רבי עקיבא איגר תנינא פג

שכל קישור השידוך בכתיבת תנאים מבואר להדיא דגם קודם המנהג לכתוב שטרות ואעפ"כ לא הוי כהתנו, א"ו דהחילוק דהשטרות ההם הי' התחייבות בסך הנדן כמו שט"ח, וזה לא הוי כהתנו כמו בכל קנין דעלמא דלכתיבה עומד, ואעפ"כ לא הוי כהתנו, אבל ענין כתיבת תנאים בזמנו שכותבין מחדש שורש הקישור, וכאלו עתה מקשרים בכתב, מזה ניכר שעדיין לא נעשה הקישור בחיזוק, ולא נגמר עד כתיבת התנאים, מש"ה הוי כהתנו

מ"ש מעלתכם הרמה, כיון דבנ"ד חתמו הבע"ד בעצמם הוי כאומר זכי בשדה פלוני ואכתוב לך שטר דמהני, לענ"ד ביסוד הדין ההוא דמבואר כן בש"ע סי' רמ"ג ס"ט בשם יש מי שאומר צל"ע טובא למעשה, דבגוף הדין לא הבנתי, כיון דקיי"ל דאפילו התחייב א"ע במפורש בקנין לכתוב לו שטר לא מהני דהוי קנין דברים, מה מהני במה שאומר ואכתוב לך שטר, ועיינתי בשיטה מקובצת ב"ב וז"ל, וקשה לי כיון דזכו העדים בשדה זו ללוקח וא"ל שיכתבו השטר היאך חוזר בשטר כלום הלוקח שדה באחריות ובתנאי שיכתבו לו שטר והחזיק הלוקח וקנה מי מצי א"ל בתר הכי לא כתיבנא לך שטר, וחכמי צרפת ז"ל כתבו דכל זמן דלא כתב לו שטר יכול לחזור בו על כתיבת שטר, ומצי מוכר למימר לי' אי ניחא לך בזביני בלא שטרא מוטב, ואי לאו אחזיר מעותיך, וי"מ דבכתיבת השטר נמי מתחייב כשמחזיק הלוקח או מקבל מתנה ע"מ כן והא דאמרינן בשמעתין חוזר בשטר נפרש שלא אמרו לעדים שיחזיקו ע"ד כתיבת השטר אלא דב' דברים צוה להם שיזכו בשדה ושיכתבו לו שטר ויכול לבטל שליחותו ולמנעם שלא יכתבו השטר, מיהו אם אמר ללוקח זכה בשדה זו ואכתוב לך שטר א"י לחזור דלוקח ודאי אדעתא דשטרא אחזיק, ולפי' הא' שכתבנו צ"ע ממ"ש זכו בשדה זו לפלוני ולא נקט אמר לחבירו זכה בשדה זו ואכתוב לך שטר, ושמא רבותא קמ"ל אע"פ שמסר הדבר לעדים וצוה אותם כבר לכתוב ולהחזיקו ע"ד כן אפ"ה אין כותבין, עליות הרר"י עכ"ל, מבואר להדיא דלתוס' דס"ל אפילו החזיקו עדים ע"מ כן יכול לחזור, ה"נ באמר זכה ואכתוב רק לדעת הי"מ עיקר הטעם דהעדים לא החזיקו ע"ד לכתוב השטר, ולדידהו נראה באמת דגם בהתחייב א"ע בקנין לכתוב א"י לחזור, ומזה נראה בעליל, דמ"ש הטור והר"ר יונה חילוק בין זיכה לו ע"י אחר וכו' הכוונה על סיום דברי הרר"י וי"א דאפילו בכתיבת השטר וכו' אבל לפי דבריו הראשונים שכתב אבל לכתוב לו השטר אינו מתחייב בחזקה דהוי קנין דברים, דמשמע דחזקה א"א דמהני לכתיבת השטר, ואף ש מפורש אדעתא דשטרא לא מהני בודאי גם באומר זכה ואכתוב לא מהני, כן נראה לענ"ד ברור, דלא כהפרישה, עכ"פ מבואר דמידי ספיקא דדינא לא נפקא ומספק א"י לכתוב בע"כ

תו כתב מעכ"ת כיון דדברי הט"ז רק ממנה בא, א"כ בספק אוקמי' אדינא ולא עדיף מספק בתקנה, לענ"ד אינו, דלא מצד מנהג לפטור מקנס אתינן עלה, אלא דמכח שהמנהג לכתוב תנאים אנו דנין בדעתם דכוונתם הי' לתנאי ע"מ שיכתבו ושוב הוי דינא, ואין זה בכלל ספק תקנה דאין אנו מחייבין או מזכין מצד תקנה, אלא מצד אומדנא דהוי כהתנו

ומ"ש מעכ"ת ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, דאין לך בושה גדולה מזו שהלכה ועשתה שידוך ביד רמה, לא ידעתי מה בכך, יהיה הבושה גדולה ובצורה, מ"מ א"א לחייב מדין בושת אם אנו דנין דהקנין בטל דהוי רק כמבייש בדברים, ומה שהעתיקו מעכ"ת בשם הט"ז ואין כאן בושת, זהו כתב הט"ז ליישב גם לטעם הב' דהרא"ש, דהוי אסמכתא דהקשה הב"י, דהא בשדוכים ליכא אסמכתא, ע"ז כתב הט"ז דבלא כתיבת התנאים עדיין לא נתפרסם וליכא בושת אבל לטעם הא' מצד דהוי כהתנו, ובתנאי חוזר בשטר ומהקנין א"צ לטעמא דליכא בושת דבלא"ה כיון דהקנין בטל הוי כמו בלא קנין דאינו חייב משום בושת, ולענ"ד הקלושה קשה להוציא נגד דברי הט"ז המפורשים, אף דדברי הב"ח בשו"ת אין מורים כן, זולת ע"י מה שהוסיפו כבודכם באגרת השני שנכתוב מפורש מפוזנא שבמפורש לא רצה החתן בענין אחר רק שתחייב במפורש מיד בקנס, וצריך חקירה מי שיעידו בזה כי השדכנים הם כנוגעים ואף ע"י סילוק, דעת הש"ך בנוגע לא מהני סילוק דהוי תחילתו בפסול, כן נראה לענ"ד

