רבי עקיבא איגר תנינא צח

דעלמא דל"ש במחיים, ד', די"ל דלא הקנה לה שתקח עזבונו אלא כההיא דבעי למקני ממנה בהעדרה מחייו חצי עזבונה וכיון דהיא לא הזכירה לשון מתנה רק לשון ירושה דלא מהני דאף דממילא הוא יורש אותה, מ"מ נ"מ לענין ראוי דבעצמותו אינה יורשה ורק מכח עשייתה אותו ליורש על המחצה וזה לא מהני דאינו דומה ללשון ירושה ל"א ומתנה ל"א דזהו הכל בחד נותן שדה לפלוני בלשון ירושה ושדה לפלוני בלשון מתנה אבל לא בכזה דלשון מתנה דמדידיה לדידה לא מהני על מה שמדידה לדידיה, וא"כ י"ל כיון דהוא לא קנה ממנה גם היא לא קנתה ממנו, דלא אקנו לה רק ע"ד זו שגם הוא יקנה ממנה, אלא דיש סתירה לזה מדברי הרמב"ם פי"א ה"ד מהל' מכירה וכן הוא בש"ע סי' ר"ז סי"א דהנותן ערבון לחבירו וכו' דאם חזר המוכר אין מחייבים לכפול ערבונו דהוי אסמכתא ואם הלוקח חזר בו קנה המוכר הערבון שבידו, דבמחילה אסמכתא קניא, ולא אמרינן דהלוקח קיבל על עצמו שיהי' ערבונו מחול דבעי למקני מן המוכר לכפול ערבונו אם יחזור המוכר, וכיון דלא זכה בזה משום אסמכתא אדעתא דהכי לא מחל ערבונו, ומ"מ אפשר לחלק דאין דעתו כלל לא לקנות זה מזה ולא זה מזה, דדעת שניהם שיתקיים המכר בכולו, אלא דהכל מדרך קנס זה לזה מש"ה אין תולה זה בזה, אבל כמו נ"ד דרוצים לקנות זה מזה, י"ל היכי דבטל לגבי הא' בטל ג"כ לגבי השני, וזה צ"ע לדינא, מכל הלין טעמי נ"ל דלא זכתה האשה בכלום ע"י שטר הנ"ל: תשובה תשובה צא לכבוד ידידי הרב רבי יעקב אבדק"ק ווילעהן

ע"ד הענין אלמנה נתנה נכסים לבניה במתנת בריא מעכשיו ושיירה לה כח לדור בביתה כל ימי חייה ועתה באה להנשא ולדור עם בעלה, ובניה מוחים, דאין לה זכות לדור רק לבדה ולא עם בעלה, וידידי רומעכ"ת רצונו לדמות לדינא דהרמ"א סי' רנ"ז ס"ו

הנה לפי מה דפסק הרמ"א שם דיכול לדור בהם עם אשתו ושמשים הצריכים אליו, משמע תרתי איתנוהו, ולו זכות לדור עם אשתו, גם שמשים הצריכים אליו, דאמדינן דעתו דלא עלה על דעתו לישב בלי אשה ובלי שמשים, א"כ ה"נ בהיפוך לא עלתה על דעתה למיתב ארמלתא, אבל באמת דברי הרמ"א תמוהים לי, דבמקור הדין בשו"ת הרשב"א שהובא בד"מ בב"י מבואר בזה"ל מסתברים לי דאף לאשתו שייר דלא עלה על דעתו שלא יהי' לו שמש לשמשו ויצטרך לאפות ולבשל בעצמו, ולא גרע אשתו משמש, משמע דאשתו רק משום שמש שרינן, ולא שרינן ליה תרתי אשתו ושמש, אלא הא או הא וכדכתב הרשב"א אח"כ אבל זה משייר דירה לעצמו שייר לאשתו או לשמש לשמשו, משמע דלא שרי אלא בחדא, א"כ בהיפוך באשה שבאה לשנשא י"ל דלא, דל"ש בי' דצריכים לה לשמשה באפיה ובישול

אמנם הי' נ"ל מה דהוצרך הרשב"א לסברא, ובאומדנא, היינו כפי מה דמבואר שם הנוסח בשאלה ושייר לעצמו בלבד, דנראה דבלשון בלבד בא למעט שלא יהי' לו זכות דירה רק לעצמו בלבד, ומש"ה דן הרשב"א דלא מיעט רק בניו הנטפלים עמו, אבל לא אשה או שמש, וכדדייק הרשב"א שם בשו"ת, וז"ל, והא דקאמר לעצמו לבד, לומר שלא ידורו עמו בניו הקטנים הנטפלים עמו עכ"ל, אבל לא אמרי' דמיעט אשה דלא גרע משמש, אבל בלא"ה שייר סתם לדור בהם ולא דקדק בלשון לעצמו לבד, נ"ל דגם בניו הנטפלים עמו שריין, דהא במשכיר בית לחבירו בסי' קנ"ד ס"ב דא"י להרבות דיורים ואכסנאים, אבל סמוכים על שולחנו א"י לעכב, א"כ ה"נ י"ל בשייר דירה לעצמו דבמה דמשייר לעצמו משייר בהם בעין יפה יותר, וכמ"ש הסמ"ע (סי' שט"ז ס"ה) יכול נמי להחזיק אצלו בניו הנטפלים, כיון דסמוכים על שלחנו, וממילא מה"ט יכול לישא אשה וליקח לו שמש, וא"צ לבא בזה מכח אומדנא דמוכח, א"כ ממילא גם בהיפוך כמו בנ"ד י"ל במה שנשאת לאיש לא מקרי מרבה דיורים ואכסנאים דהיא ובעלה כחד נחשבים דסמוכים על שלחן אחד ולא הוי הוספת דיורים, כך הי' נ"ל אבל מדשינה הרמ"א מלשון הרשב"א וכתב הכותב נכסיו לבנו והתנה לדור בהם כל ימי חייו, משמע דבלשון הזה צריכים ג"כ לטעמא דהרשב"א הנ"ל, וממילא בכה"ג א"י להחזיק אצלו בניו הקטנים הנטפלים עמי, ועדיין צ"ע

