רבי עקיבא איגר תנינא עא

דבכורות פ"ז מ"ו והחרש, י"ל דמיירי באינו שומע ואינו מדבר כסתם חרש הנזכר בש"ס, וכאשר עמד בספק זה בתשובת נודע ביהודא ח"א חלק אה"ע סי' נ"ג, א"כ בחליצה יש להקל וזהו באינו שומע ממש, אבל בנ"ד דשומע עכ"פ בקול גדול בודאי אינו בעל מום, וכמ"ש ג"כ בתשובת נודע ביהודא הנ"ל בפשיטות גמור, וא"כ לית דין צריך בושש דמעכ"ת נ"י כשר להיות מדייני חליצה באין פקפוק

ובעמדי בענין זה נתקשיתי, דבמתני' דבכורות הנ"ל חשיב השוטה דפסול לעבודה הא גם לשחוט דלאו עבודה וכל הפסולים ובע"מ כשרים בזה, מ"מ שוטה לפסול דהא מתעסק בקדשים פסול וצריך כוונה, ושוטה לאו בר כוונה, והרי בחולין (דף י"ג) איבעי' דלא איפשטא, קטן יש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו בשחיטת קדשים, ומכ"ש שוטה דגרע מקטן, וכמ"ש תוס' חולין (דף י"ב ד"ה מאן תנא) דבשוטה אף גדול עומד על גביו לא מהני וצ"ע

תשובה סה לכבוד ידידי הרב הגאב"ד מוה' פלוני נ"י

ע"ד אחד שהשיא בתו, ואין רצונו ליתן לחתנו הנדן שפסק לו ליתן, אם יוכל לגרש אשתו בע"כ, וכתב רומעכ"ת הגאון נ"י לדייק ממתני' דעד כאן לא פליג אדמון אלא במה דס"ל לחכמים דיכול לעגנה שתשב עד שתלבין האשה, בזה פליג אדמון דיכול לומר או פטור או כנוס, אבל מודה אדמון דיכול לגרשה בע"כ, אף דבזיווג ראשון אסור לגרשה בלי ערות דבר, א"כ ה"נ אחר חרם דרגמ"ה, וכעין שכתב הב"ש רסי' ע"ז וע"ט

איני רואה הכרח לזה, די"ל זיל בתר אפכא, דלכ"ע גם לרבנן א"י לגרשה בע"כ, אלא היכי דהוא מוכן לגרשה והיא אינה רוצה לכ"ע אינו יכול לכופו לכנסה, אף אם נימא דבעלמא דנין אותו כמורד, מ"מ כיון דאין נותנים לו מה שפסקו לו א"י לכופו לכנסה ופלוגתייהו היכי דהוא אינו רוצה לגרשה דס"ל לרבנן דיכול לעגנה, ואדמון ס"ל דיכול לכופו לכנסה או לפטור אבל היכי דניחא לה בכך לישב גלמודה י"ל דלכ"ע א"י לגרשה בע"כ, ואף אם נידון דיכול לגרשה בע"כ, מ"מ י"ל שאין לדמות איסור חרם דרגמ"ה לאיסור דזיווג ראשון, די"ל דחרם דרגמ"ה הנ"ל בכל אופן, והרי בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דודאי בזיווג ראשון מגרשה בע"כ, ואעפ"כ נחלקו גדולי הפוסקים אם גם בזה חרם דרגמ"ה, ועי' בב"ש ססי' קנ"ד שהאריך להוציא ממשמעות הפוסקים, דאף בזה"ז יכול לגרשה בע"כ, והרי לדעת הב"ש בפשיטות יש ללמוד זה מדיכול לגרשה בע"כ בזיווג ראשון, דהא ודאי אף לר"א דס"ל סוף פ"ז דכתובות דאין כופין אותו להוציא, מ"מ בודאי ס"ל דהוא יכול לגרשה בע"כ בזיווג ראשון כדקתני בברייתא יוציא ויתן כתובה דמשמע ודאי אף בע"כ דידהו ונלמד מזה דאף חרם דרגמ"ה הכי הוא, א"ו דאין לדמות ללמוד זה מזה, אלא דהב"ש סי' ע"ז וע"ט למד רק על ענין התחייבות בעוד שלא גירש, דכי היכי דבזיווג ראשון אם רצונו לגרשה אף דמעכב מלגרשה ואין הב"ד מניחין אותו, מ"מ כיון דהוא מוכן לגרשה לא מקרי מורד, וכן בלקתה אין חייב לרפאותה, ה"נ אם מעוכב מלגרשה על חרם דרגמ"ה, הא מ"מ הוא עומד וצווח שרצונו לגרשה, ומה לי דמעוכב מחמת איסור דזיווג ראשון או מחמת חרם דרגמ"ה, ומה דכתב הב"ש סי' ע"ט בלשונו וה"ה בזה"ז וכו' י"ל דיכול לגרשה בע"כ, היינו דיכול לומר הרי גיטך דאני רוצה לגרשך ואינו חייב לרפאותה, אבל לענין מעשה הגירושין עצמו אין ללמוד זה מזה, דהרי רבו כמו רבו ספרי שו"ת מגדולי רבותינו בענין גירושין בע"כ אם גם בזה תיקן, ואם יכול לגרשה בע"כ, ולא הזכירו מאיסור זיווג ראשון, דמשמע דבמקום שלא נתפשט חרם דרגמ"ה הוי פשוט להו דבאופנים ההם יכול לגרשה בע"כ, ונסתפקו דאולי מחמת חרם דרגמ"ה אסור לגרשה בע"כ, ואך מצאתי להדיא הדין בשו"ת מהרי"ק סי' ס"ג, וז"ל, אמנם אודות האיש אשר התנו עמו ארוסתו ואביה ליתן לו נדונדיא ועתה פושטים לו הרגלי הנראה בעיני שיעמידם לפני טובי העיר ואם יסכימו שהם מעוותים אותו, אז יבקשו מאתם שיכתבו הדברים לפני מ"צ שלהם והם יעיינו בדבר לגרשה בע"כ, או לישא אחרת, עכ"ל משמע אף אחר חרם דרגמ"ה יכול לגרשה בע"כ, אולם גם זה יש לדחות, די"ל דמיירי דהיא פסקה ג"כ על עצמה כדייקת לשון שהם מעוותים אותו, בזה יכול לגרשה בע"כ, אבל בלא פשעה דלא פסקה על עצמה עדיין לא שמענו אם יכול לגרשה בע"כ

