רבי בצלאל אשכנזי קב

מופלג ומוכרת משום דהמקשן צריך לאקשויי בכח והיה אפשר לומר דלא שנא דלעולם פסולה משום דפסול על האחין ולכך אלים לפירכיה דאפילו תימר פסולה לאחין אכתי פריך שפיר ומשני ה"ק אף על גב דחזינן אין חוששין שמא כוונו וה"ק יבמה שגדלה בין האחים מותרת לינשא לאחד מן האחין דאף על גב דחזינא דחלצ' אין חוששין שמא כוונו והא דקאמר אין חוששין שמא חלצה וכו' ה"פ אין חוששין שמא חלצה בכוונה סנדל לאחד וכו' והא דנקט יבמה שגדלה וכו' לאשמועינן דאף על גב דהגדילה בין האחים ופעמים רבות חלצה לא חיישינן שמא בשום פעם חלצה בכוונה ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינא דחלצה חיישינן דילמא נתכוונו לשם מצות חליצה דאינה חששא רחוק כדק"סד דשפיר איכא למיחש להכי ומפסלא עליהו. ודקא תנא בעי כונה פירוש דבעינן שנדע שנתכוונו למצות חליצה וכדקתני עד שיתכוונו שניהם ה"מ לאשתרויי בעלמא וכו' והא דקתני בין שנתכוון הוא וכו' לאו דבעינן שיכוין א' מהם להדיא כדי שיהא נפסל על האחין דמן הסתם נמי פסול אלא משום דבעי לסיומי עד שיתכוונו שניהם דלאשתרויי לעלמא ודאי בעינן שנדע כוונת שניהם נקט נמי בין שנתכוון הוא וכו' לאשמועינן דאפילו נתכוון אחד מהם אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם

הילכך לשיטה זו בנדון דידן אין כאן שום כונה דהיא לא כיוונה אלא לפסול עצמה ולא לשם כונת מצות חליצה וגם היה בעל כרחו של יבם הילכך ודאי לא מפסלא והשתא ניחא הא דקאמר לקמן חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלה לה וכו' משום דהיא היתה מכוונת לשם מצות חליצה אבל היכא דידעינן דאינה מכוונת אלא לפסול עצמה אין כאן כוונה והוה ליה כלא נתכוונו שניהם דס"ל להרב בעל ההשלמה דאינה פוסלת מן האחין וניחא נמי לשיטה זו מאי דקשיא ליה להרא"ש ז"ל דאמאי הודחקו הנך אמוראי להטעותו רבי חייא ואביי דאמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואחר כך יכפוהו לחלוץ דאי הוו אמרי לה הכי הא ודאי שלא תהיה כוונתה אלא לפסול ואין לומר שיאמרו לה שתרוק לשום מצוה דהרקיקה לבדה לעולם אינו פוסלת וכיון שכן הויא ליה כמו שלא נתכוונו שניהם ואינה פוסלת לכך אמרו לו חלוץ ובכך אתה כונסה אבל היא היתה עושה החליצה לשם מצות חליצה דלא אמר לה מידי ואדרבה קאמר לה לא ניחא לך אמרה ליה לא אלמא דאדעת' דחליצה מליליא חלצה: ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל שיטת רש"י ז"ל ועל פי דרך זה יש לי לפרש דעת הרמ"בם ז"ל שכתב בפ"ר וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשה מעשים אלו לשמן. ע"כ ועל כונה זו כתב שוב באותו הפרק או שנתכוונה הא ולא נתכוון הוא או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא חליצתה פסולה משמע דכונת חליצת מצוה דהזכיר הרב לעיל בעינן אבל היכא דלא נתכוונה היא אלא לפסול הוה ליה כאילו אין כאן כונה כלל ולא פסלה וכתב עוד באותו הפרק יבמה שגדלה בין האחין וכו' אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחר נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וכו': ע"כ: משמע להדיא דדוקא היכא דאיכא למיחש שמא נתכוונה לחליצת מצוה הוא דנפסלה אבל אם נודע לנו שלא עשתה אלא לפסול לא חיישינן לה מעתה כ"ש בנדון דידן דהא ודאי עדיפא חליצה דהיא לבדה מכשרת בכוונת שניהם משום דהויא מעשה מרקיקה דהיא לבדה אינה מכשרת כלל ואפילו כוונו שניהם אלא פוסלת וכיון דמצינו בחליצה דאפי' לפסול בעינן כוונת לחלוץ כ"ש רקיקה ועוד דהסברא נותנת דכל מה שהוא יותר מעשה דאינה צריכה כוונה כל כך דהמעשה מוכיח ואם במעשה צריך כוונה דהיינו החליצה כיש במה שאינו מעשה כל כך כגון הרקיקה דאלמלא הכוונה לית בה הוכחה כלל כמאן דלא עביד מידי דמי והרי כל היום היא רוקקת הילכך נראה דבנדון דידן לדעת הרמב"ם ז"ל אינה פוסלת והיינו על פי דרכו של רש"י ז"ל וכדכתיבנא ובקצת פירושי רש"י ז"ל מצאתי קצת שינוי בלשון וז"ל קא חזינא דחלצה חיישי' דילמא חליצה היא לפוסלה ואף על פי שלא נתכוונו לחליצת מצוה. ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינא דחלצה הא חזינא דחלצה חיישינן שמא שניהם כוונו לחליצת מצוה ומפסלא עליהו: ע"כ: וכפי זה הלשון מצינו לפרושי השמועה בענין אחר מיהו הל' דכתיבנא לעיל דייק טפי דהיינו דנקט חיישינן וגם על לשון זא מצינן לפרושי השיטה דכתיבנא לעיל ומכל מקום הרי דק הרב ז"ל למנקט כוונו לחליצת מצוה אלמא כוונה כזו בעינן: וכן משמע קצת מלשון המרדכי שהקשה עלה מאי דאמרינן שהרקיקה פוסלת מדאוריתא בפ' כל הגט קטן ואנפליא פסולים ואינו פוסלים דאמאי והלא רקקה ופסולה על האחין ותירץ היכא דרקקה לבד בלא שום דבר ודאי פסולה על האחין דהא לשם חליצה איכוונה אבל היכא דרקקה לשם חליצת קטן ואנפליא אינה כלום ע"כ ואיברא דעיקר קושיא לא ידעתי דמי אמר לו דרקיקה בפני הקטן פוסל כלל ומי אמר לו דכי קאמ' אנפליא מיירי ברקיקה דילמא בחליצה לחודה מיירי דהרי היא כשרה וכי עביד לה באנפליא אינה פוסלת כלל ומיהו מכל מקום שמעינן מלישניה דכונה לשם חליצה בעינן ואם לא תאמר כן לא מתרצ' קושיי' שפיר דאילא בעינן אלא רקיקה לפסול ודאי דהיכא דחלצה באנפליא ורקקה דלא גרע מחלצה לפסול לבד ומכל מקום לשון רוב המפרשים מורה כן וכונה לשם חליצת מצוה בעינן אפילו לפסול וכתב הר"אש ז"ל וז"ל שלחו ליה לאבוה דשמואל וכו' קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הדחיקו הנך אמוראי לקמן להטעות ר' חייא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואחר כך כופהו לעשות חליצה מעליא וכן אביי רב פפא דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואחר כך יכפוה לחלוץ ואי לית להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהילכת' היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונראה לו דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפניה משום דלא מקריא רקיקה הבא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישי' שמא כוונה והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישי' שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי יודע שלא כיון: ע"כ

וקשיא לי מאי קשיא ליה עליה דרב פפא ואביי דהא אינהו שפיר טפי עבדי דהטעוהו בחליצה כשרה ולא הוצרכו לכפייה כלל תדע דאיהו ס"ל דכי אמרינן ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה דמפסל' בהכי על האחין דהא מייתי עובדא דרבינו חייא בר אבא והילכך קשיא מאי פריך רב פפא עלה דאביי לא סבר לה מר להא דאמר ר' יוחנן והא שפיר קאמר אביי דהשת' אי פסיל' עליה וקי"ל דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני וכדעביד ר' חייא בר אבא בעובדא דלעיל מיניה אלא מאי אית לך למימר דגבר' אלמ' הוה ולא מצו כפו ליה א"נ לא ניחא ליה בכפייה דילמא לא יתרצה וכמו שתירץ הרשב"א ז"ל א"נ כיון דאפשר ליה בלא כפיה לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך א"נ כל היכא דאפשר בחליצה אחת לא מטרחינן ב"ד תרי זימני וכיון שכן מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל עליה דרב פפא קאמר ליה חלוץ לה לומר שתתן לך מאתים זוז דהא ודאי עדיפ' מינה קא עבדי מכל הלין טעמי דכתיבנ' ואפשר דהרא"ש ז"ל לא בעי לאוקומ' בגבר' אלמא אלא באינך תירוצי דכתיבנ' ולכך עדיפ' ליה שתרוק בפניו אף על גב דשוב צריך כפיה ממאי דנימ' ליה רבנן חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דה המאתי' זוז כדאית' בגמר' מחזו רבנן כגנבי דעתיהו דבריות