רבי עקיבא איגר תנינא נז

עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין, היינו שיהא ודאי קדושין, אבל מ"מ אפילו בשדיך ואין עסוקים באותו ענין ספק קדושין מיהא הוי, ועיין קרבן נתנאל שהביא בשם מהר"י הלוי בכוונת הרא"ש דדוקא במדבר עמה ע"ע קדושין כיון דהתחיל לדבר מהקדושין הו"ל לקדש מיד, ומדפסק בענין אחר ניכר שחוזר מזה, משא"כ בשדיך גרע יותר, דאין כאן גלוי דעת שחזר עיי"ש, א"כ בנ"ד דהוי שדיך אפילו בנתן לה בשתיקה הוי עכ"פ ספק קדושין, והרי הרמ"א סי' מ"ה חשש להחמיר כשיטת רש"י דבשדיך ונתן סבלונות לאחר מיכן, חיישינן דהסבלוכות עצמן הן קדושין, והיינו ע"כ מטעמא דתירוצא דהרא"ש הנ"ל, או דנימא דמאי דבעינן מדבר עמה על עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין היינו בשתיקה ולא נתרצתה לו במפורש, משא"כ בההיא דסבלונות מיירי דשדיך תחילה ונתרצית כמ"ש רש"י, בזה בנתן לה אח"כ בשתיקה הוי ספק קדושין, וכנראה מדברי הב"ש סי' כ"ז סי"ב, דס"ל כן לשיטת רש"י עיי"ש, א"כ ה"נ בנ"ד, ואף דמהרי"ט בתשובה ח"א סי' קל"ח מסתפק אם קשורי תנאים מקרי שדיך, די"ל דלא מקרי שדיך, וכיון דהגבילו זמן מתי יהי' הקדושין עיי"ש, מ"מ בנ"ד שלא הגבילו זמן גרע, ואף אם נימא כמו שעלה בדעתי, וכמדומה שמצאתי אח"כ באיזה מגדולי המפרשים לתרץ קושיית תוס' על רש"י די"ל דסבלונות שאני, שהם דברים שדרך לשלוח החתן להכלה כשהיא מקודשת לו, מש"ה בשלח בשתיקה הוי כפירש דידוע לה ומבינה שהם קדושין, מ"מ אפשר בנ"ד דאף אם אפשר דדרך אוהבים אחרים ג"כ לעשות דורנות בחפץ טבעת, אבל מ"מ אין דרך לשום בידו הטבעת על אצבעה אא"כ בתורת קדושין, והוי לענין זה כמו סבלונות, ואפשר דעדיף יותר כיון דכל סדר ענין מעשה נתינת טבעת באצבעה אין מדרך לעשות רק בתורת קדושין, וא"כ אף אלו הי' נותן לה הטבעת בשתיקה הי' חשש קדושין, ומכ"ש באומר לה הרי את מקודשת דאף דאינה מבינה, א"מ ידעה מכח השדוכים דמעשה הקדושין היא, וכנראה ממשמעות הרמב"ם לשיטת הכ"מ, דמ"ש הרמב"ם הלכה ח' רצתה היא בדוקא, ומ"מ בלשונות דהרי את חרופתי וכדומה לא הזכיר רק מדבר עמה על עסקי קדושין, ולא הזכיר שרצתה וגם לא על הפרט שעסוקים באותו ענין, ומזה נראה כיון דדיבר עמה על עסקי קדושין סגי, דעי"ז מבינה שדבריו אלו הם דברי קדושין, ובסוגיין דפרכינן אי במדבר עמה על עסקי קדושין אפילו לא אמר לה נמי, צ"ל דאם ברצתה ועסוקים באותו ענין מהני בנתן לה בשתיקה, ממילא מהראוי להיות דבאומר בשעת מתן מעות לשונות דהם לשון קדושין, ושהיא ידעה ג"כ מזה אף בלא רצתה תחילה במפורש ואין עסוקים באותו ענין

ואמנם בזה יפה כוון מעכ"ת נ"י כיון דהוי דין מרומה בעינן דרישה וחקירה והרי הוכחשו בחקירות דזמן, דזה אמר ביום ה' אדר קודם מנחה, וזה אומר שהי' בלילה שהוא ו' אדר, ובאמת לא הוצרך מעכ"ת להקדמה זו דהוי דין מרומה, דבלא"ה אף דא"צ דוח"ק מ"מ אם הי' דרישה וחקירה והוכחשו בחקירות עדותן בטילה, כדפסקינן להלכה בש"ע חוה"מ סי' ל' ס"ב, ומצד הודאתה שאמרה ג"כ שדיבר עמה שדוכים בתחילה, מ"מ הא אמר שנתן לה בשתיקה, ושכוונתה מתחילה ועד סוף הי' רק דרך קישור שדוכים ולא ענין קדושין אף דליכא כ"כ מגו, דהיא לא ידעה דעדים מכחישים זה את זה, מ"מ כיון דלדידן ליכא עדים ורק מדין שוי' אנפשה חד"א, ובזה כיון דלדבריה לא הבינה כלל, ולא היתה כוונתה על ענין קדושין רק התקשרות שדוכים שלא יתפרדו זה מזה להנשא לאחר, והחופה והקדושין יהי' אח"כ מעולם לא שוי' אנפשה חד"א

