רבי עקיבא איגר תנינא צא

עיי"ש, ולענ"ד י"ל דהכי פרכינן ותזבין ותזקוף דמי המכירה בהלוואה וממילא עדיין לא חל זכות הבעל לירש מכחה דהו"ל ראוי ולא חל תקנת אושא, ויכולה לצוות ליתן ההלואה לנחבל, עכ"פ אף אם יהיבנא להב"מ שיטתו דוקא לכלות ולאכלו, אבל במתנה בטל כמו דפשיטא ליה להב"מ בעצמו לשיטת תוס' כתובו' (דף נ' ע"א) דמכירתה תליא בירושה ולא בזכות פירות, אלא דנראה מדבריו דהך סברא לאו פסיקא היא, די"ל דמכירה תליא בפירות, ולענ"ד לא מצינו חולק בזה, דהא לתוס' בתירוצם הא' וכן לרשב"א דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומכירתה בטל, ובזה לא פליגי תוס' בתירוצם הב' [ומה דנראה דעת הב"מ בתחילת דבריו דסברת תוס' מכח אומדנא דלא נתן לה כח להפקיע הקרקע ממנו, זה אינו, דעיקר הטעם משום תקנ"א, אלא דבאו לומר דאף דאמרינן דזכות פירות מחל דנותן בעין יפה נותן, מ"מ הזכות תקנ"א לא מחל דל"ש בזה עין יפה לענין הפקעת הקרן ממנו,] זולת דנאמר דבמעות כיון דעכ"פ אינו מקפיד על הפקעת קרן דהא יכולה לאכלם, ממילא אמרינן בעין יפה נותן, דתהא יכולה למכור ומחל לה דין תקנ"א, וא"כ גם לסברת תוס' כתובו' (דף כ') י"ל אף דשייך תקנ"א, מ"מ מכח בעין יפה נותן במעות אמרינן דמחל לה באופן די"ל קצת כשיטת הב"מ, והיינו דיש לקיים תחילת דבריו דפירושו דקנתה בשניהם בנותן מתנה ובטובת הנאה כאחד, וגבי ט"ה ג"כ פירושו דאין מתנתה קיימת, ומ"מ י"ל גבי מתנה לאשתו במעות נתינתה קיים, והיינו דבט"ה אין נתינתה קיים משום תקנ"א אבל במתנה לאשתו היכא דחזינן דאינו מקפיד על הקרן כגון במעות דיכולה לכלותו ולאבדו, י"ל דנותן בעין יפה ומחל התקנ"א, אבל מ"מ אין לנו ראיה ברורה לזה דיכולה לאכלם ולכלותם, עד דנוליד מזה דין חדש, דיכולה ליתנם ולמכרם לאחרים, ובפרט דהב"ש מפשט פשיטא ליה בסי' צ' דגם במעות א"י ליתן לאחר, וכמ"ש מעכ"ת ש"ב נ"י, ומה"ת לחלוק בלי ראיה מכרעת, גם פשטא לישנא דהש"ע סי' פ"ה דגם בין קרקע בין מטלטלין, ועלה נקט דאם מכרה מה שנתן לה וכו' משמע דקאי גם אמטלטלין דמכרה בטל

ונלענ"ד דג"כ אינה יכולה לכלות המטלטלין אלא ימכרו בהם קרקע, ויזכה הבעל בפירי פירות דהא בהא תליא וכנ"ל, וכמו דמצינו בש"ע סי' צ"ב ס"ה בכתב לה דין ודברים אין לי בפירותיך ובפ"פ דאוכל הפירות דפ"פ, וא"כ הפרי הא' לא נעשה נ"מ ואעפ"כ הבעל מוכרח לזכות בפירי פירות שלהם, ואף לדעת הרא"ש ר"פ הכותב דהוא דוקא בדשיירה אין ראיה להיפוך, דהרא"ש הא ס"ל דאף בכתב לה, סתם דו"ד א"ל בפירותיך ג"כ אין להבעל פ"פ רק בדשיירה, והרי התם דהפירי הא' יש לו דין נ"מ ממש וע"כ דהתם טעמא אחרינא הוא דאמרינן דמפירי הא' סילק עצמו לגמרי ואין לו בהם כלל, ומה דאוכל פ"פ היינו דהם נקראים פירות של קרקע הא' דלגבייהו לא סילק עצמו מהקרקע וא"כ הכא בנותן מתנה לכ"ע מוכר הבעל ולוקח בהם קרקע כדי לזכות בפ"פ וכפשטא דהש"ע סי' פ"ה

מ"ש רומעכ"ת הג' נ"י דיכולים היורשים לומר ק"ל כהרמ"ה אינו נראת, כיון דדעת הרמ"ה יחידאה היא דתוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והה"מ והגהמ"י פכ"ב מה"א אות מ' דכולהו ס"ל דמכירתה בטל, [וכפי נוסחת הגמ' שבידינו מבואר להדיא דעת הגהמ"יי דאף במעות הכי הוא, אך קרוב בעיני דט"ס הוא רשום מקודם בדין נתן מתנה]

