רבי עקיבא איגר תנינא סט

בימין ושמאל, אלא דכתב כך לענין מ"ש מג"א אח"כ סק"י דבעושה כל מעשיו בימין וכותב בשמאל, דס"ל להב"ח דמניח תפילין בשמאל לסמוך בזה אם הרגיל עצמו לכתוב בשמאל כיון דיש דעת הפוסקים דלא מקרי איטר אלא כשנולד כך, אבל מ"מ לעיקר הדין נראה, דגם בהרגיל עצמו מקרי איטר, ואף אם גם בעלמא נחמיר כב' שיטות אלו, מ"מ עכ"פ ראוי שתחלוץ תחילה בשמאל דידה, כיון דמדינא גם בהרגיל עצמו מקרי איטר, ואחר שחלצה בשמאלה ממילא ל"צ יותר, דהא קיי"ל חליצה בשמאל כשר, משמע דא"צ לחלוץ שנית בימין, וביותר די"ל דגם לדעת י"א דבהרגיל לא מקרי איטר, י"ל דוקא בהרגיל, דכל שעה יוכל להרגיל עצמו כמו שירצה, אבל בהוסר כח מהימין כמו בנ"ד, י"ל דשמאל מקרי ימין, אף דמבואר בתשובת רמ"א קכ"ב דאף להפוסקים דבאיטור רגל חולץ בשמאל, מ"מ נקטע רגל ימיני אין לו תקנה לחלוץ, דברי הרמ"א תמוהים דמנ"ל כן, וכאשר ראיתי אח"ז שעמד בזה בספר מעיין חכמה להגאון דעל עצי ארזים, לזה אם אחר החקירה דמחמת חסרון העצם הרגילה עצמה לעשות מעשיה בשמאל תחלוץ בשמאל, ואם עושית מעשיה בימין, נ"ל לעשות כנ"ל שיהי' המנעול אדוק וגם לעשות קרמים וקשרים ותתיר הקשרים בשמאלה וחליצת המנעול תעשה בימינה, כן נראה לענ"ד

תשובה סב לידידי הרב רבי עזרא בק"ק וואלטש

ע"ד ראובן שמת ולו בנים מאשתו ראשונה שמתה בחייו ובנים מאשתו שניה שמתה במותו בלא שבועת כתובה והניח אחריו ברכה בית קטן ורעוע, ובא הבע"ח של ראובן לגבות חובו מהבית ההוא, ובני השניה טוענים כתובת אמנו קודמת בזמן להחוב שלך וירשנו זכותה לגבות כתובתה, והבע"ח טוען כיון דלא נשבעה אבדה זכותה

כבר כתב הב"ש אה"ע סי' צ"ו סק"ח בשם שו"ת ש"י דיכולים היורשים לומר כיון דהשבועה נתקן לטובתינו לא ניחא לן בתקנת חז"ל ואז יורשים הכתובה עיי"ש, אולם הוא לא דיבר רק באם אין כאן אלא יורשי האב שהם ג"כ יורשי האם על כתובתה, משא"כ נ"ד דיורשי הראשונה המה רק יורשי האב ולא יורשי כתובה, ואם לא הי' כאן בע"ח הי' פשוט דבני השניה א"י לגבות כתובת אמם, כדין מת לוה בחיי מלוה, וא"כ י"ל דהבע"ח קדים לגבות מחלק ירושת בני הראשונה, אולם נראה כי מלבד סברת השב יעקב הנ"ל יש לדון דאף אם יטרוף הבע"ח יחזרו בני השניה ויגבו ממנו, דהרי קיי"ל הבו דלא לוסיף עלה ויכולים יורשי המלוה לגבות מלקוחות או מערב היכי דלא חוזרים לגבות מיתמי, א"כ לכאורה הבע"ח שגבה לא עדיף כחו מלוקח גמור דגובים בני השניה הכתובה ממנו, אח"כ מצאתי בעזה"י סברא זו בתומים סי' ק"ח ס"ק י"ב שכ"כ בבע"ח מוקדם ומאוחר והממוקדם מת לוה בח"מ דמוקדם קודם מה"ט דהמאוחר לא עדיף מלוקח, אלא שהוא חזר וטען די"ל דטענינן לבע"ח מאוחר אי שתקת, ובזה עדיף כחו מלוקח דעלמא דאין בידו לבטל מקחו רק לחזור ולמכור ליורשים, ואם יעשה כן יגבה גם כן הבע"ח המוקדם מהם כיון דלא באו בתורת ירושה דינם כלוקח בעלמא משא"כ בבע"ח יכול לומר אי לא שתקת מסליקנא שעבודי וישארו הנכסים להיתומים ולא תוכל לגבות מהם עיי"ש. והנה לכאורה היה מקום לומר דאף להרמב"ם והרי"ף דס"ל בלקח עדיות באחרונה דכולם גובים כדינם ולא אמרינן אי שתקת, י"ל דוקא בבא לגרוע כחם מכח מקחו בטענת אי שתקת, והא דהוצרך הרי"ף לטעמא דאין כולם גובין מהעדיות משום לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא בפשוטו כיון דרוצה ליתן לכל אחד כדינו קיימא סברת אי שתקת, י"ל דבא ליתן טעם אף ביתמי דליתא לטענת אי שתקת, וביותר י"ל דלולי טעמא דלא ניחא א"כ ברגע אחד קודם שלקח העדיות באחרונה כבר חל שעבודי' על העדיות, א"כ במה שבא ליתן עכשיו לכל אחד כדינו בטענת אי שתקת הוי ג"כ גרעו' כחם, כיון דכבר חלו שעבודם על העדיות וזה מרווח יותר דניחא פרכת הש"ס א"ה ניזיקין, וא"כ בנ"ד דהמוקדם אין לו זכות לגבות מיתמי ובא רק לגבות מהמאוחר בזה שפיר י"ל דזכות שבא על ידו יכול להפקיעו בטענת אי שתקת ולהעמידו על זכות שהי' לו מקודם לכן, ודמי ממש לאבדה דרך שדהו

