רבי עקיבא איגר תנינא נח

ס"ס, דאם אפקרה, אפקרה לאחד מהרוב, ולענ"ד יש לדון גם בזה, דדלמא אזלה איהי לגביה, והו"ל קבוע, זולת למ"ש הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ע"ג בד"ה מאי אמרת) דברוב כשרים כיון דאם אזיל איהו לגבה הוי רוב, ואי אזלה איהי לגביה הוי ספק, מקרי רוב צדדים להכשיר, ה"נ י"ל בר"פ דמקרי רוב צדדים לפסול, אמנם לענ"ד בלא"ה יש לומר דעד כאן לא פליג ר"י על ר"ג דברי וחזקת כשרות לא מהני אלא בבאנו לדון על הבעילה למי, כיון דודאי נעשה המעשה אתרע או מטעם הירושלמי דרוב זנות רצה אחר הפסולים, אבל לענין הספק אם נעשה מעשה, היינו בעילה אחרת, יש לומר דמהני ברי וח"כ, וכדמוכח לכאורה מהא דאר"י הרי זו בחקת וכו' עד שתביא ראיה לדבריה מה מהני ראיה דאיש פלוני כהן, נימא מדאפקרה, אע"כ דלענין זה מהני ברי וח"כ שלה, וההיא דיבמות במקור הדין דמדאפקרה בבא על ארוסתו, דס"ל לרבא הולד ממזר, ולא מהני בדיקת אם, י"ל דאין הטעם דרב סבר כר"י אלא דס"ל כר"א, דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה, וליכא ח"כ לבתה, ובלא"ה צ"ל כן דאם איתא דטעמא דרב דסבר כר"י, הא דפרכינן בכתובות ארב דאין אוסרים על היחוד נימא דלא כר"י אמאי לא פרכינן ביותר למרמי רב אדרב, וזה יש לדחות קצת, אבל ראיה גדולה מדברי תוס' (דף י"ד ד"ה כמאן וכו') דרב כר"ג א"כ מוכח דטעמא דרב דס"ל כר"א דחזקת אם לא מהני להולד, אלא דבזה שפיר הדין דקיי"ל דלא כרב, כיון דר"י ס"ל דמכשיר בבתה, ורב ור"י הלכה כר"י, כן נראה לענ"ד כוונת תוס' וכיון שכן שפיר י"ל דמה"ט חושש רב לדאפקרה, ולא מהני ברי דידה, כיון דלהולד ליכא ח"כ, אבל לגבי דידה וכן לדידן גם לבתה מהני ברי וח"כ שלה אף לר"י שלא נבעלה עוד, ומההיא דמדמין ביבמות להא דילדה תאכל בתרומה, אף דהתם הוא לגבי דידה, מ"מ במאי דחיישינן דאפקרה לישראל, זה אינו נגד ח"כ שלה, דאם נבעלה לישראל כשר, לא אפסלה בביאתה, אלא דהבן אינו מאכילה בתרומה, ולזה אין לה ח"כ, ואדרבא קצת חזקת איסור

ולכאורה סתירה לזה מדברי תוס' ישנים (דף י"ד ד"ה חדא דקמודה) זהו לל"ק דיבמות וכו' הרי דס"ל דלר"י גם חששא דאפקרה לא מהני ברי וח"כ, גם הריטב"א בחידושיו שם כתב דחדא דקמודה, היינו שלא זזה ידו ממנה, דאי לא"ה נימא מדאפקרה, ובשיטה מקובצת כתב שם הר"י מיגש ליישב הא דאמר אביי ואי לא מודה וכו', הא בזה שוי' אנפשה חד"א, היינו דאינו מודה שלא זזה עינו ממנה, אבל טוען שבא עליה, הרי מפורש דלר"י גם לחששא מדאפקרה לא מהני ברי וח"כ ולהר"י מיגש מבואר יותר דגם לגבי זה אמרינן לא תעביד עובדא, א"כ לזה דוקא בארוסה דכולם פסולים לה, וכדדייק רש"י, וביאר בשיטה מקובצת דכוונת רש"י עפ"י דברי הריטב"א והר"י מיגש הנ"ל, דהא דקרי לה בש"ס רוב פסולים היינו דלא מודה, דאינו אומר דלא זז ממנה, אבל אומר דנבעלה, וכיון דהוי רק ספק אם אפקרה מקרי כמו ר"פ, אבל היכא דאין כולם פסולים לה, כיון דאפשר דלא מפקרה לא מקרי רוב פסולים עיי"ש, א"כ י"ל דמקרי אפילו ר"כ כיון דהוי ספק אפקרה ומיעוט כשרים הוי כמו סמוך מיעוטא לפלגא והוי רוב

