רבי עקיבא איגר תנינא צד

חוץ מחרוב וגם שהוא בעולם, ואין הכרח לומר דשייר מקום היניקה, אלא דממילא אמרינן דלא הי' בכלל המכר, בזה ל"א שייר מקום יניקה אלא בפירש, ומדמה הרשב"א מהיום ולאח"מ לדר"ש אלו נאמר נמי דמכח שיור מקום צמיחת פירות אתינן נימא נמי דהוי כפירש ששייר מקום היניקה כמו חוץ, א"ו במהיום ולאח"מ לא מכח שיור אתינן, וכהוכחתי לעיל מסוגי' (דף קמ"ח) ודע מ"ש לעיל דלא מכח שיעור אתינן, דא"כ מה נתן לו מעכשיו, זהו לאו מידי הוא, דאפשר דמקום צמיחת פירות משייר, ומה שתחתיו עד תהום ארעא נתן לו מעכשיו, אלא דבלא"ה מצד הלשון לא משמע להגמ' דשייך בו שיור, ומזה למד הרשב"א נמי לדמותו לדר"ש, ולא לחוץ מגיזותיה, ודוק עכ"ל

והשבתי עדיין אין דעתי מסכים לזה, דמה דהוכיח מעכ"ת נ"י מתרשב"א דבעהיום ולאח"מ לא שייר מקום היניקה, לא ידעתי איך אפשר שיהי' בענין אחר, דאם נתן לו הקרקע והיניקה מעכשיו ואכילת פירות יתחיל הקנין לאח"מ כמ"ש מעכ"ת בדבריו הראשונים, סוף סוף איך יתואר שהפירות להנותן ובמה נשארים לו, הא אין אדם משייר דבר שלב"ל, וא"א רק ע"י מקום יניקת הפירות, א"ו ברור אף בשייר יניקת הפירות מדמה הרשב"א לההיא דבבת דמ"מ מקרי ינקו מהקדש, כיון דגוף הקרקע הוי הקדש, ואולי מדרבנן דמחזי כינקי מהקדש וראיית הרשב"א אף דבההיא דבב"ת דבעי הש"ס למפשט דלא שייר לנפשיה קרקע והא עדיין יקשה דעכ"פ זכות לו להעמיד החרוב ושקמה עד דיתיבשו, א"כ זכות הקרקע ליניקת אילן הוא שלו, ואעפ"כ מקרי יניקה מהקדש, א"כ ה"ה במהיום ולאח"מ, וראיית מעכ"ת מההיא חוץ מגיזותה לענ"ד בפשוטו י"ל, דהתם בחולין מיירי שהגיזה כבר גדלה ואומר עליהם חוץ מגיזותיה, גם יש לחלק דהיכי דמקום יניקת צמיחת פירות או גיזה קנוי להדיוט לעולם שאם יגוז הגיזה יחזור ויצמח להדיוט כזה לא מחזי כיוכקי מהקדש, משא"כ בחרוב ושקמה דאם יתיבשו לא יהי' לו רשות ליטע אחרים, א"כ אין מקום יניקת הפירות קנוי להדיוט לעולם, דאותו מקום עצמו סופו לחזור להקדש בזה מחזי כיכקי מהקדש, לזה דימה הרשב"א שפיר דה"נ במהיום ולאח"מ או במהיום ולאחר ל' כיון דאינו משייר יניקת פירות לעולם מקרי ינקי מהקדש, והכי דייקא לישנא דהר"ן בשיטה מקובצת בב"ת דכתב וז"ל ואס"ד שיורי משייר וכו' פי' אא"ב דלא שייר ארעא א"ש דאע"ג דמדינא מצי לשיורי אילנות כ"ז שיתקיימו וכדאמרי' בהדיוט אפ"ה כיון שאין לו קרקע, ולכשימות חוזר הקרקע להקדש מחזי כאלו ינקי משדה הקדש עכ"ל, אבל באמת נ"ל ברור דבמהיום ולאח"מ מדין שיור קרקע לפירות אתינן עלה. כן נראה לענ"ד