אמנם באמת המעיין בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דבב"ק יראה דס"ל דעיקר החילוק דבאבדה דרך שדהו מדין מה מכר ראשון לשני אתינן עלה, וכיון דלהסוברים הי' לו זכות שלא ליתן לו הדרך קנו הם ג"כ זכותו, וכדברים אלו ממש מפורש בדברי הרמב"ם סוף פרק ט"ו מהל' טוען, וז"ל שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהם, ואני קניתי מכל אחד מהן כ"ז שיש לו עכ"ל. הרי דהרכיב אי שתקת עם מה מכר, א"כ בנ"ד אין הבע"ח מאוחר קנה זכות היתומים דלא בא מכחם רק מכח שעבודו על אביהם, ואם תדינהו ללוקח הוי כלוקח מאביהם דלא הי' לו זכות זה

ואף להרא"ש דס"ל פרק קמא דבב"ק בלקח עדיות באחרונה, דאמרינן אי שתקת, י"ל דדוקא התם ג"כ אלו הי' שדה זבורית עכשיו ביד הבעלים הי' יכול להגבותו ולסלק מעליו שעבודו של העדיות שביד הלוקחים, מש"ה עכשיו כשהלוקח רוצה ליתן לו הזבוריות ולדחותו מעדיות כיון דבא מכח בעלים יש לו ג"כ זכותם בזה ליתן לו זבורית במקום עדיות משעבדא בצירוף טענת אי שתקת, וכעין זה ממש כתב התומים בעצמו ססי' קי"ח לחלק בהא דלא אמרינן ג"כ בכתב ללוקח ב' דין ודברים אין לי עמך, דיכול הבע"ח לגבות מהלוקח הב' ול"א אי שתקת משום דהלוקח הא' לא בא בזכות הלוקח הב' רק בשעבודו על המוכר יעיי"ש. ונראה דנתכוון לדבריהם הנ"ל, גם כפי חלוקו הב' דשם דהיכי דלא מרויח מידי ל"א אי שתקת, ה"נ כן גבי בע"ח מאוחר, א"כ נראה לכאורה דהבע"ח מוקדם טורף מהבע"ח מאוחר דדמי ממש לההיא דכתב ללוקח ב' דין ודברים אין לי עמך, וא"כ לכאורה הדין בנ"ד דחוזר חלילה, דאחר שגבו בני השניה מהבע"ח חוזרים היתומים לגבות ממנו וכן ראיתי שכתב הגאון פפד"מ נ"י בספרו ר"פ מי שהי' נשוי, אלא שכתב דיש לדמותו לההיא דסוף פרק הנ"ל גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאמרינן דאוקמי כולהו בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא, א"כ ה"נ מוקמי בידי הבע"ח עיי"ש. ולענ"ד לא מבעי' לשיטת תוס' ב"ב ס"פ יש נוחלין דנראה דפירשו דאית ליה פסידא היינו דבמקום פסידא דאחרינא הבעל כיורש עיי"ש, פשיטא דל"ש כן בנ"ד אלא אף לסתימת שאר הפוסקים, י"ל דוקא התם דאית ליה פסידא רק ללוקח בלחוד, מש"ה אוקמי חז"ל בידו, משא"כ בנ"ד דאחרי שגבו בני השניה מן הבע"ח דהרי לדידיה איכא ג"כ פסידא אם לא יחזרו היתומים לגבות ממנו יגיע מזה פסידא לבע"ח דהרי ע"י גביית היתומים חוזר הבע"ח לגבות מהם, וגם אפשר בפשוטו כיון דכבר חל ביה דינא דחוזר חלילה לענין טריפת הבע"ח מהיתומים והמוקדם ממנו לא תקנו חז"ל להפסיק באמצע החיזור, אא"כ היכי דלהראשון שהנכסים בידו אית ליה פסידא תקנו שלא להוניא ממנו כלל, וביותר נ"ל לדון דהרי בלא"ה צריך לשום לב על השב יעקב והתומים הנ"ל כי טרחו בזכות היתומים ולא דנו כפשוטו דהרי קיי"ל בסי' ק"ח סי"א דבמת לוה בחיי מלוה וקדם הבע"ח ותפס דאין מוציאין ממנו דדיינינן דעבד כר"א עבד, וה"נ לטענו היתומים הלא אנו מוחזקים דיכילנא לסלוקי לך בזוזי ולזה אנו תופסים בשביל כתובת אמנו, ובהכרח צ"ל דאף דמקרי מוחזקים בתורת ירושה, אבל לא מקרי תפוסים לענין לקרות קדם וגבה וצ"ע לדינא בלוה מבני ומאחר ושעבד