רבי עקיבא איגר תנינא צג

גדיים כנגד טלאים, אך עיקר הספק אם נגרור התקנא בתר יסוד הטעם ומכח אומדנא דעל זה לא תקנו, כיון דגם מקודם לא הי' צריך ליתן לשר העיר, ועי' בתשו' הראנ"ח ח"א סי' קכ"ד דאין להוסיף על לישנא דתקנה מכח אומדנא, אבל בהיפוך אפשר לדון, דאף שנכלל בלשון לא הי' בכלל התקנה מכח אומדנא, א"כ מסתבר יותר בנ"ד דבכה"ג בחלוקת יורשים לא תקנו, כן נראה לענ"ד

תשובה פח לידידי הרב רבי אנשיל בק"ק צעומפילבורג

מה שכתב מעכ"ת בדבר הצוואה שנעשה בקנין במתנת בריא מעכשיו ונוסחו בית פלוני אני נותן לבני פלוני במתנת בריא מעכשיו, נגד זה מחויב ליתן לעזבוני סך ש' ר"ט, בית זה אני נותן לבני פלוני במתנת בריא מעכשיו נגד זה מחוייב ליתן לעזבוני ר' ר"ט, ובפירוש התניתי שבידי לחזור ממתנה זו בכל עת שארצה, אולם אם לא יתברר עפ"י ב' עדים שחזרתי נתקיימו המתנות שלי במעכשיו וכו' וקנינא וכו', והסתיר הדבר מבניו ולא נודע להם מזה בחייו, וכעת שבאו לזכות במתנתם ליתן דמיהם שקצב להם אביהם וביניהם בכור וראיתי ממכתבו שפשוט בעיניו דהבכור נוטל מהמעות אלו פי שנים, ולדידי מספקא טובא, די"ל כיון דהבתים נקנה להם בחייו והם נעשו כמו בע"ח לאביהם ליתן כך וכך א"כ הוי כמו חוב דעלמא, דאין בכור נוטל פי שנים בראוי, או דנידון קצת כיון דא"י לזכות במתנתם אם לא יקיימו תנאיהם ליתן דמיהם [ דבודאי הוי כעין תנאי, דבמה יכול להטיל חיוב עליהם אם אינו דרך תנאי,] הו"ל הבתים לאביהם כעין משכנתא מהם על הדמים ההם, והוא בכלל אתרא דלא מסלקי, דהא לא הי' בידם לסלק אביהם להוציאו מהבתים להפקיע זכותו מהבתים, דהא שייר לעצמו הפירות כל ימי חייו דבמהיום ולאחר מיתה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה, וביותר בנ"ד שהי' ביד אביהם לחזור מכל וכל, א"כ לא מקרי ראוי, גם מסתפקנא אם נדון דהוי ראוי, י"ל אף דהדמים שנותן הבכור בעד מתנתו אינו נוטל מהם פי שנים, ואינו דומה לדינא דמלוה שעמו פלגי, די"ל דהתם הטעם כמ"ש הרשב"ם והעתיקו בסמ"ע דשעבד עצמו לגמרי לאביו שיהי' כעין מוחזק שיטול ממנו פי שנים, משא"כ הכא דלא נודע להבכור כלל מזה בחיי אביו מהחוב הזה, וכה"ג יש להסתפק בעלמא אם שורו של הבכור הזיק לנכסי אביו בחיי אביו ולא נודע להבכור מנזק הזה עד אחר מיתת אביו, די"ל בכה"ג הוי ראוי, דל"ש בזה טעמא דהרשב"ם הנ"ל, גם י"ל בנ"ד לא מקרי הבכור מוחזק, דבלשון התנאי שיתן לעזבוני מחוייב הוא עכ"פ תחילה להניח הדמים להגזבון וכשיבא אח"כ ליטול מזה חלק בכורה תו לא הוי מוחזק, ואף די"ל דבמה דמחזיק לעצמו על חלק ירושתו נתקיים לישנא דיתן לעזבוני, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא אם מתקיים לשון התנאי ולא נתקיים מתנתו קודם שיסלק, דהוי ספק בקיום התנאי, וכבר האריך במ"ל בסוף הלכות טוען בספק בתנאי אם המתנה בחזקת הנותן או בחזקת המקבל, ואי"ה עוד אקח מועד לשום עיני בזה

אבן העזר סי' קי"א, ואם נתנם במתנת בריא מהיום ולא"מ זוכה בגוף מהיום, אע"ג דבפירות לא זכה עד אח"מ, מ"מ כב"ד אינו גובה מפירות, מרדכי פ' י"נ, עכ"ל תמוה לי, הא בלא"ה במהיום ולאח' שקנה הגוף מהיום ופירות לאח"מ לכאורה אין פירושו דחל קנין הפירות לאח"מ, הא אין קנין לאח"מ, אלא העיקר דקנה הכל מעכשיו אלא דשייר הנותן לעצמו הקרקע לפירות שיגדלו כל ימי חייו, א"כ ממילא לגבי הפירות שיגדלו לאח"מ, בכלל הקנין שקנה מעכשיו, וא"כ פשיטא דאין כב"ד גובה ממנו, ועי' מהריב"ל ח"ב סי' ל"ה דמדמי מהיום ולאח"מ ואחריך לפלוני, דלשיטת הרשב"א דמשום פירות אמרינן ג"כ נחלה אין לה הפסק, ה"נ כיון דהפירות זוכה אח"מ אמרינן ביה נחלה אין לה הפסק עיי"ש, משמע ג"כ דהפירות זוכה בה אח"מ, אבל צ"ע, דבפשוטו נראה דזוכה בכולו מעכשיו, אלא דשייר לעצמו הפירות של ימי חייו וצ"ע

