רבי עקיבא איגר תנינא סא

צ"ל או דבאמת מוכח כשיטת הפוסקים דבספיקא דדינא מהני תפיסה לומר קים לי כהך צד, או דהוי ברשות, וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות, א"כ י"ל דתפיסה ברשות היינו אם ההתפסה הי' על ענין זה דהוי ספק כההיא דכור בל', דבשמתפיס ברשות סאה סאה הוי ההתפסה על הך ספק זה אם סאה סאה הוי קנין או לא, וכן בההיא דמת ביום ל' דאם נתן לא יחזיר, דבעידן ההתפסה לא הי' עדיין ברור דהוא בן קיימא, וה"נ במקדש בע"א דהי' ההתפסה על הך ענין דהיינו על קדושי ע"א, אבל כמו בנ"ד דההתפסה הי' על קדושין בעדים גמורים, דחשב דמסתמא רואים הנתינה, וכיון דבאמת לא ראו ונשאר רק ע"א, י"ל דלא מקרי תפיסה ברשות כיון דלא הי' ההתפסה על קדושין דע"א, ואף די"ל התינח דקידש בטבעת עצמו דהוי הטבעת בחזקת מר"ק, אבל בנ"ד דקדשה בהנאת קישוט, בזה אם יתבע ממנה שתשלם לו דמי קישוט על זה היא מוחזקת בממון שלה, וא"צ לשלם מספק

אבל העומד לנגדי קושיית תוס' והרא"ש בסוגיא דתקפו כהן דהקשו מההיא דהמשכיר בי"ב דינרים לשנה דינר לחודש, דבבא באמצע חודש יחלוקו הא הוי תפיסת שמא, ולפי סבר' הנ"ל מאי הקשו, הא התם הספק על התשלוווי' כמה ישלם, ולגבי התשלומין הוי מוחזק גמור, וליכא נגדו חזקת מרא קמא

וביותר י"ל דכמו נ"ד הוי כעין קדושי טעות דמעולם לא רצו רק לקדושי ודאי אבל לא לקדושי ספק, וההיא דכת אומרת קרוב לו וכת אומרת קרוב לה התם לפי כת זו נעשית קדושי ודאי, אולם איני רוצה לתקוע עצמי בזה, כיון דהוא דבר חידוש ואינו כדאי לבנות על זה דייק, גם בענין ההיתר הראשון ביסוד מלתא דאינך עדים הוי ידיעה בלא ראיה, באמת דברי התומים אין מוכרחים, ויותר נראים דברי הבית מאיר, דהמעיין ברשב"א סי' אלף קצ"ג יראה דמדמה לההיא דמנה מיניתיך דנאמן לומר במתנה, אלא דבלהד"ם הוחזק כפרן וזהו רק בממון, דההודאה מהני שייך הוחזק כפרן לדון כאלו הודה מנה שחייב לו, אבל בקדושין דלא מהני הודאה, ממילא לא מהני העדות, כיון דיכול לומר במתנה נתן לי, וזהו תמצית דברי הרשב"א לענ"ד, ויש לו סעד לסברא זו מסוגיא דשבועות (דף ל"ד) מי לא בעי מידע ידעי נכרית בעל וכו' ולכאורה קשה, הא משכחת דאמר לא בעלתי והוי הוחזק כפרן, ולפי הנ"ל ניחא, דבקנס דלא מהני הודאה, לית ביה דין הוחזק כפרן, דלא עדיף מהודה במפורש] הרי חזינן דהרשב"א מדמה נידון דידיה לההיא דמנה מינתיך א"כ שוי' הרשב"א מעשה זו דראו בידו ובידה הטבעת לידיעה בלא ראיה, מה דלא מהני בדיני ממונות ג"כ, והיינו כמו במנה מיניתיך דיכול לומר במתנה, והוי רק כמו אומדנא דגמל האוחר בין הגמלים דלא מהני אומדנא, וההיא דחבלה בססי' צ' צ"ל דזהו הוי הוכחה יותר ברורה וקרוב לודאי, אבל בההיא נידון דקדושין ברשב"א דמי לידיעה דגמל האוחר ומנה מיניתיך, והחילוק רק לענין להד"ם דהוחזק כפרן ל"ש בקדושין כיון דהודאה לא מהני, אבל מה דמהני בד"מ כההיא דחבלה מהני ג"כ בקדושין, ובד"מ כתב אבל הרשב"א סי' אלף קצ"ג כתב אע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכחות אין כאן כלום עד שיראו עדים הנתינה ממש, ובער אנכי ולא אדע היאך מפורש כן בהרשב"א, די"ל דאם הרבה הוכחות ישנו עד שדומה לההיא דנחבל דמהני כמו בד"מ, ואפשר לומר ג"כ בנידון דהרשב"א אלף קצ"ג, וכן בסי' תש"פ דזהו דוקא בלא ידענו דנתרצתה מקודם ונכנסו שניהם ע"ד קדושין, דשם לא נזכר רק שראו אותו נכנס לבית שהאשה שם, וראו שהאתרוג בידו ושמעו דאמר התקדשי לי באתרוג, ואח"כ ראו האתרוג בידה, דבזה דלא ידענו שהיא רצתה שיקדש אותה, י"ל דלא רצתה ונתן לה במתנה, וזה דומה רק למנה מיניתיך אבל אלו נתכוונו תחילה שניהם למעשה קדושין י"ל דמקרי הוכחה טובא וכראי' ממש כההיא דנחבל, ובשו"ת ובתשובת מיימוני מהלכות אישות סי' א', וגדולה מזו נראה דאפילו חזו סהדי דנכנסה עמו לקדשה בכסף ולא ראו שקדשה, ולשון נכנס עמה לקדשה, ומשמע דנכנסו יחד אדעתא דהכי, אבל לעומת זה לא נזכר שם דראו הכסף בידה, אבל היכי דנכנסו יחד לקדש, וראו הטבעת בידו ואח"כ בידה, י"ל דהוי הוכחה מעולה ומהני, ובאופן אם נידון כן דבהוכחות רבות מודה הרשב"א דידיעה בלא ראיה דמהני בממון מהני נמי בקדושין, א"כ יש מקום לספק דבנ"ד מכח ריבוי ההוכחה ההכנסה לחופה וכדומה ושמעו דאמר הרי את מקודשת לי והושטת אצבע י"ל דהוי כמו ידיעה דנחבל, וא"כ נ"ד אפשר דלא תלי' בהרשב"א ובמרדכי, דיש צד לומר אפילו להמרדכי לא מהני קדושין, דכל הוכחות לא יספיקו דנגמר המעשה, דבנחבל דרואים מעשה לפנינו שהוחבל, וכן בראו הטבעת בידו ובידה מהני הוכחה דבא לידה בתורת קדושין, והוי הוכחה לגמר המעשה אשר לפנינו, אבל בלא ראינו בידה עדיין יש ספק, שמא לא נעשה נתינה כלל ומהדר קהדרי מבלי ליתן לה הטבעת, או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוכחות טובא כמו נ"ד י"ל דהוי כמו ראי' ממש, דידיעה זו הוי כידיעה דחבלה

