רבי בצלאל אשכנזי קד

יש בה להקל ולהחמיר דלשיטת הרמב"ם ז"ל ל"ש בב"ד ול"ש שלא בב"ד פסל וכדדייקנא מלישניה ז"ל וכדכתיבנ' לעיל וזהו להחמיר כיצד להקל דלשיטתו ז"ל לא שמה רקיקה לפסול אלא כי איכא כונה לשם חליצ' דחד מינייהו מיהת דומיא דחליצה דבעינן כונה להכשיר ה"נ רקיקה בעיא כונה ובהכי מפסל' דתרויהו מן התורה נינהו זה לפסול וזה להכשיר ולשיט' הרשב"א ז"ל הויא איפכא דלהקל היינו דלא פסלה רקיק' אלא בפני המזומנין לכך וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל דלא שייך למגזר שמא יאמרו חליץ לה בריש' והדר רקקה אלא כשרקקה בפני ב"ד וזהו להקל: כיצד להחמיר דלא בעי כונה כדי לפסול כלל דכיון דמשום גזרה דרבנן פוסלת הרקיק' הילכך בכל גונא פוסלת אפי' ליכא כוונה כלל דלעולם איכא למגזר שמא יאמרו כבר חלצה וכו' וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה והיינו נמי דהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל על הרב בן מיגש ז"ל דכל מה שנפסל מפני מראית העין לא שנא נתכוין א' מהם ול"ש לא נתכוין שום אחד מהם יש לפסול דלעולם איכא מיהא משום מראית העין והילכך בנ"ד דאיכא תרתי לריעות' דלא היה בפני ב"ד המזומנין לכך וגם לא היתה שם שום כונה דאפי' היא עצמה לא כוונה אלא לפסול לדעת כולהו רבוואתא לא פסלה כלל וכ"ש דאפי' תימר דמשום גזרה דרבנן הוא דמפסל הא קמן כמה רבוות' דבעו כוונה דלדעת הרב בן מיגש בלישנא בתרא אי ידעינן דלא איכוון חד מיניהו לא מפסלא כלל אע"ג דחולצה בלא כוונת שניהם לא מפסל' אל מדרבנן ואפשר דהיינו טעמא דס"ל דלא גזור רבנן דילמא יבאו להתיר חליצ' לאחי אלא כי חזו שום כונה בחליצ' והילכך אפי' שלא בב"ד איכא למגזר אבל כל היכא דליכא שום כוונה לא מחזי להו לא נשי מידי ולא יבאו לדמות חליצה זו לשאר חליצ' להתיר חליצה לאחין וכ"ש הרקיקה דדרכ' לרוק כל היום אם לא שכוונה לא שויא ולא מידי ולא גזרו בה רבנן דכיון דלא חזו אלא כשאר רקיקה דעלמ' היאך יאמרו דחלץ לה מעיקרא אטו כל רוקקת חולצת והא דרכה לרוק כל היום לכך אינה פוסלת אלא כשכוונ' ובפני ב"ד דהגזרה עצמה היא חלושה וחששא רחוקה וכדכתיבנ' לעיל וצריך חזוק במסמרות נטועי' להכין אותה ולסעדה ולהכי סברי כמה רבוואת' דאפי' חליצה צריך כונה מיהא מחד מינייהו וכל שלא כיון שום אחד מהם אינה פוסלת כלל אפי' תימר דהוי גזרה דרבנן ואיכא מרבוואתא דסברי דכל שלא כונו שניהם אע"ג דחד מינייהו כיון דלא מפסלא כלל וכמו שהארכנו לעיל