ומ"ש ידידי רומעכ"ת לדינא לענין פרנסת הבת מנכסי אביה אחר שמתה אמם קודם שהגבו לה כתובתה אחר שנשבעה, דיש לדמות למ"ש הב"ש אה"ע סי' ק"ה דמקרי נכסי אב לענין בכור

נ"ל הא מסקנת דברי הב"ש הם פשוטים ונכוחים דמ"מ יבואו הפשוטים לתבוע הכתובה של אמם, וצריך הבכור לשלם ב' חלקים, וה"נ ממילא יאמרו הבנים לפרוע כתובת אמם הקודמת לפרנסת ומזונות הבת, ואדרבא הכא עדיפא דאפילו בלא נשבעה האם, יאמרו הבנים להתפרע תחילה כתובת אמם, כיון דשבועת אמנו לטובתינו נתקן, דהבא לפרוע מנכסי יתומים ואי אפשי בתקנת חכמים, וכמ"ש הב"ש בשם ש"י דהם קודמים לפרוע כתובת אמם נגד בע"ח אחר, אף דלא נשבעה אמם, או מטעמא דדינא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אמרינן הבו דלא לוסיף ולא נאמר רק לגבי יורשים ולא לגבי בע"ח אחר דכלקוחות דמו, וכמ"ש התומים סי' ק"ח וה"נ לגבי פרנסת הבת, משא"כ לגבי בכור, דגם הוא מקרי יורש לגבי חלק בכורתו, ואמרינן לגביה אין אדם מוריש שבועה לבניו. כן נראה לענ"ד

תשובה צב

וע"ד שנשאל רומעכ"ת ראובן נתן חפצו לשמעון לשם קנין לתוך ידו כשהוא ישן, או לחצירו כשהוא ישן, ובן במציאה כה"ג אם קנה שמעון או לא: גרסינן בגיטין (דף ע"ח) נתן בידה והיא ישינה ניעורה קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך עיי"ש, מבואר בעודה ישינה לא מתגרשה, וטעמא כתב הרא"ש שם דישינה לית בה דעת כלל, וביאר הרשב"א והר"ן אף דבגט לא בעינן דעתא דידה, מ"מ אין שמור בידה ובעינן עכ"פ שיהיה גט במקום המשתמר, ומדמו לה לשוטה שא"י לגרשה כדאיתא פ' חרש, וכיון דבגט דהוא בע"כ אפ"ה לא מקרי יד לקנות הגט בשעה שהיא ישינה, אי מטעם אין בה דעת, אי מחמת דאינו משתמר בידה, ק"ו לענין מתנה ומציאה דא"י לזכות לו בע"כ, כ"ש דישן לא קנה, אע"ג דלענין קנין חצר חצר עדיף מציאה ומתנה מבגט, היינו דחצירה מטעם שליחו' איתרבאי, בזה במציאה ומתנה דהוי זכות, זכין לאדם, משא"כ בגט דחוב הוא לה ואין חבין לא נעשה חצירה שלוחה משא"כ נתן בידה ממש, הסברא שיהא עדיפא לקנות הגט דבע"כ משארי דברים שאינם בע"כ, וכיון דישינה לית לה יד לקנות הגט, ק"ו לקנות מתנה ומציאה, לא מבעי' לשיטת רש"י כתובו' (דף ל"א) דמבואר שם דלענין ממון אינו קונה מה שבידו רק מדין הגבהה או משיכה עי' מגיני שלמה ופ"י שם דפשיטא דל"ש כן בישן, אלא אפילו לדעת תוס' שם ד"ה דאי בעי' גחין וכו' דזהו גופא הוי קנין במה שהוא בידו, מ"מ בישן לא מהני כיון דאפילו בגט לא מהני, אך כ"ז בנתן בידו ממש, אבל בנתן לחצירו של שמעון, נ"ל דמהני דחצירו כשלוחו במידי דזכות אע"ג דהוא ישן ואין לו יד לא אמרינן כיון דבטל יד הבעלים באותו שעה, ממילא בטל יד שלוחו, וא"א להחצר להיות שלוחו לקנות כמו במת המשלח דבטלה השליחות, דבישן לא מקרי