והנה ידידי הגאון מה' מאיר בעמ"ח בית מאיר השיב וז"ל, נ"ל אף במקום דאתינן מכח שיור מקום פירות אינו יודע במה יקנה למפרע בשעה ראשונה במה שהשאיר לנפשו ולא הקנה אז, דהא ל"א מעכשיו ול"א מהיום על מה ששייר, אלא נ"ל אפשר דהקנין נגמר במה ששייר עד יום מותו בשעה הסמוכה למיתתו, בעוד שכח בידו להקנות בשעה זו קונה השיור עפ"י שטר מתנה שבידו, שלא שייר לנפשו אלא עד שעה זו, ששוב א"צ ויקנה המקבל כדאיתא דומה לזה בסמ"ע סי' רמ"ח סט"ו בשם הרשב"ם, אבל למפרע משעה ראשונה א"י במה, ובנידון דמהיום ולאח"מ בל"ז לא מטעם שיור אתינן, דאלו כן הוי שייר לנפשו כל גוף הקרקע, דהרי כולה היא מקום הפירות, ומה הגוף שהקנה לו מעכשיו, ותדע, דאלו מכח שיור אתינן מאי קמבעי' ליה בב"ב (דף קמ"ח) את"ל לאחר לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו, הי' לו לפשוט ממתני' (דף קל"ו) הכותב וכו' צריך שיכתוב, ומה מועיל הא אין אדם משייר דבר שלב"ל, אלא דלעצמו שייר מקום, א"ו משום דבמהיום ולאח"מ אינו ענין כלל לשיור מקום, דא"כ מה מקום נתן לו מהיום, אלא הענין הוא כדפי' רשב"ם והנ"י דמשמעות מהיום יהא קנוי לך הגוף לבד, ולאח"מ תהי' נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות אחר מיתתו, ונראה דעתם ודהתחלה בחייו שוב אין מזיק, ויוכל לגמור אחר מיתה, וזה ע"ד שהוצאתי כבר מדעת הרא"ש לענין קנין דבר שלב"ל, אולם פירושם שפיר לשיטת רש"י קדושין (דף ס') דקושיית הגמ' גיטא דמשייר ביה לאו כלום דכריתות בעי ואפשר כדבריהם, משא"כ לתוס' שם משום דאין גט לאח"מ אף התחיל מחיים צ"ע מה יענו למתני' הכותב נכסיו לבנו, ובע"כ לדחוק לומר, כמו דהבדל בלשון מהיום ולאח"מ בין כתיבת נכסים לגיטין וקדושין ולענין דלא להוי או תנאי או חזרה, כן לענין מה דלא מפרשינן ולא"מ בדוקא דלהוי הגמר לאח"מ ממש, אלא מפרשינן דהמכוון שיוגמר קנין הפירות בשעה הסמוכה למיתתו, והכל מפני שמשעה זו ואילך דלא צריך להם רוצה שיוגמר, משא"כ גיטין וקדושין דל"ש הכי, הלשון בדוקא ולאח"מ ממש, ולזה דברי המהר"ם נכונים, עכ"ד

השבתי רחוק אצלי לומר דבגמר קנין הוי לאח"מ או סמוך למיתה, גם מ"ש מעכ"ת דהענין דמהיום יהי' קנוי לו הגוף לבדו ולאח"מ יוגמר לפירות, לא ידעתי, כיון דהגוף קנוי מהיום באיזה זכות יאכל הנותן הפירות, הא גדלו בשדה של זה, ע"כ דמשייר לנפשו הפירות בענין דלא הוי דבר שלב"ל, דמשייר מקום הפירות, ומה שהכריח מעכ"ת, דאם כדברי מה יקנה למפרע משעה ראשונה במה דהשאיר לנפשו ולא הקנה אז, איני יודע התחלה לדברים אלו, דמיד שהקנה לו השדה קנה הכל רק דמשייר לעצמו הקרקע לזכות זה לאכול הפירות שגדלו בחייו. וכאלו חזר המקבל ונתן לו זכות זה, ואחר מיתת הנותן דפקע זכות זה, ממילא הכל להמקבל, כמו נותן לחבירו קרקע לפירות כל ימי חייו וברור

חזר הגאון להשיב וז"ל, אעתיק לכבודו מה שכתבתי על קונטרס לאחר ששלחתי מכתבי מול הדרת כבודו, וז"ל, והכי מוכח מהרשב"א בשו"ת סי' תקס"ג במקדיש מהיום ולאחר ל' או לאח"מ לא קדוש כלל שא"א דאילן הקדש יונק משדה הקדש, אא"כ שייר מקום היניקה בפירוש, והובא בחוה"מ סי' רנ"ז בהגה"ה, ומייתי ראיה מדר"ש בב"ב עיי"ש, ויקשה הא מצינו חולין (דף קל"ה) דמשני דאמר חוץ מגיזותיה כמו בב"ב (דף קמ"ח) באמר חוץ מפירותיה שא"א משייר דבר שלב"ל אמרינן שייר מקום היניקה ועי' שם בתוס' וה"ה באמר בהקדש חוץ מגיזותיה דהוי נמי דבר שלב"ל אמרינן דשייר וכפירוש דשייר מקום היניקה, משא"כ בדר"ש דלא פי' בהדיא