רבי עקיבא איגר תנינא צב

לא תיקן רש"י ור"ת, נראה שדעת מעכ"ת במ"ש ומשל נכרים אינו נותן היינו שבא לחלק בין עסקא מישראל או מנכרי, ולדידי לא נראה כן, די"ל דמיירי כולו במקבל עסקא מנכרי, ובזה כתב רש"י שנותן מס מהחצי היינו מפלגא מלוה ומשל נכרי היינו מאידך פלגא שהוא פקדון אצלו ומקרי של נכרי אינו נותן כלום דאף דנהנה מזה דע"י הפלגא מפקדון מרוויח מפלגא דמלוה, מ"מ אינו נותן ממנו, ומה דנקט רש"י הדין בעסקא מנכרי היינו לרבותא, דלא מבעי' בעסקא מישראל דצריך ליתן עמלו ומזונו, א"כ ההנאה מפלגא דמלוה כל הנאה של המקבל עסקא, אלא אפילו בעסקא מנכרי דבעד הפירות שנוטל המקבל מפלגא דמלוה מטריח בפלגא דפקדון, וא"כ אין כל הנאה שלו, מ"מ צריך ליתן מס מזה, או בפשטא דבעסקא מישראל משלם גם מפלגא דפקדון, אלא דזה מכה להנותן עסקא, דהנותן צריך ליתן מפקדונו שביד אחרים במקום שהממון שם, וכמ"ש התה"ד וכן הוא ברמ"א שם מי שיש לו פקדון וכו', אע"ג דנותן במקום שהפקידן וכו' לזה נקט בעסקא מנכרי דאינו נותן כלל מחצי הפקדון, ואף אם יהיבנא כפשט דמעכ"ת נ"י דבעסקא מנכרי אינו נותן כלום, י"ל מטעם הנ"ל, דאין כל הנאה שלו דהוי כשלוחו של נכרי דהנכרי שמכרו לעסוק בשבילו ונותן לו שכר חצי רווח, אבל הדבר ברור דמפלגא מלוה בעסקא מישראל או בכולו מלוה, נותן הלוה משלו

ומ"ש ידידי רומעכ"ת וכן נראה להדיא מהמרדכי פ' הגוזל ומה שטען שמעון שיתן משלו בעד המלוה אינו טענה, במחכ"ת, הא זהו שיטת ר"ת דאינו נותן מממון אחרים שבידו, ומרא דהאי דינא שם הוא ר"ת, דמתחילה כתב דא"צ ליתן אפילו מפלגא מלוה, ואח"כ כתב לדחות טענת שמעון דיתן מטעם דהעמונה מהמלך מכביד עול, דגם זה אינה טענה, והן הן הב' שיטות שהביא הרמ"א שהמרדכי פ"ק דבתרא ס"ל דנותן ממון שמרוויח הן שלו והן של אחרים, ור"ת במרדכי פ' הגוזל חולק בזה, ובאמת תמה אנכי, דמנ"ל לעשות פלוגתא, הא דברי ר"ת פרק הגוזל מיירי בעסקא, ונותן שם טעם דאינו כשאר מלוה, דהא לא שרי למשתי בי' שכרא ומלוה זו לא להוצאה ניתנה, משמע דבמלוה דעלמא מודה ר"ת דצריך ליתן, ואלו במרדכי פ"ק דבתרא מיירי מסתם מלוה, ולא מיירי מעסקא, וא"כ י"ל דבמלוה לכ"ע צריך ליתן ומעסקא לכ"ע א"צ ליתן מדינא אפילו מפלגא דמלוה, אלא דרש"י בצרפת ליתן מפלגא מלוה, גם מדברי תה"ד סי' שמ"ב משמע דהמרדכי פ"ק דבתרא חולק עם ר"ת, ולענ"ד צ"ע

ומ"ש רומפכ"ת נ"י וכן נראה מהגהת רמ"א לקמן בסמוך, ואם נתחייב לאחרים מנכין לו וכו', זהו באמת קושיא וכמו כן קשה על מקורו בתה"ד דבתחילה כתב ב' דעות הנ"ל אם חייב ליתן מממון אחרים שבידו, ואח"כ כתב שבפסקי גדול מישראל שהקיף. מן הנכרי בגד או תבואה לזמן אם בא המס קודם הזמן צריך ליתן, מכאן משמע דאין מנכין לאדם מסכומו מה שחייב לאחרים אם עדיין לא הגיע הזמן לפרוע ולא נהיגי הכי בארצינו, אלא מנכין לו מה שהוא בין למולים בין לערלים עיי"ש, ויקשה ג"כ כנ"ל, ומצאתי בתשו' הראנ"ח ח"א סי' ל"ט שעמד בזה, וכתב וז"ל, אע"ג דנראה מתה"ד שם שמה שחוב עליו אינו חשב כשלו, ומנכין מממונו מה שהוא חייב אעפ"י שהוא כותב דנותנים מס משל אחרים, נראה דוקא בחוב שעומד לפרע ואינו נושא ונותן בו וכגון בגד בהקפה או תבואה דהני לא הקיפן לשאת ולתת בהם, אלא לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל מעות שלוקח בהלואה לשאת ולתת בהם והם בידו מיוחדי' למו"מ הרי הם בכלל מעות שבידו, ועסקא ג"כ פלגא מלוה, ובזה מיירי הפוסקים לפרוע ממעות אחרים עיי"ש, ולענ"ד עדיין צ"ע, ובנ"ד המעות נותן בודאי לאבי האשה בתורת עסקא, וא"כ עליו מוטל לשלם מממונו בעד הפלגא מלוה לפי הכרעת הרמ"א, אף שלפמש"ל י"ל דבעסקא כ"ע מודו דאינו גובה מפלגא מלוה אלא מכח תקנת רש"י שתיקן כן בצרפת, ומאן יימר דתיקן גם בעלמא, מ"מ הא הרמ"א כ"כ להלכה פסוקה דעסקא נותן המקבל פלגא, ואולי זהו דוקא במס למלך דהרבים מוחזקים משום דמהרקייהו דהנהו בטופסא דמלכא מנח, והכרעת הרמ"א אפשר דמה"ט הוא, אבל לא לשארי נתינות, ובאמת בענייני מסים קשה לעמוד על הדין, כמו שהאריכו הפוסקים דבזה המנהג עיקר, ומפלגא פקדון בנ"ד תליא במנהג אם גובים מנכסי דיתמי שמתפרנסים מהרווחים די מחייתם, ובודאי אין מדקדקים עמהם כ"כ, וראוי להקל ולתווך כמו כן באשה הזאת שאינה בת דעת, ובענינים אלו טוב לאחוז במדת הפשר בטוב כראוי, כן נראה לענ"ד