שם סי' קמ"ה בטור, וגם מ"ש דאפילו נתנה רשות לשליח קבלה וכו' הקושיא מבוארת, דהטור סותר עצמו לדבריו סי' ק"כ, דפסק באומר אמרו לסופר ויכתוב דאינו גט כלל, והנה בד"מ תירץ דכוונת הטור דמצד מילי כשר, גם בכתיבת הגט ופסול רק מחמת גזירה חתם סופר ועד עיי"ש, ולכאורה קשה, מנ"ל להטור בסי' ק"כ דאינו גט כלל, דלמא לחומרא דהוי גט, כיון דרק גזירה דרבנן היא, ודלמא לא החמירו אלא דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא, וביותר כיון דמצינו בסוגיין דאף למ"ד כשר ול"ת ליכא חורבא כולי האי, דהבעל לא יצוה כלל לומר להסופר, א"כ אף אי נימא דלמסקנא חשו לחורבא אף כה"ג היינו לפסול הגט, אבל לומר דאינו גט כלל מנ"ל. ואפשר לומר כיון דקתני במתני' הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב, לישנא דבטל משמע דבטל לגמרי, אף דע"כ לישנא דבטל לאו דוקא, דהא בחתימת העדים לא הוי רק פסול דדבריהם משום מזוייף מתוכו, כדנראה הסכמת הטור סי' קל"א כהרמב"ם דמזוייף מתוכו לא הוי רק פסול דרבנן ולא בטל, עי' פ"י, מ"מ נקט בטל משום שאמרו לסופר לכתוב, עוד נ"ל דהוכיח הטור דהוא בטל מדהוצרך הש"ס לומר דשמואל סבר כוותיה בחדא ופליג בחדא, ואם איתא דבאומר אמרו גם לר"י לא תצא, הלא מצי סבר שמואל לגמרי כר"מ, והא דקאמרי והדבר צריך תלמוד היינו לענין תצא, דאם כ"ת הוא הוי על כתב הגט כאומר אמרו ולא תצא, ע"כ מוכח דלר"י באומר אמרו הדין דתצא, ובאמת מה"ט לכאורה תמוה הכ"מ שכתב בכוונת הרמב"ם דאומר אמרו פסול מחמת גזירה אטו מילי ממש בלא א"א, ומסתפקנא לי' להרמב"ם אם בטל דקתני לגמרי, או דהוא רק פסול דרבנן כיון דהוא מחמת גזירה עיי"ש, ובזה תקשי הא כייל הרמב"ם כללא דבכ"מ דנזכר בחבורו פסול אם נשאת ל"ת, ואיך אפשר לספק ולומר דבאומר אמרו דל"ת. א"כ מנ"ל להגמ' לומר דפליג עלה בחדא, הא מצי סבר לגמרי כר"י וכנ"ל, ונ"ל, למה דתמה הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם איבעי' דשמואל, הא נ"מ לענין ביטול הגט דאורי', ומה שתירץ הלח"מ דהוי ב' ספיקא להחמיר, אינו מספיק לשיטת הכ"מ, דהא אינו פסול בא"א רק דרבנן ולענין דאורי' לא הוי רק חד ספק להחמיר ונימא דלחומרא מגורשת, ומלבד קושיית הלח"מ על השמטת הרמב"ם, קשה יותר על פסקא דהרמב"ם הלכה ה' שכתב הגט בטל, ואמאי בטל לגמרי, הא הוי רק ספק דלמא כתבו כתב ידן והוי על הכתיבה כא"א ופסול רק דרבנן, ואף שחתמו ג"כ אחרים הוי רק מזוייף מתוכו כיון שמסרו בעידי מסירה, [ומה"ט דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב שהרי כתבו מי שלא צוה לכתוב, דמשמע רק מטעם הכתיבה ולא משום החתימה, והיינו דהוי מזוייף מתוכו, ולחנם נדחק הלח"מ,] וא"כ תקשי כנ"ל, איך סתם הרמב"ם דהגט בטל, הא איבעי' דשמואל לא איפשטא, ובהכרח צ"ל דס"ל להרמב"ם כשיטת תוס' דאיבעי' דשמואל רק מחמת הכרח דבהכרח צריך לצרף אחר, דס"ל חתם סופר ועד פסול, אבל בלא"ה מפרשינן דתרתי קאמר וכמ"ש מהרש"א א"כ למה דפסק הרמב"ם חתם סופר ועד כשר ליתא לאיבעי דשמואל, ומעתה א"א לומר דשמואל סבר ג"כ דא"א פסול דרבנן, ואיבעי' רק לענין תצא, דא"כ מה"ת נפרש דלאו תרתי קאמר הבעל, הא אפשר בכתב סופר ועד דכשר לשמואל, וליכא חורבא כמ"ש תוס' ואי דבאינו מובהק הוא דפסול דרבנן, הא גם אם כוונתו לכתב ידן והוי על הכתיבה כא"א הוי ג"כ פסול דרבנן וכיון דממנ"פ פסול דרבנן יש כאן, נימא דהבעל תרתי קאמר, וביותר אם איתא דא"א פסול מדרבנן ממילא ליכא חורבא, וראוי להכשיר חתימת הסופר והעד, דר"י מכשיר מה"ת חתם סופר ועד, וממילא נימא דתרתי קאמר הבעל, אע"כ דלשמואל א"א כשר לגמרי ומיושב קושיא הנ"ל על הכ"מ

אמנם נראה דלהרמב"ם לא יתכן לומר כפי' התוס', דהא לשיטת תוס' קשה לס"ד דהש"ס דשמואל כשר ול"ת וחתם סופר ועד כשר איך מפרשי האיבעי' דשמואל, גם מה קאמר ותפשוט מדר"י, הא בג' ליכא למבעיא כלל, וכתבו תרתי משמע, ולזה נראה דכוונת תוס' דס"ל למסקנא דמכריע שמואל דבאומר לג' הלכה כר"מ ובא"א ס"ל כר"מ, קשה הא גם ר"מ סבר מילי לא מימסרן, והא דכשר בב"ד דהוי כא"א מנ"ל דר"י פליג בהא, דלמא סבר ג"כ דב"ד הוי כא"א, והא דפסול היינו דא"א ג"כ פסול, וכיון דשמואל פסק דא"א כשר ממילא גם בד' לתכשר, ולזה ס"ל לתוס' דבד' הוי מעלה לענין זה דלא קפיד עלייהו, והרשות להם למנות לאחר וס"ל לר"מ דרשות בעלמא ג"כ מהני דלא הוי מילי והוי כנותן רשות בפירוש, ור"י סבר דא"א בפירוש ג"כ לא מהני, ובזה ס"ל לשמואל להכרעה, דבנותן רשות כיון דמ"מ הם ג"כ שלוחים ויכולים לעשות בעצמם מה שנותן רשות העיקר דאינו מקפיד עליהם, ומ"מ הם עיקר הממנים לשליחות שהם העושים לשליח אחר והוי מילי ולא מהני, אלא היכי דהם אינם שלוחים למעשה זה ואומר בפירוש אמרו לסופר דזהו עיקר השליחות למנות אחר, ובשליחות הבעל הוא עושה שליח בכה"ג מילי דממנסרן [וכמו שנבאר החילוק לפנינו] והוי שפיר דברי שמואל