רבי עקיבא איגר תנינא צה

להכרעה דא"א להיות ממסרן, אא"כ ממנה אותו בפירוש לזה שיהא שלוחו לעשות שליח לכתיבה, א"כ י"ל דגם תוס' ס"ל דלס"ד דהש"ס איבעי' בפשוטו ואף בג' דדלמא כתב ידן, והוי על הגט כאומר אמרו, אך למסקנא דמוכח דרשות בעלמא לא מהני לשמואל א"כ בג' וכן בב' למ"ד חתם סופר ועד כשר דאפשר להם ג"כ לכתוב ולחתום, אלא דעל הכתיבה לא קפיד והוי רשות ובזה לשמואל לא ממסרן דדמי לב"ד, ולזה מפרשי תוס' דבהכרח צריכים לצרף אחר, והוי כממנה אותם לעשות שליח לכתוב או לחתום [ומ"ש וה"ה דהו"מ להקשות איפכא אי כתובו כתב הגט, היינו דס"ל כי היכי דלמסקנא האיבעי' אי רק כתב הגט או רק כתב ידן, ה"נ לס"ד איבעי' כן דדלמא לא קפיד רק על אחד מהן] וכ"ז לפי האמת דשמואל סבר כוותיה בחדא ופליג בחדא, ומעתה ממילא ליתא למ"ש דהיא גופא תקשי לשיטת הכ"מ דלמא שמואל סבר ג"כ כר"י דא"א פסול דרבנן ובעי' לענין תצא, ובאמת חתם סופר ועד כשר, אלא היכי דלא קפיד לחוד הוי בכלל א"א ופסול רק מדרבנן, ואיבעי' דשמואל בפשטא דלמא כתב ידן כמו דמוכרח לומר לס"ד דהש"ס כן נאמר למסקנא, [ואדרבא יותר נראה לומר לשיטת הרמב"ם דבד' לר"י ג"כ א"א ממש ופסול רק משום גזירה כמו בא"א, והא דמכריע שמואל, והיינו דס"ל דבפירוש א"א לא מחלפא במילי ממש דגלוי לכל דא"א לא הוי מילי, אבל בד' דלא נגלה לכל דהוי כא"א פסול דרבנן אטו מילי ממש, ומיושב בזה הא דהשמיט הרמב"ם דמתכי' דבג' ואמר תנו דהגט בטל דבאמת הוי רק פסול, וזה ממילא ידעינן דהא אפילו בא"א פסול וק"ל] וקושייתינו על הכ"מ במקומו עומדת

ונראה ליישב למ"ש הגט פשוט ליישב קושיית הלח"מ הנ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא מבעי' לשמואל אלא למה דס"ל דא"א כשר, אבל למה דפסקינן א"א פסול יש לנו לפרש דכתבו תרתי קאמר, דמה"ת ירצה הבעל דיאמרו לאחר ויהי' הגט פסול עיי"ש, ולא כתב הכרח לזה, לזה י"ל דקשיא ליה קושייתינו הנ"ל על הכ"מ, והוכיח הרמב"ם דפסיקא ליה להש"ס סברא זו דאם א"א פסול בודאי אמרינן דהבעל תרתי קאמר, מש"ה מוכרח לומר דשמואל פליג אר' יוסי דא"א כשר וא"כ יפה עשה הרמב"ם דהשמיט איבעי' דשמואל, דממנ"פ הגט בטל, ואם א"א הוא רק פסול לר"י ממילא מכח קושייתינו הנ"ל מוכח דאם א"א פסול אמרינן כתבו תרתי קאמר וממילא הגט בטל, וא"ש הכל, ומעתה י"ל דלהטור לא ניחא לי' בכל זה, והוכיח מחמת קושייתינו דא"א בטל לגמרי, ומיושב דברי הד"מ

אמנם עכ"ז לא הונח לי, דא"א דא"א פסול מגזירה דרבנן דחתם סופר ועד, אף דמוכרח דהחמירו לומר תצא מ"מ נימא דלהחמיר מגורשת, ובקבלה קדושין מאחר תצטרך גט מהב', ומלשון הטור דלא הוי גט כלל משמע דאפילו להקל כן, גם היא גופא תקשי כנ"ל דלמא שמואל סבר כר"י ובאמת דתצא ודאי, והדבר צריך תלמוד, דקאמר היינו דתצא ודאי, אם מדאוריי' או דרבנן, דהוי כא"א, ונ"מ בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, והעיקר נ"ל בכוונת הטור כמ"ש הדרישה דס"ל כהרמב"ן והרשב"א, דהא דפסול לר"י בא"א ולא אמרינן דהוא ממנה לסופר שליח שלא בפניו דכתיב וכתב לה לשמה, ולא הוי לשמה עד ישמע הסופר מהבעל ממש, [ואף מדאוריי' בטל דלא הוי לשמה, דלא כהב"ש סי' ק"כ] אבל בשליח לקבלה מהני וכמ"ש הרשב"א בלשונו אא"כ אמרו לו שימנה שליח אחר, וכן מבואר בטור חוה"מ סי' רמ"ד, דלהרמב"ן במתנה באומר אמרו לסופר סתם מהני, [ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בשליח לקבלה דכשר במינתו לשליח, לאו דוקא שמינתו בפירוש דכל א"א הוי מינוי שליחות, וכן בהה"מ פ"ז הלכה כ"ב מהל' גירושין הביא תחילה לשון הרמב"ן הנ"ל וכתב עלה ואף הרשב"א וכו' והעתיקו לשון הנ"ל, הרי דס"ל דלא פליגי, ובכל ענין הוי מינוי שליחות והא דבאומר שימנה שליח לקבלה סתם הוי מינוי שליחות אף דלא הוברר עדיין מי יברר השליח וקיי"ל אין ברירה, וצ"ל דהשליחות חל באותו שעה שיברר וימנה אותו השליח ואז הוא מבורר ואומר עכשיו מי שימנה שליח אני ממנה אותו, דאז כשיבורר יעשה שליח שלי, וכן מצאתי אח"כ בנודע ביהודא סי' צ"א שכ"כ מסברא דנפשי' ויש לו ראיה ממה שכתבנו,] וא"כ י"ל דס"ל להטור כהרשב"א והרמב"ן, מש"ה פסול בסי' ק"כ, ומה דהביא ראיה בסי' קמ"א מאומר אמרו לסופר, היינו כיון דחזינן דבאמת מכשיר שמואל בא"א, ע"כ דלא הוי מילי, ממילא אף לדידן דקיי"ל כרב אשי דפסול היינו בכתיבה משום לשמה, אבל לענין קבלה קיי"ל סברת כשמואל דמהני א"א

