רבי עקיבא איגר תנינא נה

שעה א'. וכן כל אשה שנתייחדה תיאסר לכהונה, נראה דקושי' השניה היא דכל פנויה או אשת ישראל דנתייחדה לאחר שתתאלמן תיאסר לכהונה, א"כ משמע דבתירוצם ביחוד בעלמא לא נאסרה גם בפנויה לא נאסרה, וכן באגודה פ"ב דע"ז כתב וז"ל, היינו היכא דהאשה מסורה בידם דומיא דנחבשה אבל הנך שנתייחדו עם הנכרי באקראי בעלמא או פנויה שנתייחדה באקראי בעלמא לא מתסרה, הרי דמיקל אפילו להשיאה לכהן, והרי המהרי"ק הביא בחשבון חבילות הגאונים האגודה והרא"ש הנ"ל, ואיך כתב אח"כ דהנך פוסקים לא פליגי אבה"ג, די"ל לכתחילה אסורה להנשא לכהן, והרי הרא"ש והאגודה מתירים בפירוש גם לכתחילה, גם הא מכל הפוסקים משמע דבבהמה הוא דאסרינן כיון דמסורה בידם, והא גבי בהמה להקריבה הוי לכאורה כמו פנויה להשיאה לכהונה, ואפ"ה משמע דוקא משום דמסורה בידם, ויש לדחות קצת, גם הא ללשון בה"ג דדמי לשבויה ממילא אסורה גם לבעלה כמו שבויה, וגם מה שהכריח המהרי"ק שם דודאי כ"ע מוכחים לסבור כהבה"ג, דהרי ראיית בה"ג טובה מדהשיב ר"ג לר"י רוב נכרים פרוצים בעריות, א"כ בנתייחדה עם נכרי שפיר דמי לשבויה, נראה לענ"ד דתשובת ר"ג כך היא, דהנכרי רק פרוצים ולא היא, ובשבויה חיישינן דאנסו אותה כיון דמסורה בידם, אבל בנסתרה עם נכרי נהי דהוא פרוץ, מ"מ היא לאו פרוצה ומסתמא לא מתרצית לו, ולאונס ליכא חשש כיון דאינה מסורה בידו, וא"כ לכאורה נראה בפנויה שנתייחדה להתירה לכהן כפשוטו, דהרא"ש ובה"ג הנ"ל, והכי משמע דברי הטור סי' כ"ב דבנתייחדה לפסול לה אין אוסרים ולא חילק, ומשמע דגם בנתייחדה עם הנכרי. אך מ"מ בנדרה להמיר דבלא"ה גמגמנו הרבה על היתירא דמהרי"ק, אלא דחלילה לדון נגדו, וכיון דנראה דלמהרי"ק ס"ל דנתייחדה עם נכרי אסורה להנשא לכהונה, דהא לא הכריע איזה תירוץ שתופס לעיקר, דדלמא העיקר כתירוצו הא' דלכתחילה אסורה להנשא לכהן, וא"כ אין אנו דנין בזה נגד המהרי"ק, וביותר דאולי גם המהרי"ק בעיקר התשובה דלא חיישינן לדונה כמומרית י"ל דלא סמך על זה רק שלא להוציאה מבעלה כעובדא דידי' בצירוף כל הסברות די"ל דבפ"א לא נעשה מומר, וי"ל דעפ"י דיבור בעלמא קיל יותר, אבל להתירה לכתחילה להנשא לכהן לא שמענו, ולישנא דהרמ"א מותרת לבעלה, משמע הכי דדוקא לבעלה אבל לא להנשא לכהן, והמחבר בתחילת הסעיף נקט ע"י ממון מותר לכהונה, והרמ"א גבי נדרה להמיר שינה בלשון ונקט מותרת לבעלה ולא נקט לכהונה, ואף דגבי נחבשה קתני רק מותרת לבעלה ואפ"ה כתב המחבר לכהונה, דמשמע אפילו פנויה היינו דס"ל דדינא דמתני' אפי' להתירה לכהן, ואפשר דמוכח כן מרומיא דהש"ס ע"ז (דף כ"ג) ומוכח מזה דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד להתיר גם בבהמה דיעבד, ובהמה דמיא לפנויה להשיאה לכהן וכנ"ל. אבל הרמ"א דשינה בלשונו מלשון המחבר נראה דס"ל דאין להתיר רק דמצינו במהרי"ק דמיירי לבעלה, ובפרט בנ"ד גרע קצת מעובדא דמהרי"ק כיון דהי' לה קשר ומדובר עם הערל להנשא לו, א"כ י"ל דחיישינן טובא דנתרצית לו, כיון דממילא רצונה להנשא לו אף דלא מקרי כ"כ סתירה ע"ד זנות, דהתם רגלים לדבר דסתירה זו ע"ד זימה, מ"מ גרע הרבה מעובדא דמהרי"ק [אף די"ל דנ"ד עדיף בחד צד דלא הוי מומרת דעושית רק לאהבת הערל, והוי כמו עובד מאהבה או מיראה דקיי"ל כרבא דפטור, מ"מ נראה דזהו רק במשתחוה לע"ז מאהבה או מיראת אדם דאינו מקבלו לאלוקי, אבל הכא אם תנשא לו מוכרחת לנהוג ככל משפטי הגוים, הוי ככופרת בכה"ת לאכול נבילות ולחלל שבתות ולעבור על נדות וכדומה, א"כ מתרצית לכפור בכה"ת] וא"כ אין לנו ראיה ברורה להתירה לכהן, כיון דהר"ם אוסר בנתייחדה עם נכרי אף לאפוקי מבעלה כמ"ש המהרי"ק שם, וגם בכוונת הפוסקים המתירים נסתפק המהרי"ק דלמא לא פליגי עם הבה"ג, והם מיירי לבעלה דוקא, וגם מצד נדרה להמיר דטרח המהרי"ק למצוא צדדים להתיר, ואולי לא סמך רק לבעלה ולא להנשא לכהן, ובשגם דאפילו אם נתייחדה עם ישראל פסולה, משמע מדברי החלקת מחוקק סי' כ"ב, דזהו רק לדברי תוס' קדושין דס"ל דאין אוסרים על היחוד מיירי דומיא דמלקים על היחוד דהיינו אף בפנויה וע"כ דס"ל דזהו בכלל שינויא דהש"ס דמעלה עשו ביוחסין, היינו דמשום מעלה אסרו במודית שנבעלה דלא להני לה המגו, אבל באומרת לא נבעלתי נאמנת, אבל לתוס' כתובות שתירצו דא"א מיירי בא"א או לענין אנוסת אביו, הדין באמת דנתייחדה עם פסול אסורה לכהן, והיינו אף דזהו רק מכח מה דפרכינן שם לימא דלא כר"י, ועלה משני דמעלה עשו ביוחסין וע"ז כתבו תוס' דמיירי בא"א לבעלה ישראל, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ג גם לתוס' כתובות שרי' בפנויה, י"ל דס"ל לתוס' כיון דלר"י עכ"פ בנתייחדה עם פסול אינה נאמנת לומר לא נבעלתי וכיון דאנן קיי"ל ואת לא תעביד עובדא, גם זה בכלל דלכתחילה לא עבדינן כר"ג, ועכ"פ בנתייחדה עם נכרי ובנדרה להמיר מנין לנו להקל להשיאה לכהן, ואין דעתי נוטה להקל בזה, זולת אם ירבו עלי רבותי בטענות ברורות, כן נראה לענ"ד: תשובה נג לכבוד הרב ר' עקיבא נ"י אב"ד בק"ק אלטונא. בענין עדות קדושין, ובדין שוי' אנפשי' חד"א, ועדים מכחישים אותו

