רבי עקיבא איגר תנינא סב

קונה, ואף דדינא דחופה קונה הוי ג"כ ספיקא דדינא, מ"מ במה דאמרינן את"ל דמקדש בע"א ח"ק ולאותו צד הוי שני ספיקות להחמיר, ספק דקישוט הוי ש"פ ספק דחופה קונה, לא מקרי ס"ס, רק בב' הספיקות שקולין, אבל לא בזה, דלהצד דמקדש בע"א הוי קדושין אין הספק שני שקול דהוי ס"ס להחמיר, וכמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ ד"ה אי למיתב לה כתובה, אולם מ"מ לפי הסברא שכתבתי דבנ"ד לא מקרי ידיעה כלל, כיון דאפשר דלצחוק נתכוונו, אף דבראיה ממש לא סמכינן על האומדנא דלצחוק משום חומרא דא"א, מ"מ עכ"פ מכח האומדנא ליכא ידיעה על הנתינה, דשמא מה"ט עצמה לא רצתה למעשה קבל קדושין, וא"כ גם על החופה לא הוי ראי' דאין כוונתם לקדושין רק ברגע דקבלת כסף לקדושין, ולא נשאר רק עדות ר' פרץ ומהני הכחשה, דאינה מוכחשת מהעדים, כיון דלא מקרי ידיעה וכנ"ל, ולדעתי אף אם ר"פ יעיד ג"כ על הנתינה מ"מ ראוי לחקור אולי יעידו עדים שכך הי' המדובר עמה לעשות צחוק לכסות בהינומא ולכנס לחופה להשטות ר' מענדיל, ובזה אם כה אמרה לפני עדים מקודם שרוצים לעשות צחוק לכסות בהינומא ולכנס לחופה פשיטא דלא מהני קדושין

מ"ש מעכ"ת דאף אם הי' בתחילה כוונתה לשחוק, מ"מ הוי כקדשה וכנסה סתם, זה אינו כלום, דהתם רוצה בכניסה, ומדלא התנה דאולי ימצא אח"כ שהיא בעלת מום מוכח דמחל, אבל הכא דמעיקרא אמרה שהכניסה שעשה הכל לשחוק, ממילא אין כאן ממש בכניסה זו, גם לא שייך דהו"ל להתנות בשעת מעשה כיון דכוונתה לשחוק ולהשטות א"א לה לגלות שהוא לשחוק, דהא זהו עיקר ההשטאה שהם דרך קדושין, וכי נימא במודיעים לכל שלמלוני ולפלונית יעשו שחוק כדרך קאמעדיע ענין קדושין מנשואים בעדים, וכי יש חשש קדושין אח"כ, מאפיסת הפנאי אסיים הכ"ד

תשובה נו שנית להרב הנ"ל בענין הנ"ל

מה שכתבתי לדון בס"ס, ספק מקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק שאין בקישוט ש"פ, ועל זה כתב רומ"פ דהוי משם אחד, אי הוי קדושין או לא, אי בעי אמינא דיש נ"מ דאם מצד מקדש בע"א אין חוששין לקדושין ב"ד מוציאין ממנה הכסף קדושין, ואם מצד דלא הוי ש"פ אין ב"ד נזקקים לכופה להחזיר, אבל לפי שעה א' נ"ל להכריע, אם בשביל נ"מ לממון לא מקרי שם אחד לענין איסור דדנין עלה, אבל באמת א"צ לזה, דהדבר פשוט דדוקא בס"ס דמעשה דהספיקות חלו רק על מעשה זו איך הי' ואין נ"מ דעלמא בזה, כיון דשם אחד לא מקרי ס"ס, דהוי רק חד, אם במעשה זו מותר או לא, אבל בספיקא דדינא דהוי ספק ביסוד הדין, גם לדעלמא הוי ס"ס מעליא כמו נ"ד ספק דכל מקדשי בע"א אי חוששין לקדושין וספק אם בעלמא חוששין לקדושין, מ"מ במעשה זו ליכא קדושין, דשמא אין בקישוט ש"פ, עי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קט"ז שכתב להקל בס"ס דרבוואתא, וכן פשוט בספר גט פשוט להלכות גיטין סי' קכ"ט סי' י"ג, ובכנה"ג אה"ע סי' ס"ח בטור אות נ"ב, וכ"ש בספק א' דרבוואתא וספק אחד במעשה

והנה יש לי הערה בקדושין (דף מ"ח ע"א) דלפי הגרסא דרבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א, א"כ אף באין בנייר ש"פ תהי' מקודשת מס"ס, ספיקא דדינא דעידי מסירה כרתי, ספק שמא ש"פ במדי, וכי היכי דס"ס מהני להתיר, ולרוב הפוסקים הוי כרוב, או אפילו עדיף מרוב, ה"נ בלהחמיר הוי ודאי איסור, וסבור הייתי לומר, במה דקשה לי בתוס' שם דלא ניחא להו לפרש דאם לאו א"מ, היינו דאינה מקודשת ודאי, הא אף בלא הגרסא דרבנן מספקא להו איך אפשר לגרוס ואם לאו א"מ, הא ספיקא הוי שמא ש"פ במדי, ואף אי ס"ל להתוס' דלקיי"ל כשמואל, מ"מ יקשה לשמואל מברייתא וחשבתי לומר דבאם אין ש"פ במקומו לא חשיבי לומר דדעתה אנייר, וכן לס"ד דמיירי בשט"ח דידה וטעמייהו דרבנן ע"כ דאם יש בנייר ש"פ מקודשת, היינו דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, היינו בפרוטה במקומו, אבל משום ש"פ במדי לא חשיבי להו לומר דעתה אפרוטה, וא"כ שפיר דלא הוי ס"ס, דאף אי ש"פ במדי א"מ, דבזה לא אמרינן דעתה אנייר, ואך זה נסתר מפסק ערוך בש"ע סי' כ"ח ס"ח דבשט"ח דידה אם אין בנייר ש"פ הוי ס' קדושין דשמא ש"פ במדי