ויותר י"ל דמדברי תוס' ראיה להתיר, דהא כתב לל"ק דיבמות מיירי בלא דיימא מעלמא, הרי ס"ל דבלא דיימא ל"ח לאפקרה, גם מהריטב"א ור"י מיגש אין סתירה כלל מדלא מוקמי בדלא דיימא, דקושייתם על אביי דאמר וכי לא מודה דמשמע דבמודה מודה אביי, והא אביי ס"ל ביבמות דגם בלא דיימא חיישינן לאפקרה, מש"ה הוכרחו לומר דמודה דלא זז ממנה, וכן הא דכתב הר"י מיגש דכי לא מודה, היינו מ"מ אומר דנבעלה לו, היינו ג"כ אביי לשיטתיה דס"ל דגם בלא דיימא חיישינן, ולל"ב דיבמות צ"ל דהך עובדא מיירי בדיימא, וא"כ כ"ז לאביי, אבל לדינא י"ל דס"ל להנך רבוואתא ג"כ דל"ח בלא דיימא דפסקינן כרבא לגבי אביי, ולא נשאר רק דעת הרמב"ם, דמסתימת דבריו פ"ג מהלכות יבום משמע דגם בלא דיימא חיישינן, ומדברי הרמב"ם אין סתירה לדעתינו דגם לר"י נגד חששא אפקרה מהני ברי וח"כ דידה, וביותר דהא באמת תמה הה"מ על הרמב"ם מדבריו בהלכות תרומות, והב"ח סי' קנ"ו תירץ דמיירי בתרומה דרבנן, הרי בדרבנן גם להרמב"ם לא חיישינן, א"כ הכא הא דלר"י לא מהני ברי וח"כ, היינו בדרבנן, דהא למד כן משבויה דהוא רק דרבנן, וביותר לדידן דקיי"ל כר"ג אלא דלא תעביד, והוי פחות מאיסור דרבנן בעלמא, דגם בדיעבד אסור, י"ל בזה דלא חיישינן לדאפקרה, כיון דאפילו ידעינן דאפקרה אסורה רק מדרבנן, ודוקא בבא על ארוסתו דאלו ידעינן דאפקרה הוי אסורה מדאורייתא, בזה הוצרך הב"ח להוסיף טעם כיון דלחדא היתירא ולחדא איסורא לא אמרינן מדאפקרה, ואף דיש לחלק, דבתרומה דרבנן שורש האיסור דרבנן, והכא איסור חללה לכהן דאורי', אלא דהחשש הוא דרבנן, זה חמיר יותר, ומוכח כן דעת הב"ש סי' ד' סק"א דבתחילה הביא הב"ח הנ"ל והוסיף דאף למהרי"ו דסבר בדעת הרמב"ם דאף בדרבנן חיישינן, מכל מקום כיון דהרא"ש והרשב"א סבירא להו דל"ח לדאפקרה עבדינן כוותייהו, אח"כ כתב דבפנויה שזינתה עם כשר סגי בחד ר"כ, ולכאורה דבריו סותרים, דלמ"ל ר"כ הא גם בר"פ מדאמרי' מותרת אף דידעינן דאפקרה מכח ברי וח"כ, אע"כ כיון דעיקר איסורו דאורייתא והחששא דרבנן חמיר יותר, אך מכל מקום לא מצינו הכרח וראיה להב"ש, וביותר אף אם נימא דלהרמב"ם גם בכה"ג חיישינן, מ"מ כיון דיש לנו דעת הרא"ש והרשב"א דס"ל דלא חיישינן כלל לדאפקרה ובפרט בלא דיימא, דנראה דהרמב"ם יחידאה בזה לכל הפוסקים דס"ל בפשטא סוגיא דיבמות דאף ללישנא קמא עכ"פ בלא דיימא לא חיישינן, א"כ במלתא דרבנן אף דשורש איסור דאורי' בודאי כדאי הנך רובא דרבוואתא לסמוך להקל, ולזה בידוע, שבא עליה, אף שאיני כדאי, מ"מ נ"ל להקל, וכ"ז בידוע, אבל אם רק עפ"י הודאתו, י"ל לאו מפיו אנו חיין, ומההיא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דקמודה, דמבואר אפילו לר"י מהני הודאתו [ובאמת לא הבנתי הא דנדחקו תוס' כתובות ד"ה ועוד וכו' י"ל דהתם א"ש דאי טעמא דמודה לחודי' וכו' וכ"כ בב"מ וביבמות, והא זהו דחוק קצת, כיון דלפי האמת מהני טעמא הודאה לחוד, עכ"פ שייך לומר דמהני עכ"פ לגבי לכתחילה לא תעביד עובדא, ואמאי לא ניחא להו בפשיטות, דס"ל להש"ס דהאמת דהודאה מהני אף לר"י, ול"ש לומר דתרי טעמי שייכי להדדי, כיון דבאמת טעמא דמודה לחוד והני] אין ראיה, דבאמת תמוה לי, מה מהני קמודה, הא במתני' כתובות (דף כ"ז ע"ב) מעשה דר"ז בן הקצב, אמרינן אין אדם נאמן על עצמו, והיינו דאף דבמה דאמרינן כתובות (דף ל"ו ע"ב) דמעיד בה לא ישאנה דכתב הריטב"א יבמות (דף כ"ה) דאיתא בתוספתא דאם כנס לא יוציא, היינו דבשעה שהעיד הי' עדות מעליא אלא דהחשש כשבא לנשאה דלמא עיניו נתן בה, זהו רק לענין לכתחילה, אבל במתני' דמעיד כשהוא בעלה אין מעיד על עצמו כלל, א"כ תקשי בארוס וארוסתו מה מהני מודה, הא אינו מעיד על עצמו, ומה בין זה לשבויה, ודוחק לחלק בין ארוסה לנשואה, ונאמר דבההיא דר"ז אם היא ארוסתו דמעיד עליה, ולזה הי' נ"ל דהרי תמוה לי במתני' הנ"ל הא חזינן דבתרי ותרי בנשאת ל"א מעידיה והיא אומרת ברי לי דלא תצא, אף דהוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי אעפ"כ כיון דהוא והיא אומרים מותרים אנחנו זה לזה לא מפקינן מינייהו וכ"ש בשבויה דמדאורייתא מותרת ורבנן אמרו לדונו בספק דנטמאה דיהיה מהני ברי לשניהם, ובזה ל"ש לחלק כנ"ל דהתם העיד מקודם, דהא התם לאו מדין עדות אתינן עלה, דהא הוי תרי ותרי, ורק מדין ברי וברי אתיכן עלה ויקשה מ"ש משבויה, וזהו תימא לכאורה, ולזה בהכרח