רבי עקיבא איגר תנינא ע

לשניהם דאקני ואח"כ קנה נכסים ומת אם מקרי בנו קדם וגבה] וא"כ עכ"פ בנ"ד אחרי שגבה הבע"ח באים בני השניה עפ"י הב"ד לגבות מהבע"ח, דהרי אין ביד היתומים לעכב דהא אינו טורף מהם רק מהבע"ח, ואחרי שגבה עפ"י הב"ד מקרי קדם וגבה לגבי יתומים, וממילא הדין דדיינינן דעבד כר"א עבד

אולם כ"ז באם אין הנכסים יותר מכדי כתובתה בצמצום אבל כל שהנכסים פרוטה אחת יותר לכאורה הבע"ח קודם, ואין בני השניה יכולים לטרוף ממנו, דעי"ז חוזר הוא וטורף פרוטה הנשארת, והוי כאלו גבו הם מיתמי כדאמרינן גבי ערב, וכך מבואר בהרמב"ם פי"ט ה"ח מהל' אישות, הי' נשוי ב' נשים וכו' זו שנשבעה בניה יורשים כתובתה תחילה והשאר חולקים אותו בשוה, משמע אף בנשבעה השניה כן, ולא אמרינן כיון דהשניה לקחו בתורת גביה דינם כלוקח ויחזרו בני הראשונה לגבות מהם כמו בבא מלקוחות, אע"כ הטעם כיון דיש שם מותר מן כתובות הראשונה, ואם יגבו הראשונה יחזרו בני השניה לגבות המותר הוי כגובים בני הראשונה מיתמי, וכך ביאר הדברים הגאון פפד"מ נ"י רפ"י דכתובות, אלא במה דכתב שם דמוכח לפ"ז מדברי הרמב"ם אף דהשניים הם בעצמם היורשים ומדידהו גובים, מקרי גביה מנכסי יתומים, ונסתר מזה דעת המהרי"ק, והובא בהגהת ש"ע סי' ק"ח דביתומים ערבים לאביהם גובים מהם ולא אמרינן ערבא בתר יתמי אזיל, כיון דהם בעצמם היורשים עכ"ד

ולענ"ד אחרי המחילה מכבודו יש הפרש גדול דלגבי דינא דהרמב"ם אלו היה השניה קיימת בודאי הי' הדין דאין בני הראשונה קודמים לה, כיון דיש מותר נכסים ותגבה השניה מהיורשים, א"כ אף אם מתה מ"מ טוענים בני השניה כי אמם טורפת מהם הנכסים בקבר והם חוזרים ויורשים אותה, ומקרי הפקעת נחלת אביהם וכאלו יורשים רק אמם משא"כ גבי ערב דל"ש כן, ואף אם נידון גבי ערב דלא בא מכח ירושה רק מכח טריפה מאביו לשלם ערבותו הא מ"מ אם תדון דכבא לגבות מאביו דמי, וממילא זוכים בני המלוה דהא מהלוה גופי' יכולים לגבות, עכ"פ אין שייכות לומר גבי ערב דכבאים לגבות מנכסי יתומים דמי דהם הם הגובים והם הם היורשים משא"כ בדינא דהרמב"ם דהוי כאלו אמם בקבר גבתה מהם והם חזרו וירשו אותה, כן נראה לענ"ד ברור בעזה"י א"כ מכ"ש בנ"ד ביש שם מותר נכסים דהבע"ח קודם, זולת אם היורשים בני הראשונה מסכימים ג"כ שיגבו בני השניה, בזה נראה לענ"ד דבכל ענין גובים, דמה בכך דיחזור הבע"ח ויגבה מהם, הא הם רוצים בזה וליזוק בנכסיהם, ואפשר דמשום זה הוכרח בעל ש"י לסברתו דלא ניחא לן, ולא בא בטענת התומים הנ"ל משום דבדאיכא מותר נכסים דיגבה הבע"ח המותר נסתלק טענת התומים, והוצרך לסברתו, א"כ נראה בנ"ד דביש מותר נכסים הבע"ח גובה ואין בני השניה יכולים לגבות ממנו, ובליכא מותר חוזרים בני השניה וגובים ממנו ושוב אין היתומים גובים ממנו דהוי כקדם וגבה, כן נראה לענ"ד הכ"ד אסקופא הנדרסת נבער מדעת ולא בינת אדם לו עקיבא במוהר"ם גינז. תשובה סג לידידי הרב ר' וואלף נ"י בק"ק קעניגסבערג

על שאלת רומ"פ במינקת שגמלה הולד אחר י"ב חודש, ונשתדכה לאיש אחר ט"ו חודש להולד והוא שעת הדחק אם אפשר להתירה להנשא

