רבי עקיבא איגר תנינא צ

בזה, והטעם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מקרי ראויה לגרש, דהא יכול ליתן לה שתתגרש לכשישאנה, ונ"ל ברור דגם תוס' ס"ל בזה כהרמב"ם דלא הוי כתיבה לשמה, אלא דס"ל דסתמא אמרי' ללבלר כתוב גט וכו' משמע אם הסופר כתב לאחר שנשא אותה אינו גט, גם משמע כן מדנקט ללבלר ולא נקט שכתב בעצמו, ולזה בא ליתן טעם דלא מצי משוי שליח, כיון דאיהו לא מצי עביד לכתוב עכשיו דלא מקרי לשמה

אמנם עיקר הדמיון של המגיה לולי שאיני כדאי יהי' נ"ל דלא דמי נשתטית לההיא דיבמות, דהתם דאינו שייך כלל ענין גירושין כיון דאין לו אישות בה, בזה הוי שלא לשמה, דהיא לו כאשה דעלמא, וכאלו כתב הגט לשם אחרת אבל בנ"ד ובנשתטית דהמניעה מצד אחר מה"ת יהא נקרא כתיבה לשמה, וזה נראה דעת הפ"י רפ"ז דגיטין דהוכיח מסוגי' שם דבעינן וכתב ונתן שהיא בשעת כתיבה ראויה לנתינה ומזה פקפק על המנהג של השלשת הגט, ולא הוכיח כן מסוגי' ערוכה יבמות (דף נ"ב הנ"ל) היינו דס"ל כחילוק הנ"ל, אך מההיא דגיטין שפיר יליף, ומדמי לה המניעה מצידה למניעה מצדו, כיון דמ"מ אין הגט ראוי לנתינה יהי' מאיזה טעם שיהי', אף דמ"מ יש לחלק דמקרי ונתן כיון דאין המניעה מצדו, מ"מ מאן מפיס בסברות קלושות לחלק

אמנם בעיקר ראיית הפ"י שמחדש מדעתו דרשה מקרא, נ"ל דלאו ראיה מסוגיא דהתם לא מבעי לדעת הרמב"ם ודעימיה דס"ל דאם צוה לכתוב גט כשהיה בריא וכתבו ונתנו כשאחזו קורדייקוס דפסול רק מדרבנן ואף בשוטה גמור כן למסקנת האחרונים, א"כ בודאי אינו ראיה, אלא אפי' לדעת הטור דכתב בסי' קכ"א דאינו כלום, ומשמע מדאורייתא אינו כלום [כמ"ש הפר"ח שם] מ"מ כשנדייק בלשון הטור מוכח דלא כהפ"י, כשנעמוד בדקדוק לשונו צוה כשהוא בריא ואחזו קורדייקוס אין כותבין, ואם כתבו ונתנו אינו גט עכ"ל, פתח בחדא בכתיבה וסיים בתרתי, ולזה נראה לענ"ד עיקר הטעם דבשעת עשיית השליחות בעי' שיהא המשלח בר גירושין, ואם נשתטה בטל השליחות כיון דבשעת מעשה איהו לא מצי עביד, א"כ מש"ה דקדק הטור ואם כתב ונתן דבכה"ג בודאי בטל דבנתינה בודאי בטל השליחות, ובכתיבה לא כתב דינו בדיעבד דתליא במחלוקת הפוסקים אם בכתיבה בעי שליחות ונ"ל דמה"ט הוכיח הרמב"ם שיטתו דאם כתבו ונתנו רק פסול דרבנן, מדנקט הש"ס אין כותבין ונותנין וכלל הכתיבה והנתינה בחדא מחתא, וכי היכי דבכתיבה דלא בעי' שליחות פסול רק מדרבנן ה"נ בנתינה] א"כ אדרבא מוכח דעיקר הטעם משום שליחות ולא כסברת הפ"י

גם נ"ל ראיה דלא כהפ"י, ממה דהעלה הב"י סי' קכ"א בפשיטות דאז היה בריא בשעת כתיבה ונתינה ובנתים נשתטה דהגט כשר, ונ"ל ראיה להב"י ממה דמבואר בהר"ן רפ"ז דגיטין אם היה גוסס בין כתיבה לנתינה אם נתרפא בשעת הנתינה דכשר, [ומצאתי אח"כ ראיה זו בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' י"ז] ואלו לדרשא דהפ"י לכאורה גם בכה"ג יש לפוסלו לדעת הטור סי' קכ"ג באם חברו להגט בין כתיבה לנתינה וחזר ותלשו דפסול, וכיון דפוסלים מחובר מקרא דוכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה וכו' בעי' דמשעת כתיבה ע"ד הנתינה לא יהי' מחוסר רק הנתינה, ה"נ נימא דנכתיבה עד הנתינה לא יהא חסרון בבעל שיהא ראוי לגרש, אע"כ דעיקר דרשא דוכתב ונתן רק שיהיה הגט בעצמותו ראויה לנתינה לאפוקי בבעל אינו ראוי לנתינה אינו מזיק גם י"ל כיון דחולי זו ידוע שמסתלק מעצמו בלי עסק רפואה גם לר' יוחנן הוי כמו ישן עי' ברא"ש רפ"ז דגיטין דמסתפק בזה, ומדברי הרא"ש פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא מדברי הרמ"ה שם דמדמי לקטן דיש לו זכיה רק מדרבנן לרוב פוסקים ולא מדמי לישן דפשיטא דהמזכה לישן ע"י אחר דזכה מדאורייתא מוכח לכאורה דס"ל כאידך סברא דדמיא לשוטה, ואפשר דהרמ"ה גופא ספוקי מספקא ליה