ואך יש לפקפק, דנהי דעדים מכחישים זה את זה היכי דצריכים ב' עדים אבל למה דחשש הרמ"א סי' מ"ב ס"ה להחמיר בע"א בקדושין, י"ל דבמכחישים הוי עכ"פ ע"א בקדושין וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סכ"ה בעידי מיתה שהוכחשו בחקירות עיי"ש, ואולי יש לצדד דזהו רק במודית לדברי העד, אבל בנ"ד כיון דאומרת דלא הי' כוונתה מעולם לקדושין אף די"ל דאינו דומה לדברי החלקת מחוקק סי' מ"ב, ומה דהקשה הב"ש דדמי לנסכא דר"א, כבר כתבתי במק"א בארוכה דהא בנסכא הטעם רק מחוייב שבועה ואי"ל, אבל למאן דלא ס"ל מחוייב שבועם ואיל"מ, וכן לדידן בקרקע נאמן במגו דהי' מכחיש להעד, דמ"מ בנ"ד ליכא כ"כ מגו דלא ידעה שהם מוכחשים וחשבה שהם עדים גמורים ולא רצתה להכחישם, וגדולה מזו כתב הרא"ש בשו"ת הובא בש"ך סי' נ"ח דלא אמרינן מגו דהי' מכחיש לעדים פסולים, מ"מ י"ל דכל שעפ"י דיבורה אינה מקודשת הוי כמו מכחשת להעד, והארכתי בזה במק"א, גם י"ל דבנ"ד עדיין מכחשת להעדים במה שאמרה דנתינת טבעת הי' בשתיקה ולא דיבר לה כלום, וכיון דעדיין מכחשת להעד יש לה מגו שהיתה מכחשת אותם דלא שדיך כלל

אמנם דבר הקשה בנ"ד דהשטר בחתימת העדים ובמפורש קדושין ממש ושהיא נתרצית לקדושין ממש, וכבר כתב המהרי"ק שורש ע"ד דדנין עפ"י שטר אפילו בלא קיום, דד"ת א"צ קיום, [ועי' ברשב"א קדושין (דף ס"ה ע"א ד"ה אמר רב כופין ומבקשין וכו') א"נ יש לפרש בדכתב לה אלא שלא מצאו לקיימו וכו' עיי"ש, ותמוה לי, דהא מדאורייתא ל"צ קיום, ואינו נאמן לומר לא קדשתיך דכתובה מוכחת עליה כמו במקויימת] ואף דלא נעלם ממני דהרשד"ם בתשובה חאה"ע סי' א' חולק על המהרי"ק והביא שני תשובות רשב"א שכתב דאם נעשה שלא מדעת המתחייב אין שם שטר עליו, והוי מפי כתבם, מ"מ הרשב"א לשיטתו אזיל, דכ"כ בתשובה סי' אלף רי"א וזהו דעה ראשונה שברמ"א סי' ל"ט ס"ב, אבל מ"מ הא הרמ"א כתב עלה ויש חולקים דאם נתקיים דנין על פיו, ממילא בשטר הקדושין דלא בעינן קיום הוי כנתקיים, ובאמת מדברי תוס' כתובות (דף כ"ג) מבואר דמסופקים מהו נקרא שטר, ולחד תירוצא כל שנכתב בנוסח שטר אף שלא מדעת המתחייב הוי שטר, וכן משמע מתוס' ב"ב (דף ע"ז ד"ה חוזר בשטר) מדהקשו דאמאי יכול למחות בעדים לכתוב דבר אמת עיי"ש, והא מ"מ אינו מדעת המתחייב והוי מפי כתבם ולא יועיל כתיבתם, דאין שם שטר עליו, אע"כ דמ"מ הוי שטר, ועי' בתומים דצודד דבקדושין כ"ע מודים דלא הוי שטר באם הי' שלא מדעת המתחייב, ועדיין צ"ע בזה לדינא, וביותר בנ"ד דהיא עצמה חתמה על השטר, דהוי כמקיימת שהדברים האמורים בשטר הן אמת, ומה לי אם אמרה כן בע"פ דהוי שוי' אנפשה חד"א, ומה לי דאמרה כן בכתב, ולזה בעניי עדיין לא מצאתי היתר להמתקדשת לפוטרה בלא גט, כן נראה לענ"ד

תשובה נד לכבוד ידידי הרב רבי מנחם נ"י אב"ד בק"ק אסטראווע

ע"ד שאלתו בדבר הנחוץ עסק ביש, שזונה אחת תבעה נער אחד בערכאות שהיא הרה ממנו, וכפי הנשמע הודה בערכאות ונתפשר עמה, ועתה אחרי שילדה ומת הולד נשתדכה עם כהן ורצונה להנשא שבוע הבע"ל אם מותרת להנשא לכהן, אחרי שהודה הנער, הוי כידוע דלכשר נבעלה

הנה אם ידוע שבא עליה הכשר ואומרת שלא נבעלה לאחר, אף דהב"ש כתב דחיישי' למדאפקרה ובעי' רוב כשרים, מ"מ אנכי פקפקתי תמיד בזה, דהא הוי ס"ס, ספק לא אפקרה, ספק לכשר, ומותרת ממנ"פ לר"י מדין ס"ס, כמו באלמנת עיסה, ולר"ג מדין ברי וחזקת כשרות, אח"כ מצאתי כן בספר דגול מרבבה יעיי"ש, דכתב אף דליכא רוב כשרים, משמע דדעתו בפשוטות דברוב פסולים אסורה דלא מקרי