רבי עקיבא איגר תנינא ס

היה יודע שהוא בתולה לא היה מתרצה לזה, הבתולה טוענת שהוא היה שיכור, ורצתה להתלוצץ בו וכסתה ראשה, והלכתי עמו לחופה והוליכו אותו כנהוג, ולאחר החופה האבע מיט איהם געטאנצט, קידושין האבע איך ניכט גענימען, כי היה הכל לשחוק בעיני, תחת החופה לקח טבעת מר' משה הנ"ל אבער ניכט מקדש געוועזין

ונתברר לפנינו שהאנשים רצו להתלוצץ בו והגידו לו שיש כאן אשה שרוצה להנשא לו, ואח"כ עשו מעשה לצנות הנ"ל, והוא חשב שהכל באמת ותמים, והנה מה שצורך לגוף הדין העידו עוד עדים לפנינו ב"ד הח"מ בתורת עדות כדת. א) העיד הר"ר ברוך בר"נ, שמעתי הנשואין מהר"ר מענדיל, הלכתי לראות, ראיתיו לבוש במלבושי שבת וכרות דולקות ושלחן ערוך ושמחה רבה. ב) העיד הר"ר יוחנן, ראיתי ה"ר מענדיל לבוש בקיטיל תחת החופה, ושמעתי שהגיד הרי מקודשת לי, הקדושין לא ראיתי כ"כ מרוב אנשים שהיו שמה רק ראיתי הולכים לחופה ושמעתי כנ"ל ונרות דולקות, ואחר החופה האנו מענדיל הנ"ל גיטאנצט עם הכלה הנ"ל, והיה שמה קול שמחה וששון, גם שתה מעכדיל יי"ש קודם החופה. ג) העיד הר"ר ליזר בר"א, מענדיל הלך לחופה בקיטל, והבתולה עמדה תחת החופה בעדעקט ככלה, והלכה ג' פעמים לסבב החתן כנהוג, ושמעתי שהגיד מענדיל הרי את מקודשת לי. הקדושין ממש מידו לידה, לא ראיתי ד) העיד הר"ר אברהם לאסקער הוליכו הר"ר מענדיל לחופה, וגם פרץ בעל כלי זמר האט הכלה בעזוכגען ובדעקט, ושמעתי שהגיד מענדיל הרי את מקודשת לי, ושיבר כלי זכוכית ככהוג, והיה קול שמחה וכרות דולקות, ושושבינים הוליכו הזוג לחדר מיוחד, רק אותם אנשים שהוליכו היו עמהם באותו חדר. ה) העיד הר"ר ליב בר"ב, מענדיל הלך ועמד תחת החופה בקיטל, והר"ר פרץ האנו הכלה בעזונגען אונד בעדעקט, הר"ר משה גבריאל האט איהם פאהר געזאגט הרי את ונקודשת והלוה לו נובעת תחת החופה לקדש כשהיה עומד שם עם הכלה, והכלה הושיטה האצבע, הטבעת אן טוהן לא ראיתי, והיו כרות דולקות וכו' כנ"ל. ו) העיד הר"ר סענדר וכאשר העידו העדים הנ"ל ששמע והר"ר מענדיל שאמר ה"א ווקודשת לי, אבל לא ראה הלבשת הטבעת לידה. ז) העיד פרץ הצוחק בכלי זמר איך האבע בעזוכגנן הכלה והלכו לחופה הוא בקיטל והיא בעדעקנו והכל היה כמו כל חופות, שיבר כלי זכוכית והיא הושיטה ידה לקדושין, וראיתי שקדשה כדת ואמר ה"א מקודשת לי, והלביש טבעת על ידה, וקודם החופה ראה אותה והר"ר נושה גבריאל שאל הטבעת לקדש תחת החופה. כ"ז באנו אנחנו הח"מ הב"ד עה"ח על גביות עדות הנ"ל וכו'

