רבי עקיבא איגר תנינא נו

ובקדושין מדינא מותרת דאוקי בחזקת פנויה, ורק מדרבנן אסור כמו בכל תרי ותרי דהוי ספק דרבנן, ולגבי דרבנן י"ל דאין חוששין לשתיקה דלאחר מתן מעות, עד כאן תורף דברי מעכ"ת

לענ"ד זהו אמת דשוי' אנפשי' חד"א גם בקדושין מהני נגד עדים, כי אף אם יהיבנא לדברי מעגלי צדק, דאין ללמוד דין קדושין מדינא דשחיטה, הא הרשב"א עצמו האיר עינינו במפורש בתשובותיו ח"ג סי' רי"א והובא בב"י אה"ע סי' מ"ח והועתק במ"ל פ"ט ה"א מהלכות אישות בדין קדושין דשוי' אנפשי' חד"א אפילו נגד עדים וא"כ לית ביה ספק לדין

ומ"ש מעכ"ת נ"י דהוי כתרי ותרי ולדון ביה דין חזקה, במחכ"ת אין מחוורין דבריו, דמלבד דהרבה פוסקים ס"ל דתרי ותרי הוי ספק דאורייתא, עיין תשו' הראנ"ח ח"א סי' ס"ח, גם אף לאינך פוסקים זהו שייך לגבי הב"ד, ולכל מי שאינו יודע הדבר מדינא לסמוך אחזקה דשמא הנך עדים אומרים אמת, אבל לגבי נפשי' דיודע בודאי שהם משקרים לא נשאר לו מקום ספק בדבר שיודע בודאי, וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בטעמא דהרשב"א, ולא שייך בזה ספיקא ולא ענין חזקת היתר

גם בעיקר היסוד שכתב מעכ"ת דכפי דבריה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות, לענ"ד הוי כמו שתיקה בשעת מתן מעות, דנהי דנתן לה הטבעת מקודם מ"מ כיון דדנין בשתיקה דשעת מ"מ דמדעשתה מעשה לקבלה הוי כאומרת הן, ה"נ בנ"ד דבשעת הקנ"ס אמר לה לשון קדושין ועשתה מעשה וקבלה הק"ס, הוי כאומרת הן להתרצות בטבעת ובק"ס לקדושין, ואף דהקנין סודר הוי חליפין לא מהני בקדושין, הא התוס' רי"ד כתבו דהא דממעטינן חליפין לקדושין היינו בפחות משוה פרוטה, אבל ביש בו שוה פרוטה הוי כסף מעליא, אלא דרבנן אסרו שמא יקדש בפחות מש"פ, וממילא אף דחזינן דבכל פעם הדר סודרא למריה וכמאן דאתני דמיא, מ"מ בכסף ע"מ להחזיר ג"כ מקודשת מדינא, אלא דחז"ל אמרו דדמי לחליפין על דעת הרבה פוסקים לחומרא מקודשת, כיון דמדאורייתא הוי קדושין מעליא, ואף דהרבה פוסקים וכן הב"ש הכריעו דלא הוי קדושין, ומדין כל מקדש אדעתא דרבנן מקדש, מ"מ זהו לאו כללא בכ"מ אלא הכא דאשכחן אשכחן, זולת דנימא כיון דאמרינן בסוגיין באשה אינה מקודשת משמע לגמרי, וע"כ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמ"ש תוס', ועיין תוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב דכל דמקדש וכו') שייך רק אם הי' הקדושין כתיקונה, ואח"כ נולד ענין חדש כמו ביטול הגט שלא בפני השליח, אבל היכא דהקדושין הוי שלא כתקנת חז"ל לא שייך לומר כל דמקדש וכו' דהרי רצה לקדש נגד דעת רבנן, אלא דבתלוה וקדיש אתינן עלה מטעם הוא עשה שלא כהוגן עיי"ש, וזהו לא שייך כ"כ במקדש במתנה ע"מ להחזיר

אאב"ה ביסוד דינא דקדושין הקשה אאמ"ו הגאון נ"י במה דפרכינן שם אפילו תרומה נמי לא, הא לפימ"ש תוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) דבכל מתנות כהונה אם תפס הכהן אף שהבעלים אומרים רצונו ליתן לכהן אחר א"צ להחזיר להבעלים רק טובת הנאה, וכן נראה מרש"י בב"ק (דף ס"ו ע"א ד"ה עד שתבעו) ומשמע דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון א"צ להחזיר כלום, וא"כ לרבא דהוא מרא דשמעתא ואיהו סבר בפ"ק דבב"מ (דף י"א ע"ב) דט"ה אינו אמון, איך שייך בתרומה ע"מ להחזיר, הא אף אם לא יקיים התנאי ולא יחזיר יכול להחזיק בתרומה שבידו כיון דתפס בה, והניח בצ"ע

] גם בלא"ה אני מסופק במקדש בכסף וקנין סודר אם מהני כמו מקדש במלוה ופרוטה, אף דיש סברא לחלק, מ"מ אין ראיה בהיפוך לדון לודאי דאינה מקודשת. ובנ"ד לפי דעתה הטבעת וקנין סודר הם לקדושין, י"ל דמקודשת, וא"כ לית כאן קושיא לדחות בזה דינא דשוי' אנפשי' חד"א