תשובה עו להרב ר' אלי' ראדאם נ"י

ע"ד שאלת רומפכ"ת בעסק עגונה, בעניי לא מצאתי היתר ברור, והעיקר שבעדות הנכרי לפני ר' יודא יש בזה תיוהא הרבה. א) דעת התוס' והרא"ש והר"ן ורי"ו נכ"ג בשם הרמ"ה דמסלפ"ת במלחמה הוי כמו ע"א במלחמה, ובעינן על כל פנים קברתיו, ואף דהוי מסלפ"ת מפי מסלפ"ת, וי"ל דשמא הראשון אמר קברתיו, כבר העלו הראנ"ח סי' ס"ח והמהרי"ט ח"א סי' מ"ח ובח"ב סי' ל"ח דאין להקל עיי"ש, ודבריהם ברורים. ב) דהנכרי הראשון שאמר כן להנכרי השני בהבאת ראפורט הוי כמתכוון להעיד, כיון דצריך להודיע איך ובאיזה אופן והוי כמו שאלו השופט, דכתב הב"ש ס"ק י"ח דכיון דשאלו השופט להעיד הוי כמתכוון להעיד, וכדברי הב"ש נ"ל עיקר דהא ע"כ מוכח משו"ת הר"ן סי' ע"א דס"ל ג"כ דנכרי ששאל לנכרי מקרי מסלפ"ת, [ודעת הב"י בכוונת הר"ן תמוהים אע"כ כהב"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד דשר הצבא מוכרח להודיע יום יום מאנשיו מה שמודיעים לו הוי כמכווין להעיד דדוקא בנכרי ששאל לנכרי חושב דאין לו נ"מ רק דרך סיפור דברים, אבל בזה הנ"מ לידע ולהודע לא מקרי מסלפ"ת. ג) העד הב' ג"כ לא מקרי מסלפ"ת כיון דשאל על האשה ואמר שרוצה לומר לה מן בעלה וכמ"ש המהריב"ל בשו"ת ח"ג סי' ב' דדוקא בשואל על אנשי ביתו כההיא דמאן אוכ' ביה חיואה, אבל לא בשואל על האשה, ובפרט שאומר שאמרו לו שיטול שכרו. ד) הנכרי הראשון שהעיד י"ל עוד דלא מקרי מסל"ת, כיון דמספר אנשי הצבא מסורים בידו והוא משגיח עליהם, הוי כמו איהו שייך בגווי' לתרץ עצמו מה שנחסר מאנשיו שלא היה ע"י מיעוט שמירתו והשגחתו

ועל דברי הנכרי הראשונים בפני ר' ניסן יש ג"כ תיוהא. א) כיון דהי' עמו במלחמה בעי' קברתיו. ב) כיון דלא פירש שם אביו ואף די"ל כיון דאח"כ לפני ר' יודא ביאר היטב על איש פלוני והמהריב"ל ח"ג סי' ב' כתב דאם התחיל במכלפ"ת ואמר סתם ישראל מת ושאלו אותו ואמר פב"פ מהני, זהו רק באותו מעמד אבל לא במעמד אחר, וכמ"ש הח"מ סק"ל דאם בתחילה שאלו אותו והשיב אח"כ בזמן אחר הסיח לפ"ת מדינא מקרי מסלפ"ת דהוא ענין אחר, ולענ"ד וכח כן מדברי הב"י דכתב בכוונת הנ"י במ"ש דכמו בהתחיל לומר מסלפ"ת אפילו ששאלו אותו בסוף ואמר עפ"י שאלתו מקרי מסלפ"ת, ה"נ כל שאומר א"י פלוני כל מה שישיב להם מכאן ואילך לא מקרי מסלפ"ת, ופי' הב"י אף שאומר אח"כ כמה נאה כמה גבור ולא פירש כפשוטו שיאמר אח"כ בזמן אחר במסלפ"ת, ואי דלשון הנ"י כל מה שהשיב משמע הכל דרך תשובה היא גופא קשיא אמאי לא נקט הנ"י רבותא יותר אפילו מה שאמר אח"כ לפ"ת לא מהני, אע"כ דבמעמד אחר הוי ענין חדש וכיון דאמרינן כן להקל ק"ו להחמיר, דאם מתחיל במסלפ"ת ואח"כ במעמד אחרת אמר דרך תשובה על שאלה לא מקרי מסלפ"ת, וביותר כיון דהגדה השניה הוא מתכוון להתיר כיון ששאל על האשה, דהרי במקור הדין במ"ש הרשב"א והריטב"א כן מההיא דספ"ד דיבמות בברייתא א"ל מעשה בלסטים וכו' דדלמא מסלפ"ת הוי, ועדיין תקשי לר"י אמר שמואל דס"ל יבמות (דף קי"ג) דנתכוון להעיד גם כן נאמן, א"כ מה הקשו לו מלסטים, אע"כ דבשאל על אשת פלוני מקרי מתכוון להתיר, ובכה"ג י"ל דאף שהתחיל במסלפ"ת, כל מה שאומר במתכוון להתיר א"נ, כן נראה לענ"ד

עקיבא במוהר"ם גינז זצ"ל מא"ש.