מ"ש מעכ"ת נ"י דרך פלפול להוכיח דאיסור זיווג ראשון גם באירוסין והאריך בביאור הירושלמי, הנה מ"ש להשיג על דברי תשובת פנים מאירות על אשר שלח ידו להגיה, יפה כתב, וגם אני כתבתי כן על הגליון פנים מאירות, גם מה שהקשה על הירושלמי איך חייל איסור דמחזיר גרושתו על איסור סוטה. גם אני עמדתי בקושיא בזה ימים רבים, והוספתי לבאר דליכא למימר דבאמת גזה"כ דבזה איסור חל על איסור, דהא באמת אין הכרח מקרא, די"ל דקרא אצטריך היכי דהוזמו עידי טומאה, דלמפרע ליכא איסור סוטה, אלא דירושלמי נקט תירוץ מרווח יותר בפשיטות, וא"כ מנ"ל הדין דהוי גזה"כ האחע"א, ומ"ש מעכ"ת נ"י לתרץ דעלה דידה שפיר חייל איסור מחז"ג דהיא לא נאסרה לבעל משום סוטה כיון דטוענת ברי אלא דהבעל אסור בה דאין לו ברי, וא"כ אמרינן מגו דחייל על אשה חייל ג"כ על בעל, לא נתחוורו לי דבריו בזה, כי מלבד דהיסוד אינו, דהרי בקינוי וסתירה בלא שתיקה אסורה לבועל ובתרומה, וכמ"ש הב"ש סי' י"א סק"ב, ובמ"ל פ"ב מהל' סוטה הלכה י"ב, ואף להח"מ משמע רק כיון דאומרת הרני שותה והבעל מעכב, אבל באירוסין דא"י לשתותו אסורה לבועל אף דטוענים ברי, אעפ"כ אסרה התורה, וא"כ איכא ג"כ עלי' האיסור סוטה, גם אף אם יהיבנא ליה זה, הא מ"מ אם קמי שמיא גליא דזינתה כיון דאסורה מחמת סוטה לא חל עליה איסור מחז"ל, דמה בכך דהב"ד מאמינים אותה לגבי נפשה, הא מ"מ כיון דבאמת זינתה לא חל עליה איסור מחז"ג, א"כ איך אפשר ללקות הבעל משום מחז"ג, הא כיון דלגבי דידה מחזיקים אותה לספק זינתה, ממילא הוי המלקות בספק דשמא באמת זינתה ולא חל עליה איסור מחזיר גרושתו וליכא כולל, וזכורני דרציתי ליישב הקושיא ג"כ כסגנון מעכ"ת נ"י ובאופן זה, דהקרא מיירי בקינוי וסתירה לחוד, ובזה מכח לאו דמחז"ג יכולים להתרות אותו בממנ"פ דמתרינן אותו או דעובר משום סוטה היינו אם זינתה או דעובר משום מחז"ג, דאם לא זינתה איכא לאו דמחז"ג, ואם זינתה איכא לאו דסוטה, דבכה"ג לא הוי התראת ספק, כמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ח ע"א) אבל לא נחה דעתי בזה, דהתינח אם הי' איסור דקינוי וסתירה בדרך ספק לחוד, אבל כיון דבאמת עשאו הכתוב הספק כודאי וכתבו התוס' בסוטה (דף כ"ח) דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה כמו בא על חייבי עשה, א"כ חזינן דכך גזרה התורה דבעוד שהספק לנו אם זינתה אף אם באמת קמי שמיא גליא דטהורה, מ"מ אסורה בעשה, א"כ אין כאן ממנ"פ, די"ל דלמא לא זינתה וליכא לאו דסוטה, ומ"מ אסורה בעשה כיון דלא נתברר לנו ההיתר ולא חל על איסור מחז"ג, ומה"ט רציתי לדון דרך יישוב קצת על קושיית תוס' בסוטה שם דמאי נ"מ אם אסורים בספק או ודאי, כגון בנשבע שלא לשמש עמה, דאם הי' איסורה רק מספק, היינו יכולים להתרותו ולהלקותו ממנ"פ אי משום לאו דסוטה אי לאו דשבועה, אבל מה שעשה הכתוב כודאי היינו אף אם טהורה היא אסורה בעשה, תו ליכא ממנ"פ ואין לוקין, וגם נ"מ אף בלא התרו אם אחת ששתה ונמצאת טהורה אם אסורה לו מחמת השבועה בענין דחל, כגון קונם תשמישך עלי, דאם אסורה רק מחמת ספק, ממילא כיון דאגלאי שהיתה