רבי עקיבא איגר תנינא צו

יורשה, הרי אפילו מתה בחייו הוי גט, אלא ודאי כל שהתנה מתוך חוליו אם מתי מחולי זה קאמר, אבל אם מתוך בוריו התנה אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר, וכל אי מתי הרי זה גט דומה לע"מ שתצא חמה מנרתקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך עכ"ל, הרי מפורש דסתמא אינו כוונה בחייך, וא"כ בהתנה מתוך בוריו אמאי בעינן שמת בחייה דוקא, ואם נימא דמכח דהתנאי מיותר דהא בודאי יתקיי' מש"ה מפרשינן דבחייך קאמר, א"כ אזדא לראיית הרשב"א דבהותנה מתוך חולי, דכוונתו לחולי זה מדאתקן שמואל בגיטא דדלמא בחייך קאמר, ושאני באם מתי מחולי זה, דאין התנאי מיותר, מש"ה לא מפרשינן דבחייך קאמר, אע"כ דאין בזה חילוק, דכל שאין משמעות לשונו סובל דבחייך קאמר, אף דמיותר התנאי לא מפרשינן הכי ואמרינן באמת דהתנאי פטומי מילי וכדסיים הרשב"א דהוי כמו ע"מ שתצא חמה מנרתקה והרי אם נפרש דבחייך קאמר שפיר הוי ענין תנאי, ואינו דומה לאם תצא חמה, וצלע"ג

תשובה פט לידידי הרב ר' יעקב בק"ק ווילעהן. ע"ד שטר ח"ז שנכתבים חוץ מקרקעות, אם נכלל גם הבתים שאינו דר בהם אלא שמשכירים לאחרים

נראה דאין לחלק בין הפרקים לדון באומדנא ולהוציא מיורשי דאוריי' נגד לשון הסתום בשטר חוץ ממקרקע, דבפשוטו כל הקרקעות בכלל, אף למה שהעלה בתשו' חינוך בית יהודא למיזל בתר טעמא שכתב הנ"ש הטעם דכותבים חוץ ממקרקע וספרים שהוא דבר מסויים ואיכא עגמת נפש טפי אם יאבד מתוך משפחתו, משא"כ מטלטלי דמידי דלא קפדי אינשי אף אם תסוב לבית אב אחר עכ"ל, מזה דן החינוך ב"י דפשיטא דרק בביתו ומקומות בבהכ"נ איכא עגמת נפש כשרואה ביד אחר, אבל לא בשדות וכרמים וכן בתים העומדים לסחורה לרווח ל"ש עגמת נפש, לא ידעתי מנ"ל הא דבפשוטו כוונת הנ"ש דכל דבר הקבוע היינו קרקעות יש עגמת נפש אם תסוב ממטה למטה, ודי בזה אם נאמר דקרקעות העומדים לסחורה, דהיינו לקנותם ולמוכרם בריוח כיון דעומדים לצאת מרשותו כמטלטלי דמי לענין זה, ואין בזה קפידא לשוב לבית אב אחר, כיון דבלא"ה היו עומדים לכך, אבל שדות וכרמים דאין המו"מ בהם לקנות ולמכור אלא להחזיקם לעצמו לעבדם ולאכול מפירותיהם ולמכור פירותיהם להרוויח, וכמו בנ"ד דהריווח היה לעשות מהם מרעה לצאן ובקר י"ל דיש בהם עגמת נפש כיון שהוא דבר מסויים להיות תמיד בחזקת לאכול פירותיהם והקרן יהיה קיימת לו, אף דאפשר היה לפעמים רצון הבע"ד למכרם אין מזה ראיה, דפשיטא דלפעמים מוכר אדם בית דירתו בעד הון רב, וכי נאמר דראינו שזה ביקש למכור בית דירתו לקונה ביוקר הרבה דיטלו בנות חלק שטר ח"ז מזה, א"כ י"ל דתלי רק אם קנאם להשתכר לחזור ולמכרם או דקנאם שיהיה תמיד בחזקתו להשתמש בהם הן לדור בהם הן לעבדם לאכול מפירותיהם, ומה דהוכיח החינוך ב"י דא"כ כל אחד יערים ויקנה קרקעות בכל מעותיו וישכירם כדי להפקיע זכות בנותיו, אין זה הוכחה כ"כ, דאין זה מדרך להלביש מעותיו בקרקעות ששכרם מועט בפרט היכי דבשעת כתיבת שטר ח"ז כבר היה לו קרקעות אלו, הרי חזינן דלא הערים אף דלפי נוסחתינו בשטרות בכל יפוי כח שיהיה הכל נדרש לטובת בעהש"ט, מ"מ זהו בספיקא דלישנא, אבל בלשון חוץ מקרקעות אין בזה ספק בעצמות הלשון דפשיטא דהכל בכלל קרקעות אלא שאנו באנו להוציא משמעות הלשון בכח אומדנא, ועיין תשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב ובתשו' חכ"צ סי' ד' ולענ"ד בזה וכיוצא בזה יש להרבות בדברים על הבע"ד להביאו לידי פשרה הראויה: תשובה צ