מ"ש מעכ"ת נ"י עוד לצדד כיון דהבעל הי' סבור דכבר הוציאה נתיאש והוי כנכסים שא"י, דבר זה צריך ראיה גדולה דשאני נסכים שא"י דלא חל עליהם מעולם דין נ"מ ועליהם לא תקנו חז"ל, אבל בנ"ד כבר נכנסו בכלל נ"מ, וזכה בהם הבעל, גם אם באנו לומר כיון דשחק לזה ולא הקפיד גלי דעתי' דניחא ליה ומחל לה לגמרי, א"כ נצטרך לומר דגלי דעתי' דמעיקרא בעידנא דיהב לה נתן לה לחלוטין למכור וליתן, דגלוי דעת דעכשיו בודאי לא מהני, כיון דכבר הלותם לאחרים, ובשעת דהלואה הלוה נשתעבד להבעל ולא מהני היאוש לגבי הלוה כמ"ש החכ"צ בהגהותיו להט"ז חוה"מ סי' קס"ג, ואף אם הי' המעות עדיין בידה וגלי דעתיה שאינו מקפיד על שמוציאה מהם ואח"כ הלותם לאחרים, י"ל דלא מהני כיון דכבר זכה בהם הבעל, וידו עדיפא מידה לא מהני סילוק, כמו כל סילוק מן נ"מ לאחר נשואים דבעינן דוקא קנו מידו, וא"כ י"ל דשתיקה ושחוק לא הוי רק סילוק ולא מתנה, ומ"מ הי' אפשר לדון דמהני בנתנה לאחרים אחרי שנתיאש הבעל מהם, דהוי כמו יאוש וש"ר דקני בגזל, משא"כ בנידן דידן דהלואתה לבנה וחתנה לא נתנה להה במתנה עד אחר זמן רב אח"כ לא מהני היאוש דהלואה נשתעבד מיד להבעל, ואף להרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש קני, מ"מ דוקא בגזל הראשון דיצאתה קצת מרשות בעלים לא מקרי כ"כ גבי האחר באיסורא אתי לידי' משא"כ בנ"ד, ודמי לשומר שמסר לשומר ואח"כ מכר הראשון להשני החפץ ההוא דפשיטא דלא מהני יאוש, דשומר הב' נעשה מיד שומר דהבעלים, ומרשות בעלים אתי לידי' גם בגוף גלוי דעת יש לפקפק, דמה ששותק ואינו כועס על ההוצאה אין ראיה, דכמה פעמים אין בעל מקפיד כשמוציאי' מנכסים שלו, והוא מדכ"י שלום

ועל הנוגע בענין הטבעת, בפשוטו נראה כדעת מעכ"ת כיון דבנתנה לא הוי תן כזכי, אמנם לענ"ד נראה לדון בנכסים שא"י דקיי"ל דהבעל אינו אוכל פירות ומכירתה ונתינתה קיימת רק דהבעל יורשה, בזה הוי רק כיורש דעלמא ואם נתנה במתנת שכ"מ מהני, כיון דבכה"ג ליכא דין תקנ"א, וא"כ אם הי' כאן מצוה מחמת מיתה דגם במקצת קנה או דשייך כאן מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בסי' רנ"ב בהשליש מתחילה לכך מהני לגבי הבעל כמו לגבי יורש דעלמא, והדרינן לפלפולא הנ"ל דלסברת מעכ"ת כיון דנתיאש הוי כמו נכסים שא"י או דבמעות שנתן לאשתו ליכא תקנ"א, לא הוי למעכ"ת להחליט דלא תתן הטבעת לבנה, דכמו דהי' מהני לגבי יורשיה אחרים, ה"נ מהני לגבי בעלה, גם הא מבואר ספ"ק דגיטין דבמתנת שכ"מ שמסר לשליח ואמר הולך לפלוני ומת מקבל בחיי נותן קנו יורשיו, דבהוציא מרשותו ואמר הולך הוי כזכי וזכי למפרע, והכי פסקינן בש"ע חוה"מ סי' קכ"ה, וא"כ הכא גבי בעל ודאי מהני, דהמתנה קדמה לירושתו, זולת מדין תקנ"א, וא"כ זהו חד דינא עם ההלואה לבנה וחתנה, כן נראה לענ"ד

תשובה פו לידידי הגאב"ד דק"ק סאכטשוב הרב רבי משה נ"י

מה דנראה בפשוטו לכבוד רומעכ"ת בכוונת הרמ"א בחוה"מ סי' קס"ג, דהמנהג ליתן מממון אחרים דהיינו מהמעות עצמן וינכה אותם למלוה אם יוכל, לכן מה שחייב לנכרים לא תיקן רש"י ור"ת, דהרי הנכרי לא יניח לו לנכות ממעותיו, עכ"ד

לדעתי זה אינו, והפשוט בהיפוך, דודאי כוונת הרמ"א שיתן ממונו על ממון אחרים שבידו, כיון דמלוה להוצאה ניתנה ונושא ונותן בזה כאדם בשלו הוי כמעותיו ממש, דאם כדעת מעכ"ת דינכה להמלוה א"כ המלוה הוא הנותן מס, ואיך כתב רש"י שנותן מהחצי והיינו מפלגא מלוה, הא כיון דצריך הנותן ליתן מפלגא דמלוה שאינו ברשותא דמרא, ואינו נהנה מפירותיה מכ"ש דצריך ליתן מאידך פלגא שהוא פקדון ועומד ברשותיה דידיה ונהנה מפירותיו, והרמ"א כתב אח"כ ומי שבידו עסקא מאחרים יתן המקבל פלגא והנותן פלגא, ולדברי מעכ"ת הא המקבל ינכה להנותן, וא"כ הנותן הוא נותן כולו, ומ"ש מעכ"ת נ"י לכן מה שחייב לנכרים