רבי בצלאל אשכנזי קג

דידעינן מהם לא כיון והאחר הוא בספק שמא כיון אע"ג דחזיניה פשוט ודאי דלא חיישי' ליה דמאחר דידעינן בא' דלא כיון תוב לא חיישינן לאידך אבל אי ידעינן בבירור שהא' כיון לשם מצות חליצה אע"ג דהאחר לא כיון כלל חליצתה פסולה והיינו ברייתא דקתני בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצת' פסולה והא דקתני עד שיתכוונו שניהם ה"מ לאשתרויי לעלמא וכדאי' בגמרא נמצא לפי זה דהיכ' דחזיניה ולא ידעי' כוונת שום א מהם חיישינן שמא שניהם כוונו אבל היכא דידעינן בודאי שהוא לא כיון אע"ג דלא ידעינן באידך לא חיישי' ליה ואם הא' כיון בודאי והא' לא כיון בודאי חליצתו פסולה אלא דלכוונת א' מהם לא חיישי' ליה אם לא שנדע בברור שכיון אחד מהם זו היא שיטת הרא"ש ז"ל בשמועה זו להכי לא אמרו לה שתרוק בפניו משום שידוע היה שהוא לא כיון ולא ידע נן בה אם כוונה היא לשם חליצת מצוה אדרבה מוכח להדיא דאין כוונת' אלא לפסול בעלמ' דאין רקיקה אלא לפסול וזו לא מקרי כונה וכדכתבינן לעיל והיינו שכתב ז"ל אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה פירוש בלא כונה כלל דידוע שלא כוונו שניהם א"נ שהא' ידוע שלא כיון והא' לא ידעי' אם כיון דלא חיישי' שמא כיון והויא ליה כאילו שניהם לא כוונו וכדכתבינן ומה שכתב והני עובדי דלקמן וכו' עד כי ידוע שלא כיון פירוש מאחר דידוע דלא כיון היא לכך הרקיקה אינה פוסלת משום דגם היא אין לה כונה נכונה דהא אינה מתכוונת אלא לפסול דהרקיק' אינה מכשרת אלא פוסלת אבל החליצה דשייך בה כונה להכשיר כל שהא' מכוין לשם מצות חליצה אע"ג דידעינן ביה באחר שאינו מכוין כלל אפ"ה פוסל כיון דאיכ' בחד מינייהו כוונה גמורה והשתא ניחא כל מאי דקשי' להו על הרא"ש ז"ל דההיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה הרי היא מכוונת כוונה גמורה לשם מצות חליצה וכדכתבינן אבל הרקיקה אפי' היא אינה מכוונ' אלא לפסול ויבמה שהגדילה בין האחי' נמי היכא דידעי' בודאי שהא' כיון אע"ג דידעינן בודאי שהאחר לא כיון פסלה דומיא דאידך חלוץ לה ובכך אתה כונסה והשתא דאיירינן בלא כונה כלל שפיר מייתי רקיקה במכ"ש מחציצ' דהשת' חליצה דהויא לה מעשה גמור בגופו של איש לא סגי בלא כונ' כ"ש רקיקה דלא הוא מעשה בגופו של איש דלא שויא מידי בלא כונ דהסברא נותנת דכל מה שהוא יותר מעשה מעלי טפי ואינו צריך לכונה דהמעשה מוכיח עציו ולא מסתבר לחלק בין כשהי' בפני ב"ד לשלא היה בפני ב"ד לענין הכונה וכ"ש אי אזיל הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דרקיקה פוסלת מן התורה דאין לחלק כלל דל"ש בפני ב"ד ול"ש שלא בפני ב"ד שוין הן וכדכתיבנ' לעיל ועוד אכתוב בזה בס"ד ושפר מייתינן מיבמה שהגדיל' דהיכ' דלא נתכוונו כלל כעין ההיא דרקיק' דידוע שהוא לא כיון וגם היא דאין כוונת' אלא לפסול דלא פסלה. והשת' ניחא דאזיל הרב בעל הטורים ז"ל להדי' בשיטת אביו ז"ל ולא נצטרך לעקם לשונו כלל וז"ל צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצ' זו נתכון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותר' ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של א' מהן אסור' להתייבם שמא כוונו לשם חליצ' וכו' ע"כ פי' דידעינן בודאי שהא' כיון כיון חליצת פסולה ואם ידעינן בא' שלא כיון והאחר לא אתברר לן אם כיון אם לא כיון לא חיישי' שמא כיון דכיון דאתברר לן שהא' לא כיון תו לא חיישי' שמא האחר כיון דאמרי דהא' יאחז דרכו של אחר אבל אי לא אתברר לן בשום אחד מהם אם כיון אם לא כיון הא ודאי דחיישינן שמא כוונו שניהם והיינו ההיא דיבמה שהגדילה והשתא אין לדייק דהטור קשיא מדידיה אדידיה דפתח בחד וסיים בתרי דכתב ז"ל שמא כוונו משום דהיכא דלא אתברר לן אם כיון שום אחד מהם אין לנו לומר שמא הא' כיון והא' לא כיון דאין לנו לתלות אלא לשניהם כא' דהא קמן היכא דאתברר לן שהא' לא כיון אין אנו חוששין שמא האחר כיון וכדכתיבנא לעיל ומה שכתב הטור וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד אסורה להתייבם וכו' מיירי בדלא ידעינן בשום א' מהם אם כיון אם לא כיון דאילו ידעי' ביה דלא כיון אינה פוסלת וכמו שכתב אביו ז"ל כנ"ל שיטת הרא"ש ז"ל על פי דרכו של רש"י ז"ל והתוס' ז"ל כתבו וז"ל ודקתני תנא בעי כונה וכו' דמדקתני עד עד שיתכוונו שניהם כא' משמע דבעי שנדע שהם מתכוונין לחליצה ע"כ: כן כתוב בתוס' כתיבת יד. פי' לפי' אינהו ז"ל קא מפרשי השמועה כשיט' הרשב"א ז"ל דכתיבנא לעיל דמאן דפריך הוה משמע ליה דפסול' דקתני היינו פסולה לעלמ' ואינה פוסלת כלל על האחין כמ"ד כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין וכמו שכתבו התו' ז"ל לקמן אי נמי הוה ס"ל דכיון דקתני עד שיתכוונו שניהם לא משמע דפסול על האחין קאמר וכדכתי' לעיל דעת סמ"ג. ופריך הא חזינא חוששין דאפי' תפרש חוששין שמא כוונו אכתי קשיא דהא קתני בין שנתכוון הוא וכו' פי' הא קמן דאע"ג דאתברר לן דהא' כיון מאחר דלא אתברר לן אם נתכוון הא' חליצתו פסולה ואינה פוסלת עד שיתכוונו שניהם ותדע דהא דקתני ולא נתכוון היינו דלא ידענו אם נתכוון מדקתני עד שיתכוונו שניהם וא"ת ודילמ' לא אתא תנא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון והאחר ידענו בבירור שלא כיון ולהכי קתני עד שיתכוונו שניהם דבעינן כוונת שניהם וכל היכא דאיכא למיחש דכוונו שניהם מיחש חיישינן דעדיפא טפי היכ' דלא איתבריר' לן בשום חד מינייהו אם כיון מהיכא דידעינן בודאי בחד דלא כיון אע"ג דידעינן נמי בודאי באידך דכיון ולא תקשי ולא מידי וי"ל מדקתני עד שיתכונו שניהם כא' משמע דלא אתא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון בודאי והא' לא ידעי ביה אם כיון ולהכי קתני כא' כלומר אע"ג דאיכא למימר שמא גם הא' כיון והרי כאן כוונת שניהם מ"מ כוונת שניהם כא' בעינן דכי היכי דידעינן ביה בחדא דכיון ה"נ בעינן באידך דאילו לא אתא אלא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון והא' ידעינן ביה בבירור דלא כיון לא הוה ליה למימר אלא עד שיתכוונו שניהם מאי כא' דקתני אלא כדכתיבנא תיבנא ומסיק לעולם אימא לך כדדייקינן הא חזינא חוששין ודקא תני תנא וכו' פי' דהא דקתני חליצתה פסולה ופוסלת על האחין קאמר