גם עדיין קשה, הא לשמואל ע"כ מתני' דקדשה בתמרה ואם לאו אינה מקודשת, וכן במתני' המקדש ב' נשים בפרוטה וכו' א"מ, ע"כ דאינה מקודשת ודאי, וספק מיהא הוי דשמא ש"פ במדי מנ"ל לתוס' דהכא א"א לפרש דואם לאו אינה מקודשת ודאי, ולזה הי' נ"ל לפרש דבריהם, דבאם הספק על הכסף שמא ש"פ במדי שייך לומר ואם לאו אינה מקודשת, היינו דהיסוד דפחות מש"פ לא הוי כסף לקדושין, אלא דהוי ספק שמא ש"פ באמת, משא"כ הכא דאף אם באמת אינו ש"פ הוי ספק שמא עידי מסירה כרתי, בזה ל"ש לומר אינה מקודשת, אם מ"מ הוי ספק צד אחד, ועפ"ז הדרא קושייתי לדוכתא, דאף אם אין בנייר ש"פ הוי ס"ס, ונראה דל"ק, דהא הר"ן בקידושין (דף ר"י) הביא דהרמב"ן כתב בשם תוס' דאין לך אלא מקומו, ואם ש"פ במדי לא מקרי כסף במקומו, אלא דחומרא דרבנן הוא, וא"כ לשוי' ודאי מקודשת לקולא דאי קדשה אחר א"צ גט ליכא ס"ס, דאף דיש ש"פ במדי לא הוי קדושין מדאורייתא, ולהר"ן דהוי כסף מעליא, באמת יסבור דל"ג ורבנן מספקא להו, אלא דס"ל לגמרי כר"מ דע"ח כרתי, ופליגי אי דעתי' אנייר

ולכאורה נראה ראי' להר"ן הנ"ל מסוגיא דקדושין (דף נ' ע"ב) אמר רבה ומותבינן אשמעתין, וקשה לי, הא דקתני במתני' אינה מקודשת, ע"כ לענין ודאי אבל ספק מיהא הוי, שמא ש"פ במדי, וא"כ מאי קושיא ניחוש לסבלונות הא זה לא הוי רק ספק, כדאמרינן חוששין לסבלונות דהוי רק חשש קדושין, ואף דקתני במתני' וכן קטן שקידש, מ"מ דלמא גם בזה א"מ, היינו דא"מ ודאי, וביותר קשה במאי דאמרינן אח"כ א"ד אמר רבה מנא אמינא לה הכא הוא דטעה, מ"מ יקשה הא אפילו בטעה לא הוי רק ספק קדושין, והא מה דקתני א"מ, בלא"ה מקודשת מס' שמא ש"פ במדי, ואי דנקט טעם דטעה משום קטן שקידש, הא מתני' נקט טעם זה קודם בבא דוכן קטן שקידש, ובזה יש לדחות דנקט טעם זה משום בבא דסיפא דקטן שקידש דשם הפי' דא"מ כלל, או דש"פ לאו דוקא, בחפץ וכדומה, אלא דמיירי גם בכסף בפחות מפרוטה דל"ש ש"פ במדי, אבל לישנא קמא קשה מאי תיובתא ממתני', הא מ"מ מיירי בקדשה בחפץ ג"כ, וכדקתני בפחות מש"פ, וממילא ע"כ אינה מקודשת, היינו דלא הוי קדושי ודאי, וממילא י"ל דמה דקתני אעפ"י ששלח סבלונות א"מ, היינו דא"מ ודאי וספק מיהא הוי מכח הסבלונות אף בקדשה בכסף ממש בפחות מש"פ, וכן בקטן שקידש, ולהר"ן הנ"ל ניחא דפרכת הש"ס דאם חוששין לסבלונות תהי ודאי מקודשת מס"ס, ספק דש"פ במדי, ספק דסבלונות היו לשם קדושין, ואף דהוי ס"ס במעשה והוי מש"א יהי' באמת הכרח, דאם נ"מ לממון, לא מקרי שם אחד והכא נ"מ אם הקדושין מחמת ש"פ במדי אם ימות המקדש אז דיהדר וסבלונות הדרי, ואם הסבלונות הם קדושין לא הדרי מדינא, כמ"ש הח"מ סי' נ' סק"ה ובב"ש שם, זולת דנדחק דרבה לא ס"ל לדשמואל

מה שכתבתי במכתבי הקדום דהוי ס"ס וחזקת היתר, ורומ"פ כתב דלא הוי חזקה, כיון דנעשה מעשה קדושין איתרע כמ"ש תוס' כתובות (דף כ"ג) הא שפת יתר הוא, דההיא