ומ"ש מעכ"ת דיש לחוש להפוסקים דסברי חופה קונה, זה אינו רק באומר ה"א מקודשת לי בחופה זו, אבל בלא אמר לא, ובפרט עתה דכ"ע מקדשי תחת החופה בטבעת הרי דמסתמא אין מקדשין בחופה, ומעולם לא שמענו דאם אחר כיסוי הינומא או כשעומדים בחופה אם חוזרים דיצטרכו גט, והרי הנהוג לברך ברכת אירוסין קודם אירוסין משום עובר לעשייתן והו"ל לנהוג לקדש קודם ההכנסה לחופה דאם חופה הוא קנין, אין הברכה עובר לעשייתן א"ו דאין דעתם על קדושי חופה, א"כ במה שיש לדון בזה, דהא הרמ"א פסק סי' רס"ח דבנפל קונה לו ד' אמות, ולא אמרינן גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א, והנ"י כתב דאף למ"ד דאמרינן כן, היינו לגבי ד"א דהוא תקנת חז"ל הוי כמו אי אפשי בתקנת חכמים, אבל בחצר דאורי' לא דבנפל קונה לו חצירו, ולכאורה קשה מההיא דסי' רע"ה סק"א בהגהה, דגם אבנים לא קנה בהגבהה דלא כוון לזכות בהם רק בבנין, הרי דבלא כוון לא קנה, וצ"ל לחלק דבבונה בנכסי הגר דלא כוון לזכות רק אחר הבנין א"כ מקודם לזה לא כוון לקנות כלל, בזה באמת לא קנה אף בקנין דאורייתא, כיון דבאותו שעה לא נתכוון לקנותו, אבל בנפל כיון דעתה רוצה לקנות אלא דהוא רוצה לקנות בנפילה בזה כיון דסוף סוף רוצה לקנות עתה קנה בד"א או בחצירו, ובאמת כשהוא רץ ליפול על החפץ וקודם שנפל על החפץ מהני קדם אחר וזכה דרגע קודם הנפילה הוי כמו לא נתכוון לקנות כלל, ולפ"ז י"ל דהתינח מה שיכולים לחזור אחר כיסוי הינומא, וכן תוך החופה קודם קדושין, כיון דכוונתם לקדש בכסף, וא"כ מקודם נתינת הכסף הוי כלא נתכוונו לקנות כלל, אבל מ"מ נימא דין חדש, דאם מקדש תחת החופה בכסף פחות מש"פ והיא מתרצית נהי דמ"מ לא הוי קדושי כסף, בזה נימא דבאותו רגע דמתכוונים לקנין קדושי כסף בפחות מש"פ הוי כנפילה דאין קנין, ומ"מ קונה בחופה כיון דמתכוונים לקדושין, ממילא הוי חופה קדושין, וא"כ י"ל דהני עדות מעליא בידיעה בלא ראיה לפי טעמא דהתומים הנ"ל, דידיעה הוי עדות על שורש המעשה אבל עידי קדושין אינם בלא ראיה ממש, א"כ בזה נימא דע"י ידיעתם בהוכחות הוי בירור דקדשה בכסף אלא דלא מהני בלא עדים ושוב נימא דבאותו רגע דקידשה בכסף נהי דלא קנה בזה דהוי בלא עדים, מ"מ נקנית בחופה ולגבי חופה הוי עידי ראיה דע"י ידיעתם מבורר שהגיע זמן שרצונם בקדושין ובאותו הרגע הוי חופה קדושין, וגם מה שכתבנו דבעדות ר' פרץ לחוד אף דמחמירים במקדש בע"א, מ"מ הוי ס"ס, ושמא א"ח לקדושין דע"א, ושמא אין בקישוט ההוא ש"פ, בזה כיון דאף אם אינו ש"פ מ"מ באותו זמן חופה