אולם קשיא לן טובא דממנ"פ אם נימא טעמא דשמואל דכשר בא"א דהוי מינוי שליחות, ע"כ שמואל סבר אף בעושה שליח שלא בפניו הוי לשמה, וע"כ הא דפליג שמואל על ר"י בהך סברא לענין מינוי שליחות שלא בפניו לכתיבה, היינו דסבר טעמא דר"מ דמכשיר בג' דס"ל דבד' הוי כמצוה שיעשו שליח, והוי מינוי שליחו' שלא בפניו, א"כ תקשי אמאי פסק שמואל כר"י בב"ד, דלמא גם ר"י סבר דהוי מינוי שליחו', אלא דס"ל דלא מהני, אבל למה דסבר שמואל דמינוי שליחו' שלא בפניו מהני, הו"ל לפסוק כר"מ, ואי דסבר שמואל דטעמא דר"מ דס"ל דהב"ד הם הממונים שליח, וס"ל דבא"א מילי ממסרן ובזה ע"כ ר"י חולק דאם מילי ממסרן, הוי השומע מב"ד כשומע מבעל והוי לשמה, א"כ מנ"ל דר"מ פליג על ר"י, דלמא סבר ג"כ מינוי שלא בפניו לא מהני לכתיבה והא דמכשיר בג' דהוי שומע מפיו, דהב"ד הם הממנים שליח ועשייתם כעשיית הבעל ומנ"ל לשמואל לחלוק על ר"י, א"כ ממנ"פ תיקשי בקצרה אי ס"ל טעמא דר"מ דהב"ד הוי מינוי שליחו' שלא בפניו, הו"ל לפסוק כר"מ ואי טעמא דר"מ דמילי ממסרן לשליח, הו"ל לשמואל לפסוק כר"י דמינוי שליחות לכתיבה בעי' דוקא בפניו, בשלמא על הרמב"ן לק"מ, די"ל דלכ"ע בעינן מינוי שליחו' בפניו, והא דמכשר שמואל בא"א, דס"ל דלא הוי מילי רק היכי דהבעל מצוה להסופר שיכתוב ולא נעשה שליח אא"כ הוא כותב בעצמו, אבל כשהוא חוזר ומצוה ממילא לא עשה הוא שום מעשה שליחות, אין ידו כיד הבעל ולא נכנס במקומו, אבל כל שנעשה שליח להך גופא למנות שליח אחר יכול לעשות כן דזהו עיקר השליחות, ובכה"ג מילי ממסרן, וממילא הוי לשמה, דמה שהשליח ממנה אותו הוא בשליחות הבעל, ומה ששומע מהשליח כשומע מהבעל, ובאמת י"ל דא"א תרתי איתנוהו בה, דהוי בכלל מינוי שליחות שהוא עושה שליח, ובכללו ג"כ שהשליח יעשה לאחר שליח ובכתיבת הגט לא מהני משום מינוי שליחות דבעינן בפניו, וס"ל לשמואל דבאמת מהני מחמת דהשליח ממנה אותו, דבכה"ג מילי ממסרן ובזה קיי"ל כר"י דאף בכה"ג מילי לא מימסרן, ופסול הגט, אבל בשליח לקבלה מ"מ מהני אף דמצד דהשליח ממנה אותו לא מהני, מ"מ מהני מצד מינוי שליחות של האשה אף דמשאואל אין ראיה כלל דהוי מינוי שליחות בכללו, מ"מ י"ל דס"ל כן להרמב"ן מסברא, ומש"ה כשר במתנה ובקבלה אך להטור דמביא ראיה משמואל, ע"כ דלא ס"ל דטעמא דשמואל דבכה"ג מילי ממסרן, דהא בזה קיי"ל כר"י דמילי ממסרן כה"ג, ובזה אין חילוק בין כתיבה לקבלה, אע"כ דס"ל דטעמא דשמואל דהוי מינוי שליחות, ומביא הטור ראיה לזה הסברא דהוי מינוי שליחות, וא"כ תקשי כנ"ל, כן נראה לענ"ד

שם סי' קמ"ה, ודאי כל שמת בחייה קאמר, זהו לשון הרשב"א בחידושיו, ותמוה לי, דהא הרשב"א כתב תחילה ש"מ שאמר אם מתי, כוונתו מחולי זה, אבל לא אם מתי לעולם קאמר, וראי' מדאתקין שמואל בגיטא אם מתי, וא"א דלעולם קאמר ואם לא מתי ג"כ לעולם קאמר, איך אפשר לתנאי זה שלא ימות, וא"א לומר אם מתי לעולם בחייך קאמר, א"כ אפילו אומר אם מתי מחולי זה, נימא ג"כ דבחייך קאמר, והרי קתני ימים שבנתים ויורשה, וחכ"א מגורשת לכל דבר ואינו