ומדברי כזב ועושי עולה ויש חילול ה' בדבר ואמרינן בירוש' אתא עובד' קומי ר' חייא בר ווא וא"ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לו דרך ייבום אלא חלוץ לה עקור זקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין מן דחלץ לה א"ל אילו אין אתו משה ושמואל לא שריי לה וקרא עלוי חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו ע"כ: הא קמן דמזדלזלי רבנן דכי הא והילכך טפי עדיף ללמד שתרוק בפניו ותפסול ושוב יכפוהו ולמה נדחקו רבנן למעבד השטאה כלל דלא יאה לרבנן לאטעויי כלל במקום דאפשר בלא הטעאה ותירץ הרא"ש ז"ל דהא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא לפסול כדאמרי' לעיל ובמה שגדלה בין האחים וכו' ע"כ וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו ז"ל דמקהי עליה קהייתא ומחו ליה מאה עוכלי בעוכל' חדא דמהאי טעמ' דלא מהני הרקיקה משום דהויא בעל כרחו הכי נמי כי אמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לא ליהני ולא לפסלה כיון דידעינן ביה דלא בעי לפוטרה אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה. ועוד אמאי היכא שהוא סבור שבכך הוא כונסה מהניא החליצה וכי במה שהגדילה בין האחים היכא דידעינן בודאי דלא חלצה למצות חליצה לא מהני' החליצה אפילו למפסל' על האחין ועוד מאי קאמר אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא בלא כונה כ"ש רקיקה ע"כ מאי כ"ש הוא זה דהא דחליצת סנדל לא מהניא בלא כוונה היינו משום דלא הויא בב"ד אבל הרקיקה דאיירי בה הרא"ש ז"ל הויא בב"ד ועוד דאין הנדון דומה לראיה דהיכי מוכח דאפילו נתכוונה היא למצות חליצה וירקה בפניו כיון דאיהו לא בעי לחלוץ דלא מהני' אפילו לפסול מההיא דיבמה שהגדילה בין האחים דאמרינן התם חיישינן שמא כוונו דילמ' דוקא היכ' דידעינן דלא נתכוונו שניהם לא מהני' החליצה אפילו למפסלה על האחין אבל היכ' דהיא רוצה בחליצה ואיהו לא בעי וחלצה אימא דאה"כ דפסלה ותירץ ז"ל דשני' חליצה שהוא בב"ד כגון ההוא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה מיבמה שגדלה בין האחין דלא הויא בב"ד דכי הויא בב"ד אפילו דידעינן ביה דלא מכוון לחלוץ אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה אפ"ה מהניא מפני מראית העין ומפסלא על האחין אבל שלא בב"ד אי ידעינן בודאי שאינו רוצה לחלו' לא הויא חליצה כלל עוד חילק דההיא דהוא סבור שבכך הוא כונסה מכל מקום הוא חול' לכונת חליצה והרי חליצה גמורה לפנינו וראוי לחוש למראית העין דמאן דחזי חליץ לא ידע שהוא סבור שבכך הוא כונסה ע"כ ולכי מעיינ' שפיר בלשון הרא"ש ז"ל לא קשי' ולא מידי ובמאי דנפרש שמעת' דיבמה שהגדילה ואו' אליבי' ממיל' תתפרש נמי סברתו וה"פ טעמ' דלא חזיניה הא חזיניה חיישינן פירוש חיישינן שמא כוונה וכן כתב הרא"ש ז"ל כלומר אף על גב דידעינן דאיהו לא כיון מאחר דיש לחוש שמא היא כוונה מיחש חיישינן ואף על גב דלא ידעינן בה אם כוונה נפסלה על האחין ומ"ה מחמרינן כולי האי כיון דלא איירי אלא בדלא חזיניה משמע דכל דחזיניה אע"ג דידעינן ביה דלא כיון מיחש חיישינן שמ' היא כונה והתני' בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' הא קמן דלא פסלינן לה אלא כשנדע כוונת אחד מהם בודאי וכדקתני בין שנתכוון הוא וכו' אבל היכא דידעינן בודאי שא' לא כיון והאחר בספק שמא כיון שמא לא כיון לא חיישין ליה ומסיק הא חזינא חיישין שמא כוונו כן כתב הרא"ש ז"ל פירוש לא תימא חיישינן שמא כוונו דמשמע דידעינן בודאי שהוא לא כיון ואפ"ה חיישינן שמא כוונו דלא ידעינן בשום אחד מהם אי כיון אי לא ויש לחוש לשניהם שמא כוונו והא דלא נקטה רב יהודה אלא בדלא חזיניה משום דאינא רבותא טפי דיש לחוש שמא חלצה ושניהם כוונו אבל היכא