ומכל מקום בנ"ד דאיכ' תלתא או ארבעה לריעות' דידעינן ביה בודאי שלא כיון וגם שהיה בעל כרחו דבהכי ודאי גריע טפי דלא שייך דילמא חליץ לה ברישא דהא עומדת וצווח על הרקיקה והיכי תו לימרו דחליץ לה ברישא הא אוושא מילתא כי העזה פני ורקקה בפניו והוא עומר וצווח וגם היא לא כוונה אלא לפסול דאין כאן כונה גמורה אפי' ממנה וגם שלא היה בפני ב"ד המזומנין לכך דהא באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו כמו שבא בשאלה ואילו אנן אפי' לפסול בעינן ב"ד המזומנין לכך וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל להדיא וכדכתבינ' לעיל ואע"ג דהרב המגיד ז"ל בפ"ד עלה ההיא דיבמ' שגדלה בין האחין כתב וז"ל ומכאן כתבו המפרשי' ז"ל שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד הרי זו חליצ' פסולה אינה אלא כשרקקה בב"ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת שאל"כ בכאן א"א שלא רקקה בפני א' מהן ע"כ: משמע דכל בפני שלשה פוסלת ולא בעינן שנדמנו לכך מ"מ לא שבקינן מאי דאמר חד מרבוואת' להדיא משום דיוקא דדייקינן מחד וכמו שכתב הר' תרומת הדשן וכ"ש דלא מכרעא הך דיוקא כולי האי דאיכא למימר דבפני שנים שנזדמנו לכך מיירי והא דנקט בינו לבינה משום דיבמה שגדל' בין האחין דמייתי ראיה מינה הכי מיירי דאי אפשר שלא רקק' בפני אחד מהן בינו לבינה ומאחר דשמעי' מינה דבינו לבינה לא פסלה כל דלא הויא בפני ב"ד המזומנין לכך כבינו לבינה דמיא וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל ומה שכתוב בהגהות שצריכ' היבמה ליזהר שלא תרוק וכו' בעומדת לפני ב"ד לחלוץ קא מיירי דבההי' שעתא קודם שתחלוץ לא תרוק שלא תהיה החליצ' דלבתר הכין פסול' שוב מצאתי במרדכי דמייתי נמי הגהה זו וכתב וז"ל מקובל אני שצריכה שלא תרוק כלל לפני היבם ולפני הדיינים קודם חליצ' והו' ע"כ: הא קמן להדיא כדכתיבנ'

הילכך בנ"ד לדעת כולהו רבוואת' לא נפסלה כלל ומותר להתייבם: כנ"ל להלכה ולמעשה וכן הורה זקן א' מגדולי הדור מהר"י בן לב ז"ל נודע בשערים סיני ועוקר הרים ומענותנותיה חש להתיר יחידי ומיניה ומיני תסתיים שמעתא ודבר שנפתח בגדולי' תסתיים בקטנים

ועל דבר הכפייה אשר בא עליה השאלה בר מן דין ומן דין הדין ברור דאין כופין וכמו שכתב החכם השלם כמה"ר משה אלשיך נר"ו שפתים ישק משיב דברים נכוחים לבו יזה בינה כליותיו מישרים והדברים עתיקים ולא ידעתי מי ילד את אלה הדברים ומבטן מי יצא הסבר' הזאת לכוף לחלוץ בכגון זה ולא חש לכמה וכמה גדולי עולם דמתירין להדי' ליבם ומי יערב לבו לגשת להכניס ראשו בין הרים גדולים ולא יירא ולא יחת פן יריצו את גלגלתו האמנה אמונ' אמן לא יצאו הדברים מפי שום בר הוראה דחיל חטאין כי מי שעמו המדה גדושה לתור' ולתעוד' חפץ ה' בידו יצלח ואל ימשלו בו שגיאות אבל נאצל מהתחתנות מהארץ ומי שקדרתו חסרה מלח ותבלין יכניס ראשו בין הרים גדולים ובר נפחא עייל באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא וגם אמר יאמר בארזים נפלה שלהבת ולשונו תהלך בארץ לאמר מי כמוהו מורה ותהי האמת נעדרת ואל אמת יתן אמת בלב כל עקוב ותורה יבקש מאשר תורת אמת בפיהו ודבר ה' בפיהו אמת יפתח לבנו להבין את הרשום בכתב אמת ולהורות משפטים ישרים ותורות אמת שלום ואמת יהיה במהרה בימינו ימהר יחישה בנין המקדש וההראל וכתב בצלאל אשכנזי

כט שאלה ראובן הוציא בפני ב"ד כתב יד שמעו שחייב לו מנה טען שמעון כתב יד זה לא נתתיו מידי לידך רק שלחתיו ליד לוי בעיר שהיית יושב שם שימסרהו לידך אחר אשר ושלח לי סחורה בשווי המנ' ושינה ומסרו לידך מבלי ששלח לי מאומ' השיב ראובן לאו כל כמינך לומר שעל תנאי שלחתי אליו דחזקת שליח עושה שליחותו ושמעון טוען לא כי על תנאי שלחתיו אליו ולא קיים התנאי נמצא שלא חל חיובי יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים

תשובה גרסינן בפרק התקבל איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן רב הונח חמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ניהלה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה: וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאף על פי שכל גט שלא ניתן לגירושין אינו מועיל היינו טעמא שכל שהבעל דעתו להשלישו ביד אחד ויודע שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא מכתיבו לשמה מתחלה ונותנו ביד שליש על דעת שאם ירצה שליש ליתנו לה שיהא שליש זה שלוחו ושמא אף במקום עדים נאמן ומן הטעם הזה וכמדומה שכן דעת בעלי התוספות ז"ל: ע"כ: ומותיב רבי אבא לרב הונא מהא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם וכו' ופירשו בתוס' דמשמע דנאמן אפילו כולן בעיר אחת אף על גב דאיכא למימר דאם איתא דלאו לפקדון לדידיה הוה יהיב ליה ומשני שאני ממון דאיתיהיב למחילה וכיון שהאמינו ומסר בידו הימניה בכל ענין שיאמר דמטעם דאם איתא כדברי השליח לדידיה הוה יהיב לה לא מרענא הימנותיה דשליש וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו ופי' הרמ"בן ז"ל בחידושיו דלא אמר רב הונא בעל נאמן אלא כשהגט יוצא מתחת ידי שליש אבל משהגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אף על פי שאינה טוענת בריא ומודה בה רב הונא דהא הימניה ועבד איהו הימנותיה אבל כל זמן שלא מסרו לה אף על פי שהאמינו מתחלה עכשיו כיון שלא עשה שליח שליחותו לרב הונא אינו נאמן והוא מה שאמר רב הונא אם איתא דלגירושין לדידיה הוה יהיב לה כלו' השליש ולא היה מעכבו בידו עד עכשיו ומדלא מסרו לה ש"מ לפקדון נמסר לו וכו' ע"כ וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכו': ומיהו רש"י ז"ל והרש"בא ז"ל לא פירשו כן

ומכל מקום משמע דלדידן דקי"ל כרב חסדא דלא שנא יוצא מתחת ידי שליש לא שנא יוצא מתחת ידה אינו נאמן הבעל לומר לפקדון ואף על פי שאינה טוענת בריא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ועל דעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על זה כשמסרו לו וא"ת והיאך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדי' בתור' גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן י"ל משום מגו וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק גטא מתותי ידיה דלהמניה וכיון דלא נפיק מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאם היה קיום אפילו ביד האשה הוה מהומן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא מהדר ליה בידיה ע"כ. ואם כדבריו שליש דעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מיהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי דאי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא וטעמא דכיון דמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדי' תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהליה ולגירושין ושליש דעלמא דאמרינן דכשאין שלישות יוצא מתחת ידו אינו נאמן דוקא באומרו לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו אי נמי כשידוע שלקחוהו שלא מדעת כאותה דבעל המקח שתפשו שניהן ושניהן אדוקין בו וכיוצא בזה אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמר לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא וטעמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר ליה אלמא כל כה"ג לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הוצא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש כנ"ל ודוקא במקיימתו. עכ"ל הרש"בא ז"ל וכן כתב הריט"בא ז"ל דאפי' נפיק מתותי ידי אשה ואמרה דשליח קבלה מסריה ניהלה ואמר לה דבעל מסריה ניהלה לקבלה או להולכה מהימנא וכו' וה"מ היכא דמודי בעל דכתביה מיהו טעין דלפקדון מסריה דאיכא טעמא דהא הימניה וכן אי טעין דלא מסריה כלל דאי לאו דמסריה איהו ניהליה מאי בעי גביה דשליש ולנפילה לא חיישינן אבל אי טעין בעל מזוייף אפי נפיק מתותי ידי איתתא גופא לא משתריא ביה אלא או בעדי מסירה או עד דמקיים גיטא בחותמיו וכו' ע"כ

הא קמן להדיא דלשיטת הרמ"בן ז"ל והר"ן ז"ל לכ"ע כל שהגט יוצא מתחת ידה אף על פי שאינה טוענת בריא אין הבעל נאמן ולשיטת רש"י ז"ל והרשב"א לרב חסדא מיהת כל שהגט יוצא מתחת ידה ואומרת לדידי אמ' לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא ואפילו שאין השליש