לענ"ד אין ראוי להקל, כי מעולם קהיתי על דברי הפ"י בקונטרס אחרון במ"ש היסוד דנהי דאיפסקא הלכתא דצריכה כ"ד חודש י"ל דהיינו במניקה באמת אסורה לגמלתו וליתנו למינקת תוך זמן זה, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה כן, אבל היכי דכבר נעשה מעשה דנתנתו למינקת ופסק חלבה וא"א לינק עוד, י"ל דמותרת אחר ט"ו חודש, ול"ש מה הועילו חכמים בתקנתן, דמאן יימר דמשום ריווח פורתא תעבור על דברי חכמים. ולענ"ד התינח אם היו חז"ל מטילים האיסור על ההגמלה והנתינת הולד למינקת, בזה שייך לומר כיון דאסרו לעשות כן לכתחילה מסתמא לא תעבור ע"ז, ובדיעבד אם עשתה כן מותרת להנשא, אבל באמת חז"ל הטילו איסורם רק על הנשואים, וסמכו חז"ל דעי"ז דלא תהי' אצה להנשא מסתמא תניק הולד עד כד"ח, אבל ההגמלה והנתינה למינקת בעצמותו ליכא איסורא, ואם גמלתו ולא תנשא לאחר לא עבדא איסורא, א"כ שפיר שייך מה הועילו חכמים בתקנתן, דאם נימא דבנתנתו למינקת מותרת אחר ט"ו חודש להנשא כל אשה תעשה, דבשעה שנתנתו למינקת לא עבדא איסורא, ואח"ז בממילא תנשא בהיתר, ולומר דתליא במחשבתה דאם עושית כן ע"ד להנשא עבדא איסור בשעת ההגמלה והנתינה למינקת זה לא מצינו, גם מ"ש הפ"י עוד, ועוד אף אם תתן למינקת אפ"ה חששא רחוקה לומר שתחזיר, ואף אם תחזיר ליכא סכנה כ"כ לולד אחר ט"ו חודש, הא מ"מ שורש הדין דאיסורא עד כד"ח אף בנתנתו למינקת מחששא דשמא תחזור המינקת כדאיתא בכל הפוסקים, ובש"ע סי' ט"ו דבנתנתו למינקת אסורה עד כד"ח, הרי דחשו חז"ל למיעוט דאיכא סכנה אחר ט"ו חודש, א"כ מנ"ל להקל בשעת הדחק הא ביסוד הדין דצריכה להמתין כד"ח זהו אף בשעת הדחק כדמוכח מדאמרינן בסוגיא דאדרכי' תלתא פרסא בחלא, וזהו מקרי שעת הדחק, כמ"ש תוס' פ"ק דנדה (דף ו' ע"ב ד"ה בשעת הדחק.) א"כ איך נוכל לקום ולחדש דבתרתי לטיבותא דנתנתו למינקת וגם אחר טו"ח דמותר בשעת הדחק אם לא מצינו כן בראיה ברורה וגם משמעות ופשטות הש"ע סי' ט"ו דכל כ"ד חודש חד דינא אית להו, ולא מצינו קולא יותר אחר טו"ח, לזה אחרי שדברי הפ"י הם דבר חדש, אין לך בו אלא חידושו, דהיינו רק בנתנתו למינקת, דמזה מיירי הפ"י, ועוד דאף אם תתן למינקת וכו' היינו דמיקל מכח צירוף הטעמים והיינו דבכתנתו איכא חשש רחוק דניחוש שמא תתן בשביל להנשא, וגם אם תתן הוי רק חשש שמא תחזור המינקת בזה כיון דליכא סכנה לולד כ"כ אחר ט"ו חודש סמך להקל בשעת הדחק, משא"כ בגמלתו דהוי רק חשש אחד דשמא תגמול בשביל להנשא, י"ל דאין מקילין כולי האי, כן נראה לענ"ד: תשובה סד לידידי הרב רבי בק"ק דאנציג

מה ששאל מעכ"ת שהוא קשה השמיעה ואינו שומע ממי שעומד ממנו בריחוק מקום ד' אמות כ"א כשצועק בקול גדול ומחזיק לו קנה השמע להמשיך הקול לאזניו, אם רשאי לו להיות מדייני החליצה

נ"ל פשוט דרשאי להיות דיין, דיסוד הדין דדייני חליצה לא יהיה בהם בעל מום, אין לו יסוד בגמרא ופוסקים, ומסתימת כל הפוסקים משמע דזה בכלל שארי דינים דהיכי דמהני ב"ד של ג' רשאים להיות בע"מ. אך בשו"ת הר"ם מינץ סי' כ"ט שכתב ג"כ תחילה דבפשוטו רשאים להיות בע"מ אלא דמ"מ יש להחמיר דדלמא חליצה חמיר בזה מדיני ממונות, ובאמת קשה לי מאד, דהא בסוגיא דיבמות (דף ק"א ע"א) אמרינן מדאיצטריך קרא למעט מומין ש"מ דאפילו הדיוטות א"צ להיות מנוקים מכל מום, וכיון דקיי"ל דבהדיוטות סגי רשאים להיות בע"מ, זולת דנדחוק דלס"ד הי' באמת מוכח דסגי בהדיוטות, וגם א"צ שיהיו מנוקים ממומין, אבל למה דדחינן שם ההיא לכדרב' הוא דאתי, י"ל דאף דקיי"ל בהדיוטות מ"מ צריך שלא יהא בע"מ ודוחק עכ"פ הוי רק חומרא בעלמא כמ"ש הר"ם מינץ אלא דיש להחמיר, א"כ י"ל דבחרש המדבר ואינו שומע דהוי ספק אי מקרי בע"מ, דמה דחשיב במתני'