תשובה פז לכבוד האלופים פרנסים ומנהיגים דק"ק פילא יצ"ו

אשר נדרשתי מכבודכם מהיות שבימים הקדמונים שהי' העיר תחת ממשלת פולין, הי' מדרך שר העיר, שישראל שקנה בית הן מישראל או מנכרי צריך ליתן לו עשרה פראצענטע, ואחר כשנכנסה העיר תחת ממשלת פרייסין קבלו בדין על השר ונתפשרו עמו שנותנים לו בכלל סך קצוב לשנה, ועשו העדה ביניהם תקנה דמחוייב הקונה בית ליתן ב' פראצענטע לקהל, ונוסח התקנה שנעשה זה ח"י שנים, אחר שנתבטל החק ליתן לשר העיר, הסכמנו בינינו כל מי שקונה בית הן מישראל או מנכרי, הן קנין גמור הן פאנדשילונג הן בדרך מיטטע יותר מעשרה שנים מחוייב ליתן ב' פראצענטע לקהל והאריכו בשופרא דשטרי, וכעת קצתם עמדו וערערו דגם ביורשים בית מאביהם, ואחד מהאחים נוטל לחלקו הבית, והאחרים לוקחים כנגדו דמיו, שגם זה בכלל קונה בית ומחוייב זה שלקח הבית לחלקו ליתן ב' פראצענט מן חלק אחיו שהי' להם בבית, שהוא קנה חלקם עד כאן שאלתכם

בפשטא דמלתא ומסתברים טעמייהו, דבאמת הוא קונה ממש, וכמו כן אם אביו זיכה במפורש הבית לאחד מבניו לעת זקנותו והבן שילם לו דמיו, ואך יש לדון דזיל בתר טעמא, כיון דנעשה חפשי מליתן להשר סך עשרה פראצענט ובענין זה זוכה בנחלת אביו ולא יצא הבית לרשות אחר, קרוב הדבר שאחרי החקירה ימצאו שהשר לא הי' נוטל כלום ממנו, וא"כ יש לספק אם הולכים בזה אחר יסוד התקנה, לדון טעמא של דבר, ובדרך אומדנא דבכה"ג לא תקנו ליתן ב' פראצענט, או דאזלינן בתר לישנא דתקנה, דכל שהוא קונה, יהי' באיזה דרך שיהי' צריך ליתן, וכמו כן יש לדון באשה שמכנסת לבעלה בית בתורת נצ"ב אם דינו כקונה לענין זה, ועי' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' צ"ח במי שנשבע שלא למכור ביתו דאינו רשאי ליתן הבית לנדן לבתו, דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי [ודבריו צ"ע דאף דהבעל לוקח הוי מ"מ האב הנותן לנדוניא לבתו לא הוי כמוכר לו, אלא הוא נותן לבתו והיא היא המכנסת לו ומקרי מוכרת היא לבעלה, וגם באשה שנשבעה שלא למכור צ"ע אם אינה רשאה להכניס הבית לבעלה, ומ"ש הראנ"ח שם וכ"ש אם נתן לו החזקה במקום מעות שרגילים לתת לחותניהם וכו', ובפרק מרובה לענין דינא דטבחו או מכרו מפורש בגמרא דחליפים ושאר גווני טובא הוי בכלל מכירה עכ"ל, עי' בהה"מ פ"ב מהל' גניבה כתב דוקא טבח ומכר חשבינן מתנה כמכר ולא בעלמא, דשם אמרינן דומיא וטבחו דכל דמשתרשי ליה אסור עיי"ש וכ"כ בשיטה מקובצת בב"ק בשם הרשב"א, א"כ אין משם ראיה כלל, ועי' תשו' רשב"א בב"י חוה"מ ססי' ר"ג דבמשמעות ספק בלשון התקנה אוקמי אדינא, וכ"כ בשו"ת הרא"ש, ועי' תשו' מהרימ"ט חיו"ד סי' מ'. ובנ"ד בפשטא אינו בגדר ספק דבודאי יורשים שא' נטל בית וא' ממון מקרי לוקח, דבכה"ג בשני מינים בודאי אין ברירה, כדאמרינן בבכורות בחלקו