רבי עקיבא איגר תנינא פט

כשהיתה בתו בת ד' שנים הי' לה כמה פעמים חולי זה, ואח"כ הסתירו אבותיה הענין, וכמה פעמים הי' עוסק באומנו' בביתו ראה בתו נופלת, שאל על ענין החולי והסתירו והשיאו לדבר אחר, פעם בכה ופעם בכה

והנה לדעת הב"ש אה"ע ססי' קי"ז בהחלט דבחולי נכפה אף שנולד אחר הנשואין יכול לגרשה בע"כ, דבזה לא תיקן ר"ג כלום, וזה ג"כ הסכמת מהר"ם לובלין בשו"ת סי' א', ודעתם דאף לדעת רבינו יואל וראב"י שנסתפקו באיש נכפה אם כופין אותו להוציא, מ"מ מדכתבו הטעם דאשה בכ"ד ניחא לה, משמע דבאשה הוי מום גדול כמו מומין הגדולים שבאיש, מוכה שחין וכדומה, זהו תורף דבריהם, והנה אף בנכפית קודם הנשואין והתכתה עמו מקודם ס"ל להב"ש שם ס"ק כ"א דיכול לגרשה בע"כ דהוי סכנה בדבר, ואף דבזה בודאי לדעת רבינו יואל וראב"י הנ"ל אין לגרשה בע"כ דלדידהו בודאי לא הוי סכנה, וכמ"ש ג"כ הב"ש סי' קנ"ד ס"ט, מ"מ היינו בהתנה בפירוש אף שידע הבעל, מ"מ כיון דלהרבה פוסקים ס"ל דבמומין ששנינו דכופים אותו להוציא אף בהי' לו וידעה האשה כופין עליה, ממילא ה"נ בהיפוך אם נחליט כדעת הב"ש ומוהרמ"ל דנכפה באשה הוי מום גדול כמו אלו מומין גדולים באיש השנויים במשנה

אמנם דברי מוהרמ"ל והב"ש אינם מובנים, כ"כ דמנ"ל להמציא זה דלדעת רבינו יואל וראב"י מ"מ באשה הוי מום גדול, הלא בכל מומין הפוסלים בכהנים שפוסלים ג"כ בנשים ואינם פוסלים באנשים, ע"כ ג"כ הטעם משום דאשה בכ"ד ניחא לה, א"כ ניקו ג"כ ונאמר דכל המומין באשה הוי כמו מומין גדולים שבאיש ונימא דיכול לגרשה בע"כ וזהו בודאי נסתר להדיא מדברי הגהת ש"ע ססי' קי"ז שכתב ודוקא במום גדול שהיו כופין באיש וכו' ובאמת מדברי המרדכי בעצמו קשה לי קצת במ"ש וז"ל כתב הראב"י אף דנכפה באשה הוי מום אין ראיה משם להחשיבו מום באיש, דאשה בכ"ד ניחא לה וכו') קשה ג"כ מה"ת יהי' הו"א להביא ראיה מאשה לאיש שארי מומין יוכיחו דפוסלים בנשים ולא באנשים

עכ"פ אינו מוכח כ"כ סברת הב"ש ומוהר"ם לובלין, אך מ"מ כיון דדעת הרא"ש מפורש דכופין, גם רבינו יואל בעצמו מסופק אם נכפה הוי מום גדול, כדאי הם לסמוך בזה

וביותר יש לצרף ג"כ די"ל דעכ"פ כשתיקן ר"ג לא תיקן בנכפית, דלשיטתו דס"ל דנכפה באיש הוי מום גדול וכופין אותו להוציא, כמו דהובא בשו"ת הרא"ש כלל מ"ב בשמו, וז"ל רבינו גרשון מאור הגולה כתב בשו"ת דנכפה באיש הוי מום גדול וכופין אותו להוציא, ולשיטתי' מכ"ש באשה הוי מום גדול, א"כ עכ"פ תקנתו לא היה בנכפית, אף דידעתי שיש לדחות, מ"מ סניף מיהא הוי, בפרט בנ"ד דמבורר בעדים שהיתה נכפית מקודם ולא ידע הבעל, אף דקיי"ל בש"ע סי' ל"ה דנכפה שאין זמנו קבוע כמומין שבגלוי דמי, מ"מ כיון שנראה במוחש בזמנינו בתחילת הענין כשאירע פעמים ושלש אין הכל מבינים החולי אח"כ המשפחה מסתירים במה דאפשר למנוע ממנה מלצאת חוץ, וכאשר ידוע פה כאשר היתה כלה בבית החתן איזה שבועות, פתאום נפלה לאחוריה ושלחו להרופא אמר שהוא מהתכגדות האויר כשהחלון ופתח הבית פתוחים להדדי, וכאשר ידוע בבירור שלא היתה מוחזקת פה כלל בשם חולי נכפה, גם ידוע שקודם הנשואין נפל קטטות ביניהם, ובעלה התאמץ בכל האפשרי להפריד בין הדבקים, ולא עלה. בדעתו לטעון טענת מום

והרמב"ם כתב פ' כ"ב מה"א דבר זה וכו' ודברים של טעם הם ואינם גזה"כ וכו' וכיון שהיה לה המום מקודם, ובכה"ג דעת הב"ש סס"י קי"ז דבכל מומין יכול לגרשה בע"כ, א"כ בודאי יש לסמוך על דעת הרא"ש בשו"ת דנכפה הוי מום גדול, ולצרף ג"כ דעת הרבה פוסקים קדשה סתם וכנסה סתם הוי ספק קדושין, א"כ הוי ס"ס, ספק דלא הוי קדושין וספק דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלום

והנה בדין הכתובה לא נמצא בראשונים בדיני המומין שנודע לו מקודם אם יש לה נדוניא, ולא זכרו כ"א אין לה כתובה ולא תוספת כתובה הרמב"ם פכ"ה מה"א, ואחריו הטור והש"ע סי' קי"ז, אמנם בב"ש סי' קט"ז ס"ה כתב לדמות מומין לאיילונית דמבואר בסוגיא דאין לה נכסי צ"ב שאינם בעין, ולשינתי בנ"ד עכ"פ תוס' שליש לא גרע מכתובה שאינו בעין, אף דבב"ש סי' קט"ו סכ"א לא נראה כן, מ"מ נ"ל דמלתא חדתא הוא דיהי' תוספת שליש עדיף מנדוכיא שאינו בעין, ואפשר דהב"ש מיירי שהרויח באמת תוספת שליש והוא בא מכחו, וגם בזה צ"ע, עכ"פ בנ"ד שהכניסה ט"ו מאות ר"ט א"כ קצת יש לדון דא"צ להחזיר כלל הנדן, דיש לחשוב ההפסד לפי ערך, ואין כל נצ"ב קיים, ואף אם נימא דשאר מומין אינם דומים כ"כ לאיילונית, כיון דמ"מ אפשר לו לקיימה אם ירצה, ואינו דומה ג"כ לרואה מחמת תשמיש ברסי' קי"ז, דהתם אינה ראויה לתשמיש, מ"מ כיון דנכפה יש סוברים דסכנה הוא ומקרי אינה ראויה לביאה דומה לההיא דריש פ' יש מותרות דאמרינן אין לה כתובתה דלאו בת ביאה היא עיי"ש

ולענין המתנות שנתן לה קודם נשואין, יש לדון ג"כ דהוי רק כתוספת כתובה דלא נתן לה אדעתא דהכי שיהיה המקח טעות, גם הוא בכלל מה דאמרינן בגדי אלמנה שמין מה שעליה, וכיון דהגירושין מדינא הם י"ל דדינו כאלמנה וכמ"ש הטור בשם בעל העיטור סי' צ"ט דבסרחה עלי' והוא מגרשה שמין מה שעליה והמתנות להכלה ג"כ הם לנוי לתכשיט כמבואר בהגהת ש"ע ובב"ש שם, ובנ"ד ג"כ בכלל סרחה עליו במה שהטעתו

ע"כ נ"ל לעשות פשר קרוב לדין אף אם אינו רוצה לעמוד לדין, שהבעל יחזיר לה מה שהכניסה נדן מתנות והיא תחזיר לו המתנות שהם עודפים נגד מתנות שהיא נתנה ערך ד' מאות ר"ט, נגד זה לא יותן לה כלום מההוצאות שלו ומה שעסק עמה ברפואות במשך שנה ורביע שנה שהיתה אצלו, ונגד מה שיש לגמגם שיש לו לנכות מה שהכניסה לפי ערך ההפסד הנ"ל, וכיון דאין בירור בשאר מומין בענין נכסי צ"ב, גם מדברי הב"ש דתוספת שליש דינו כנדוכיא בעין נ"ל דרך זה נכון בתורת פשר קרוב לדין

והנה עוד יש לעיין בנ"ד אם נתיר ליתן גט בע"כ, או אם תתרצה לקבל גט ע"י שליח, מ"מ יש לחוש דלמא בשעת כתיבת הגט פה או בשעת עשיית שליח להולכה עבר עליה רוח חולי הנ"ל, דבאותו שעה אינה ראויה להתגרש, כאשר פקפק בזה המגיה להמ"ל פ"ו מה"א, ומדמי לה לאשה דעלמא ביבמות (דף נ"ב)

והנה אם כדעת המגיה לדמות נשתטית לההיא דיבמות הי' נראה דאף להפוסקים דלא בעי' שליחות בכתיבה מ"מ פסול, דפשטא דסוגיא דיבמות כתב גט וכו' משמע דכתיבה לחוד איכא ג"כ קפידא, וע"כ הטעם כמ"ש הרמב"ם, כיון דבשעת הכתיבה אינה ראויה להתגרש לא מקרי כתיבה לשמה אך מדברי המגיה שם נראה דלשיטת תוס' דלא מצי משוי שליח כיון דלא מצי עביד, דלהפוסקים דשליחות לא בעי' בכתיבה אינו מזיק אם כתב הסופר קודם האירוסין, ולדבריו ע"כ להנך פוסקים הסוגיא דיבמות מיירי שאמר כתוב ותן וזהו דוחק גדול, גם עיקר הדברים תמוהים, דממנ"פ לפ"ז גם להפוסקים דבעי' שליחות בכתיבה יהא מהני, דהא הבעל יכול לכתוב עכשיו וליתנו לה אחר אירוסין, ולענין הכתיבה מקרי מצי עביד, ואיך תלוי זה במחלוקת הפוסקים האלו בענין שליחות לכתיבה

גם תמוהים דבריו במ"ש דלשיטת הרמב"ם אף למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל לא הוי גט, וזהו תמוה, דהא מהראיה שהביא תוס' מסוגיא דקדושין ספ"ג לכשאקחך הרי עצמך קנוי' לך מוכח דמקרי ג"כ כתיבה לשמה, דהא גט שחרור דינו כגט אשה, כמבואר גיטין (דף י"א) אע"כ דגם להרמב"ם תליא