עובדא הוי פק"ק פרידלאנד, זקן אחד נפטר ואלמנתו הראתה לי את אשר נעשה בכתב בינו לבינה ביום שנשאת לו זה ג' שנים, שבאם הוא יעדר בחייה תירש אותו ותנתן לה כל עזבונו, ואם היא תעדר בחייו יירש הוא חצי עזבונה והשאר יטלו יורשיה, וקנינא וכו'

הנה בפשוטו דין זה ערוך בסוגיא דב"ב (דף קכ"ח) דעל מה דקתני במתני' דאם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו שירשנו דלא מהני, ואם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימים כיצד שזה פלוני ירשנו ותנתן לו זו היא מתנה בסוף, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והש"ע

ואולם אחרי העיון יש לדון טובא בזה, א' דמדין מתנה ג"כ לא מהני דהא אמרינן ב"ב (דף קל"א ע"ב) דבכתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופס ומבעי' לן בבריא איך, ופסק הרמב"ם דאפילו בבריא הכי הוא, וכתב הה"מ בשם הר"י מיגש כיון דהיא איבעי' דלא איפשטא לקולא עבדינן, ודנין אותה רק לאפוטרופסת, והכי פסקינן בש"ע אה"ע (רסי' ק"ז) דהכותב נכסיו לאשתו בין בריא בין שכ"מ אעפ"י שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופס, והנה יש לדון לשיטת הרא"ש דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון ירושה דל"א דעשאו אפוטרופס, דענין ירושה לא שייך על אפוטרופס, ומזה אני מסתפק דאפשר בכתב לאחר לשון ירושה ומתנה בתחילה או בסוף, דמהני לישנא דירושה לאגלויי דאינו עושהו לאפוטרופס בעלמא, וממילא זוכה מכח לישנא דמתנה, עוד יש סניף בנ"ד דלא הניח בנים רק בני אחיו, דדעת הרא"ש בתשובה דלגבי ב"א לא יעשה אפוטרופסת, ואף דגם בס"ס קיי"ל דאין מוציאין ממון כדעת הרא"ש פ"ק דבב"ק מ"מ בנ"ד דהיה ג"כ קנין דבזה ס"ל ג"כ לקצת מרבוואתא דמהני, עיין בסמ"ע (סי' רמ"ו סק"ח) וא"כ יש ג' ספיקות בקיום המתנה די"ל דמהני בממון כעין מ"ש הש"ך בכללי ס"ס, דאף דס"ס באתחזק איסורא לא מהני מ"מ ג' ספיקות מהני [ובזה יש לי מקום ליישב קושיית תוס' כתובות (דף ט') דהקשו למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה, נימא דשמא זינתה תחתיו ברצון ואין לה כלום, והוכיחו מזה דבס"ס מוציאין ממון ולפי הנ"ל י"ל כך דאלו טענה מכ"ע לגבי מנה הוויין ג' ספיקו', ספק מכ"ע דודאי עכ"פ יש לה מנה, את"ל דרוסת איש דלמא אינה תחתיו ויש לה מנה, את"ל דרוסת איש תחתיו דלמא באונס ויש לה מאתים, ומש"ה בטוענת משארסתני נאנסתי לגבי מנה יש לה מגו דמכ"ע, דאף דר"י לית ליה מגו, היינו היכי דלא הוי מגו גמור אלא דהיה טענה מעולה, אבל מגו מעליא מהני כמ"ש תוס' כתובות (דף י"ג ע"א) ד"ה רב אסי ואף לזעירי דוקא התנו דס"ל דלא הוי מגו דאינה טוענת ברצון לא נבעלתי דלא יאמינו לה כיון דאין אפוטרופס לעריות כמ"ש תוס' שם ד"ה השבתני] מ"מ לא מצינו דבר חדש כזה דבג' ספיקות מוציאין, וגם אפשר דהוא בכלל שם אונס חד הוא, דהכל רק משם אחד דלמתנה גמורה איכוון, וכבר כתבתי מזה במק"א אם גם בספיקא דדינא אמרינן שם אונס חד הוא, [והנה במה דנחלקו האחרונים אם ס"ס דדינא מקרי ס"ס לכאורה יש ראיה מדברי תוספות חולין (דף ע"ט) ד"ה עייל לי, דלתירוצם הא' ע"כ דס"ל לר"י דר"א מספקא ליה אם חוששין לזרע אב וגם אם אמרינן שה אפילו מקצת שה, דאלו ס"ל דודאי חוששין א"כ אמאי פטור ממתנות הא לחלק לא צריך קרא, ואייתר או שור לחייב כוי, אע"כ דמנספקא ליה שמא אין חוששין לזרע אב, וצריך קרא לחלק וגם ע"כ מספקא ליה בשה ואפילו מקצת שה, דאלו בודאי לא אמרינן כן אמאי חלבו אסור, ואם דאמרינן בודאי אפילו מקצת שה, א"כ לחייב מלקות באותו ואת בנו, דמיירי בצבי הבא על התיישה אע"כ דבשניהם מספקא ליה, א"כ אמאי