תשובה פה לכבוד ש"ב הגר"ב דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י

על מבוקש ש"ב רומעכ"ת הגאון נ"י לשום עין בדבריו בענין שנשאל באשה שנפלה למשכב, ואיזה ימים קודם העדרה אמרה לבנה וחתנה יש לי אצליכם איזה מאות ר"ט בהלואה יהי לכם אשר לכם חלק שוה בשוה ועתה שואלים לדינא אם מחוייבים להגיד לאביהם בעלה אם לא, והם יודעים שזה עשרים שנה היתה אחות אמם איזה שנים סמוכה על שלחן אביהם, בנסעה נתנה סך מסויים דמי מזונות, אמר אביהם חלילה לי לקחת, זאת קונם עלי, והאחות לא רצתה לקחתם ואמר לאשתו קחי לך את במתנה גמורה והי' המעות אצלה אחת אחת לקחתם ונתנתם לבנה בהלואה, ולפעמים הוציאה ערך ארבעים ר"ט, לפעמים אמר לה הבעל אביהם בדרך שחוק כ"כ מעות הוצאת יונתי תמתי, וכתב רו"מ ש"ב נ"י וז"ל ופשיטא דפסקינן הנותן מתנה לאשתו הבעל יורשה ומכרה ומתנתה בטל, אך במטלטלים מסופק הייתי בלשון הש"ע סי' פ"ה ס"ז, ובספר בית מאיר מוליד ממשמעות הרמב"ם דס"ל כהרמ"ה דמכרה ונתנה קיים, וא"כ ודאי יכולים לומר קים לי, והבית מאיר הוסיף דתוס' והרא"ש מודים במעות ע"ש ונ"ל מסברא כיון דהבעל חשב שכבר הוציאה כל אשר ניתן לה ונתיאש לבו מזה, הו"ל כנכסים שאינם ידועים לבעל דמכרה ונתנה קיים, ובסי' צ' בב"ש ס"ק י"ב מחליט בנותן מתנה לאשתו והלוותה לאחרים הלואתו בטל, ולא עמד עליו הב"מ, ולענ"ד אם כדברי הב"מ סי' פ"ה בודאי הלואתה הלואה ובעלה לא יכול למחות בה והו"ל ראוי, מכל הלין נ"ל להורות שהבנים חולקים כאשר צותה אמם, אך לא עלי דידי קסמיכנא עד יודיעני מעכ"ת ש"ב נ"י דעתו הרמה

עוד טבעת אחת קנתה ממעותיה ומסרה להמשרתת שלה ואמרה לה תני זה לבתי, ומשמעות דבריה שאחר מיתתה ינתן לה, נ"ל דירושת הבעל קדמה, ולא יכלה המשרתת למסור להבת, גם ע"ז ימחול לחוות דעתו הרמה במוקדם, עכ"ל

הנה מ"ש מעכ"ת בשם ספר בית מאיר דבמעות מתנתה מתנה, לדעתי גם הב"מ אינו מחליט זה, ואדרבא מבואר בתחילת דבריו דף נ"ג ע"א בסופו כאשר כל יסוד בניינו שלא להפריד בין הדבקים בלישנם דחז"ל שנאמר בלשון אחד בנותן מתנה לאשתו, וכן בטובת הנאה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דקנתה דמתנה לאשתו פירושו דנתינתה בטל, ה"נ קנתה דטובת הנאה אף דהוי מעות אלא דדעתו דמ"מ הרשות בידה לאכול המעות, ולדעתי הם דברים תמוהים דהיכן מצינו כיוצא בה דרשאה היא לאכלו ולכלותו, וליתן לאחר אינה רשאה, הגע בעצמך, הלא תוכל ליתן זכותה לאחר שיאכלם מיד ולא יבא לידי ירושה, ואם נחליט כדעת הבית מאיר כיון דהלשונות שוים גם הדין שוה, יותר נ"ל לומר דגם בטובת הנאה א"י לאכול המעות, והבית מאיר כתב בסופו דף נ"ג וז"ל אבל כבר הוכחתי בפשוט דזהו לא ס"ד, ואני בעניי לא ראיתי הוכחה מספיק בכל דבריו, דמ"ש בתחילת דבריו דף נ"ג ע"א דא"א לומר דצריכה ליקח מהדמים קרקע שיזכה הבעל בפירי פירות, א"כ איך אמר טובת הנאה שלה דהיינו כפירש"י שלא ילקח בהם קרקע עכ"ל, לא ידעתי דהדבר פשוט די"ל דתוס' ס"ל דט"ה שלה היינו הקרן שלה ואין להבעל רשות לאכלם בתורת פירות נ"מ, ומלשון רש"י שכתב דאין להבעל כלום אין ראיה די"ל דסבר כדעת הרמ"ה, דגם במתנה לאשתו הוי שלה לגמרי, הראיה הב' מנדרים פ"ח גבי עירוב זה אינו דלגבי העירוב שצריך שיהי' הפת שלה בודאי מזכה לה באופן דמהני ונתן לחלוטין, וכאילו פירש שיהיה בידה לאכלם, או כיון דאין דרך למכור פת מועט לסגל להוציא פירות בודאי על דעת אכילה נתן לה, גם מפרכת הש"ס בב"ק ותזבין אין ראי' כמ"ש הב"מ לשיטתיה דהוי כנכסים שא"י להבעל