אמנם יש לדון דנהי דבלשון הרי את לי הוי לשון קדושין מ"מ באמרה לא הבינה נאמנת, וברי"ו כתב דהוי ספק קדושין וא"כ אף בנ"ד פירשו לה דברים אף בלע"ז, מ"מ לא הבינה המכוון כפי דברי' שאומרת "דיא זאכע ניכט אנדערשט פערשטואנדען אונד קיין אנדערע גידאנקען אלז דורך צערמאכיא זיך פערפליכטעט האט איהם עוויג צו ליבען אונד קיין אכדערע צו הייראטען, דיא פערמליכע צערמאניא וועלכע זיא צו מאן אונד פרויא מאכט ווירד צו צייט שטאט פינדען' והיינו רק ענין התקשרות שדוכים כדרך קישור תנאים שלא תעשה שידוך אחר, והקדושין והחופה יהיה אח"כ כנהוג, ונאמנת במגו דלא פירשו לה הדברים דאמר לה בשעת נתינת הקנין סודר, וגם בלא"ה בלא המגו הא כיון דמוכחשת בעדים, ואנו באנו רק מדין שוי' אנפשה חד"א, וכיון דלדבריה בהבנתה להדברים אינה מקודשת, א"כ מעולם לא שוי' אנפשה חד"א

אאב"ה זכורני שהקשה אאמ"ו הגאון נ"י בסוגיא זו (דף ו' ע"א) במאי עסקינן אילימא בשאינו מדבר וכו' ואלא במדבר אע"ג דלא אמר לה נמי יהא נ"מ בקדשה בשטר ונוסח השטר קדושין הי' בלשונות הללו, דאם אינם לשון קדושין, אף דידעה דהמכוון לקדושין מ"מ השטר הוי חספא, עוד הקשה, הא חזינן מדפריך בהקדמה דאמר שמואל הלכה כר' יוסי, משמע דלר' יהודא היה ניחא דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושין ואף דשתק לא מהני, מ"מ מכח זה דדיבר עמה על עסקי קדושין מבינה שהוא לשון קדושין, א"כ עדיין מאי פרכינן דלמא מיירי בעסוקים מענין לענין באותו ענין דשתק לא מהני, ומ"מ עי"ז מבינה שהוא לשון קדושין דהא ל"ל דפסיקא ליה להש"ס מסברא דכל שהפסיק מקדושין אף שדיבר עמה מענין לענין הוי כמאן דליתא, כאלו לא עסק עמה מענין קדושין, דהא חזינן דר"א בר"ש ס"ל דמענין לענין אפילו לא פירש כלל מהני, א"כ דלמא לר' יוסי עכ"פ פעל דעל ידו מבינה שזה לשון קדושין]

אך אני מסתפק דאפשר הבנת דברים כפי שאומרת הוי ענין קדושין שמקושרת לו ושלא תעשה שידוך אחר, היינו שאין בכחה לעשות שידוך אחר, וזהו ממש ענין קדושין דאסורה אכ"ע ומקודשת לו, ומה דאמרה "דיא פערמליכע צערוואניא וכו' דהיינו הנשואים וגמר האישות כפי דעת ההמון דאין נקראים איש ואשתו (דהיינו בלע"ז מאן אונד פרויא] על ידי אירוסין כ"א ע"י נשואים, ומאן נימא לן בדברים הנ"ל שלא הבינה שהם קדושין אלא שידוכים בעלמא, דלמא הבינה שזהו הקדושין רק הנשואים יהיה אח"כ כפי הצערוואניא

ועתה נדון לענין עדות העדים דמפשט פשיטא ליה למעכ"ת כיון דידוע בבירור שאינה מבינה לשון הקודש, ושאפילו לשון המורגל הרי את מקודשת אינה מבינה, ואין בזה ספק והוי כנתן לה בשתיקה דלא מהני אלא במדבר עמה בתחלה על עסקי קדושין, וזה ליכא בנ"ד, דמה שמעידים שנטלו מהם תחילה קנין "דאס זיא דיך וואללען האבען אונד ניכט פאן אנאנדער לאססען וואללען' לשון זה אינו רק התקשרות שדוכים כמו שדוכים הנהוג בכתיבת תנאים בקנין לבטחון שתנשא לו, ואינו נקרא עסקי קדושין אלא בשאל לה להתקדש לו, ולדידי זהו ספק עצום, דהמ"ל פ"ג מה"א כתב לספק בכוונת הרשב"א בתשובה אם שידוך הוי כמו מדבר עמה על עסקי קדושין עיי"ש. ובאמת הרשב"א בחידושיו לקדושין בסוגיא דחוששין לסבלונות בקושייתו על רש"י נקט הקושיא דהא בעינן שידבר עמה מענין לענין ובאותו ענין משמע דזהו הי' ניחא דמקרי מדבר עמה על עסקי קדושין, אלא דהקושיא דחוששין לסבלונות, משמע באין עסוקים באותו ענין כדפרכינן ממתני' דאע"ג דשלח סבלונות לאחר מיכן, ולישנא דהרא"ש סתום דנקט הקושיא דהא בעינן מדבר תחילה עמה על עסקי קדושין וכנ"ל, וכל זה שעסוקים באותו ענין אפשר דקושייתו דהא והא ליתא בשידוך בעלמא, או דעיקר הקושיא דהא בעי עסוקים באותו ענין, והרא"ש תירץ דמכל מקום חשש קדושין איכא, משמע דס"ל דהא בעינן מדבר על