הנה כבוד מעכ"ת נ"י דעתו שהעיקר מה דיש לפקפק בנ"ד לחוש להחמיר עפ"י יסוד דברי תשובת הרשב"א וקיי"ל הכי להלכה בש"ע יו"ד (ססי' א') באומר לא שחטתי כהוגן, וב' מעידים ששחט כהוגן לדידי' אסור דשוי' אנפשי' חד"א, ומזה למד הרשד"ם בתשובה סי' ט' הובא בהגהת מ"ל פ"ט מהל' אישות באומר קדשתי בתי לפלוני והוא בן י"ג שנים, וב' עדים מעידים שהוא קטן בשנים, כיון דרחמנא הימניה לאב לאסור בתו אמרינן שווי' אנפשי' חד"א נגד עדים, [ואני בעניי איני מבין, דהתינח אם היא היתה אומרת כן, אבל באמירת האב דמצד רחמנא הימני' לאסור בתו ומטעם דבידו או מגזה"כ, מ"מ פשיטא דנגד עדים אינו נאמן, ומה שייך בזה דין שוי' אנפשי' חד"א לאסור בתו]

אאב"ה שמעתי מאאמ"ו הגאון נ"י שהיה מסתפק בעד אחד מכחיש להאב, כגון שאמר קדשתי בתי לפלוני והוא אומר לא קדשתיה אם הימניה רחמנא דהוא כתרי לגבי חד, או דכל שמוכחש בב"א, י"ל דבמקום הכחשה לא הימני' רחמנא, ופשיט לה מסוגיא דקדושין (דף ס"ה ע"א) סד"א דאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימני' לדידה, והתם דהוא מכחיש ואומר לא קדשת בתך, משמע דדומיא דהכי האב נאמן]

ואף דבכנה"ג יו"ד שם כתב בשם תשו' מעגלי צדק לחלוק על המהרשד"ם, ולחלק בין עידי אסורים לקדושין, מ"מ י"ל ולקיים דברי הרשד"ם, די"ל דמעיקרא טעמא דהרשב"א הנ"ל דהתורה לא הימני' לעדים, רק למי שאינו יודע אם האמת בפיהם, אבל לא למי שברור לו שמשקרים, וזהו שייך ג"כ לענין קדושין, ולזה בנ"ד דהיא אמרה בזה"ל "בייא דען ונאכטיל גריף נאך דען ריכג אויף זעטצין זאגטע ער אייניגע ווארטין וועלכע מאן פאר דייטשט האט דאס הייכט, וויר זינט דורך עוויג פערבונדען, זיא מיינטע דער מאנטיל גריף גיהער אויך מיט צו דיא פערבינדונג וכו', ודברים אלו הם לשון קדושין כמו הרי את שלי, וכפי דברים שהיה כן הוי בכלל דשתיקה לאחר מתן מעות דקיי"ל דחוששין לקדושין, דאף שהעדים אומרים שלא פירשו לה, מ"מ נאמנית דשוי' אנפשי' חד"א נגד העדים וכנ"ל, אלא דיש לצדד דשוי' אנפשי' חד"א הוי כמו עדים, ולגבי עדים המכחישים הוי תרי ותרי,