תשובה לפום רהיטא כראה לענ"ד להתיר, דיש לדון דאין וומש בכל העדים שלא ראו הנתינה ממש מידו לידה, זולת הר"ר פרץ שמעיד והוי רק עד אחד, ובזה בודאי פשוט, כיון דהיא מכחשת שלא קבלה קדושין, הוי ע"א בהכחשת בע"ד דאין חוששין לקדושין, ומ"ש מעכ"ת דיש כחוש לדעת המרדכי דלא בעינן ראיית הנתינה מווש, רק ראיית דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד, כאלה ראה גוף המעשה. לענ"ד כיון דבדיוו הביא דברי המרדכי ודברי הרשב"א, ובש"ע לא הביא כלל דעת המרדכי רק דברי הרשב"א, נראה דהרמ"א הכריע שלא לחוש להמרדכי, וכן מבואר להדיא דעת הרמ"א במ"ש בשו"ת סי' ל' וז"ל, ואין להקשות עמ"ש המרדכי וכו') ותו דהרי הרשב"א ומהר"ם חולקים וראוי לסמוך עליהם, וראיית הב"ש לסייע להמרדכי כיון דלענין דרישה וחקירה מדמין קדושין לממון, ה"נ לענין ידיעה בלא ראיה דקיל דהוי עדות בממון כדאיתא בש"ע חוה"מ ססי' צ' כבר דחו האחרונים לראיה זו, ונביא דבריהם לפנינו, וכיון דהרמ"א כתב להכריע כהרשב"א ודברי המרדכי סתומים, די"ל דהמרדכי מיירי שראו הנובעת בידו וכמעט רגע דהעלימו עין מזה ראו הטבעת ביד האשה, ובענין דא"א לומר דלא רצתה בקדושין ונתן לה למתנה, דידיעה כזו ווהני, ובנ"ד דלא ראו הטבעת בידה, י"ל דמודה המרדכי, דכל ההוכחות לא הויין רק ההכנה למעשה הקדושין אבל מ"מ דלמא לא נגמר הענין, כיון דלא ראו הטבעת בידה אולי רצה ליתן ולא כתן, וראיתי שרו"ו במכתבו הביא בשם המקנה שפירש ג"כ דברי המרדכי כדכתיבא, אלא שכ' מעכ"ת וז"ל, וראיתי במרדכי עצמו ומיירי בלא יצא הטבעת ומתחת ידו, ואני איני יודע היכן ראה מעכ"ת נ"י זה, דהא לא נזכר במרדכי דראו הטבעת בידו, אלא דכ' בסתם דא' מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. א"כ כי היכי דאמרינן דהלשון סובל דרק הנתינה לא ראו, אבל ראו הטבעת בידו, ה"נ י"ל דטמועט רק נעשה הנתינה לא ראה, אבל ראה הטבעת בידו ובידה, ואין מקום לדחות בזה דברי המקנה, וא"כ אין ספק בכוונת המרדכי מוציא מידי ודאי דהרשב"א, ואך לכאורה אין זה מספיק למ"ש בתומים ססי' צ' ליישב דברי הב"ש הנ"ל דדוקא בממון, דלא אברי סהדי אלא לשקרא, בזה בידיעה בלא ראיה הוי בירור להמעשה לדון עלה, אבל בקדושין דהמעשה לא חל רק בעדים, י"ל דבלא ראיה ממש לא מקרי עידי קדושין עיי"ש. א"כ בנ"ד מתקיימת העדות של ר' פרץ, ומה דונכחשת בזה הוויין אינך עדים בעדותן בידיעה ברורה להב"ד שהמעשה היה כך שקידשה והיא מוכחשת מעדים, אלא דהם לא נקרי עידי קדושין בלא ראיה א"כ ממילא עדות ר' פרץ בראיה ממש נתקיים דהכחשתה מסולק ע"י עדים, והסברא נכונה לכאורה ודמי לדברי ווהר"ם פאדווע סי' ל"ב. אולם בזה י"ל כיון דבנ"ד הטבעת לא היה שלו רק בשאלה ור' גבריאל בפניהם, ובשאלה זו לא אמרינן ביה דנתן במתנה ע"מ להחזיר בכדי שיהיה קדושין מעליא, כיון דהמשאיל עם שאר האנשים חשבו הכל לצחוק בעלמא. וכמ"ש מעכ"ת והוי רק שאלה לזמן מועט לעשות בזה הצחוק וגרע אפילו וסתם שאלה דעלמא, וביותר דהא בש"ע סי' ע"ג כתב במקום שאין להם מכהג, סתם הלואה ל' יום, וכבר העיד המג"א סי' ש"ז דבמדינתינו ניתן לתבע הלואה תוך ל'. א"כ יש ספק שונא בזמן מועט דקישוט ההוא אין בו ש"פ אפילו במדי. [ומ"ש רומעכ"ת דיש גמגום על הב"ש סי' כ"ח סמ"ח, דהא אף אם אין בקישוט ש"פ כיחוש שמא ש"פ במדי, איני רואה סרך גמגום, דהא דברי הב"ש בנויים על מ"ש בש"ע שם, דאם לא הודיעו להמשאיל דרוצה לקדש בו הוי ספק קדושין, וע"ז כתב הח"ו והב"ש דאף בלא הודיעו הוי קדושין ודאי אם הוא על אופני ד' פרטים, וחד מכהון דהקישונט יהא ש"פ, והיינו דאל"כ לא הוי ודאי קדושין אלא ספק דשמא ש"פ במדי] א"כ בנ"ד הוי ס"ס מעליא, ספק שמא הווקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק דאין בקישוט ש"פ אפי' במדי, וגדולי רבותינו בתשובותיהם משתמשים להקל במיתת הבעל ובגרושין בס"ס, ואף להחולקים היינו דהוי במקום חזקת איסור א"א, אבל בס"ס בקידושין דהוי אפילו חזקת היתר, בודאי מקילין בס"ס, וס"ס כזה מהני, דספק אחד פלוגתא דרבוואתא, ספק א' במעשה מוסכם דהוי ס"ס מעליא, בפרט בזה בקדושין בע"א דהרמ"א הכריע דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך על המקילים, הרי דאנן ס"ל לעיקר כהמקילים אלא דבלאו דחק ועיגון חיישינן להחמיר, א"כ כל שיש עוד איזה ספק לא מחמירינן, וכ"כ הפרי מוגדים כלל א' בדיני טריפות דהיכי דווקילים בהפ'וו אם יש עוד איזה ספק מקילין בלא הפ"מ וע"ז יש לפקפק כמו שיבואר לפכינו עוד

עוד יש לדון, דלכאורה מקום עיון הא דמחמירין במקדש בע"א, הא כיון דאנן ונסופקים לדינא אי חוששין לקדושין או לא ממילא אם יתבע אותה להחזיר לו כסף קדושין, יהיה הדין דקיימא בחזקת וורא קמא, ותפיסתה מספק לא מהני, כדס"ל לרוב הפוסקים דתקפו כהן מוציאין, א"כ מילא אין כאן כסף קדושין כיון דלא זכתה וצריכה להחזירם, א"כ לא הוי קדושין, וכמו כן יש לעיין בכל ספיקות בקדושין כהה"א דנתן הוא ואמרה היא דקיי"ל ספיקא הוי וצריכה גט, מא כיון דספיקא הוי צריכה להחזירה הכ"ק ובנה קא ולזה