ולהאי שיטתא תיקר התירוץ היינו מאי דקא מסיים ואזיל ודקתני תנא בעי כוונה וכו' דאילו מאי דקאמר טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין היינו נמי מאי דקאמר מעיקרא והיינו דלא קא מוסיף בה מידי ממאי דקאמר מעיקרא אלא הדר נקט לישנא דמעיקרא גופא דאילו לשאר השיטות כיון דבמסקנא דייק כגונא אחרינא ממאי דהוה דייק מעיקרא כד הוה פריך הילכך הוה ליה לאוסופי בדיוק' מאי דחדית ומשני דהשתא עיקר התירוץ חסר מן הספר ולשיטה זו ניחא ומיהו קשיא להו לתוספות ז"ל למה ליה לגמר' למהדר ודקא תני תנא בעי כונה ה"מ לאשתרויי וכו' לא הוה ליה למימר אלא והא דקתני פסולה פוסלת על האחין קאמרדבהכי תניא עיקר שקלא וטריא דמעיקרא ס"ד דפסולה לעלמא קתני ואהדר ליה דפסולה על האחין קתני ותרצו בתוס' דכיון דשורש ועיקר הקושיא היתה ממאי דקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד דמשמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה וכדכתיבנא להכי קאימנא שנויי עבה דמאי דבעינן כוונת שניהם לחליצה היינו לאשתרויי לעלמא וממילא משמע דמאי דקתני בין שנתכוון וכו' חליצתו פסולה דפוסלת על האחין והשתא ניחא דיוק אחר דאמאי לא נקט גמרא לישנא דבריתא ונימא ודקתני עד שיתכוונו שניהם ולמה לי דנקט ודקתני תנא בעי כונה אלא ודאי דקא מרמז לנו על ההכרח דפריך מיניה מעיקרא דמדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע וכו' ולהכי קאמרו דקתני תנא בעי כוונה וכו' כנ"ל פי' לפ' התוס' ז"ל וראיתי מי שפירש דבור זה באופן אחר ואעלים עיני בו כי אין כוונתי להשיג אלא להוציא הדין לאמתו כאשר יורוני מן השמים ואזן מלין יבחן

