז"ל ומהר"י קולון ז"ל דלא חיישינן למידי בכל מילת' היכא דלא מוכח מילת' מתוך דבריו דמשקר ולא תלינן להחמיר אלא במילת' דמוכח' טובא: ואין לחוש כיון דקא מסהיד לאחר תלת' יומי דילמ' חזייה לבתר תלתא יומי דנהרג ותנן אין מעידין אלא עד ג' ימיסדכבר האריך מהר"מ ז"ל בכיוצ' זה דאמר העובד כוכבים ומזלות למה אינכם מביאין אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב שם באותו מקום והעלה מהר"מ ז"ל דאין לחוש לדילמ' חזייה לבתר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אף על גב דהשתא אסהיד בתר ג' ימים נימ' דברור לו שנהרג דחזייה תוך ג' ימים וקא מסהיד עליה בתר ג' ימים או ראה שהרגוהו והיה עם ההורגים הכי נמי בנדון דידן נימ' דראה שהרגוהו הערבים והיה עם ההורגים וראה המעות שעליו שהביא מדמיאט בעת הריגתו ואפשר עוד והוא קרוב יותר שהיה מכירו מקודם וידע שהיה מביא מעות וגירה בו את הערביים עד שהרגוהו הרי מכל אלו הצדדין לית דין ולית דיין דאיתת' שרי' לאנסובי. אינ' עומדת אלא על אחת דלא אמר קברתיו וחזינן עמודי עולם דמחמרי ומי יקל מיהו חזינן רבוותא קמאי ובתראי דקא מהדרי אשריותא דעגונא ומטו אפריין למי שיאחז דרכם למיפך בזכותא דלא ליפוק חורבא לעלמא כמו שמצינו למהר"י קולון ז"ל ובעל תרומת הדשן ז"ל ומרנא ורבנא הרב הגדול הרדבא"ז ז"ל ברוב תשובותיו בעניים אלו פתח דבריו יאיר לאמר ללכת בדרך טובים לחזור בצדדין וצדי צדדין בתר שריותא והמבקש אומרני הכרס לעגן אין רוח חכמים נוחה המנו וכתב ראש המור' גדול המחברים הרמב"ם ז"ל בתשובה וז"ל אין מדקדקין בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנתם בעיגונא הקלו משום עגונא דאיתתא: ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל כמה קולות הקלו חכמים משום תקנת עגונות וכו' וכן ראוי לכל מורה לחזר על כל צדדין וכן רבינו יואל כתב בתשובה דכל פלוגתא בהתרת נשים יש לילך אחר המקל ואחר שחכמי הגמרא והגאונים הקלו משום תקנת עגונות אתה למד לחכמי הדור הזה לצאת בעקבותיהם: ע"כ: ותשובה זו הביאה הדיין