ומכל מקום נמצא דלשיטת התוס' ז"ל אין החליצה פוסלת אלא בדידעינן דאחד כיון והאחד לא ידעי' אם כיון אי נמי בדלא ידעינן אם כיון שום אחד מהם משום דחיישינן שמא שניהם כוונו אבל היכא דידעינן בודאי שא' לא כיון אע"ג דידעינן נמי בודאי דאידך כיון אינה פוסלת כלל דכוונת האחד לא מעלה ולא מוריד וכיוצא בזה השיגו הרמב"ן והרשב"א ז"ל על הרב בן מיגש ז"ל וכדכתבינן לעיל ולשיטה זו קשיא ודאי מההיא דאמר לו לה חלוץ לה ובכך אתה כונסה וי"ל דשניא ההיא משום דחליץ לה ברצון גמור אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה ולכך איכא למגזר משום מראית העין אבל היכא דחולץ בלא כוונת חליצה כלל אי נמי בעל כרחו כבנדון דידן לא חיישינן לה כלל וכן תירץ מהר"י בן לב ז"ל בתשובותיו

ונמצא דבכל הני רבוואתא בנדון דידן דאיכא תרתי או תלתא לריעותא חדא דאיהו לא כיון בודאי והויא נמי בעל כרחו דגריעה טפי דמאחר דעומד וצווח ליכא למגזר שמא חלץ לה ברישא ועוד דאיהי נמי לא כוונה לשם חליצת מצוה אלא לפסול לבד והויא ליה כמי שלא כוונה ואין כאן כוונה כלל לא ממנו ולא ממנה והילכך לא מפסלא כלל

ומיהו מצאתי לרבינו ירוחם ז"ל שכתב וז"ל רקקה ולא חלצה פסלה על האחין ר"ל שאינה יכולה להתייבם וכו' וכתבו בתוספות ודוקא שכוונה לכך שאם אמרו לה לרוק ולא כוונה לפסול אינו כלום: ע"כ. משמע דבכונה לפסול סגי ואפשר לומר דמיירי כשהוא כיון נמי לפוסלה על שאר האחין וס"ל דברקיקה בעינן כונת תרויהו להדיא דאע"ג דבחליצה היכא דידעינן ביה בחד דכיון להדיא וחד לא ידעינן ביה אם כיון פוסלת וא"נ לא ידעינן בהו בתרויהו אם כוונו אם לאו פוסלת וכדכתיבנא לשיטת התוספות ז"ל מכל מקום שניא רקיקה משום דלא הויא מעשה גמור וגם לא שייך בה כונה שלימה דאינו אלא פוסלת ולא מכשרת וכדכתיבנא ולכך צריך כונת לפסול מתרויהו: והשתא במאי דפרישנן לא פליג רבי' ירוחם עם הרא"ש ז"ל דאי אמרת בדאמרו לה לרוק בעל כרחו וכשכונה לפסול סגי אם כן פליג על הרא"ש ז"ל רביה דרביה ועוד דהדרא קושית הרא"ש ז"ל לדוכתא ואף על גב דשפיר מצינן לתרוצה מכל מקום הוה ליה לאקשויי ולתרוצי כיון דלא סגי ליה תירוציה דרביה וגם דפליג התוס' שלנו דלשיטת התוספות ז"ל אם כיון הא' וידעינן בודאי שהאחר לא כיון אפילו בחליצה אינו פוסל וכדכתיבנא אלא ודאי נראה נכון מאי דכתיבנא בפי' לשונו ז"ל

ומיהו אכתי מצינו גדול המורים הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה סי' אל"ף ר"ב דרקקה אפי' לא נתכוונ' אסורה עליו משום גזרה שמא יאמרו כבר חלצה דרקיקה אחר חליצה היא וכדאיתא בפ' מצות חליצה: ע"כ וגם בחליצה סברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאפי' לא נתכוון שום א' מהן שהיא פוסלת וכמו שהשיגו על הרב בן מיגש ז"ל וכדכתיבנ' לעיל וכיון דהני רבוואתא מחמירין מי יקל אבל כי דייקנא שפיר במאי דכתיבנ' לעיל אמינא דאכתי במקומי אני עומד ואיתתא דא שריי' לייבומי בלי שום חולק כלל דהא כתיבנ' לעיל דבעיקר דינא דרקיקה פליגי בה רבוואתא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל רקיקה פוסלת מן התורה ואינו משום גזר' וסברי דלא גזרי רבנן בהא כלל ולשיט' הרמב"ן והרשב"א ז"ל אינ' פוסלת אלא מדרבנן גזר' שמא יאמרו כבר חלצה ורקיקה דבתר חליצה הויא ולכל אחת מהשיטות