רבי עקיבא איגר תנינא נד

אע"כ דהמרדכי אזיל לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, אלא דס"ל מסברא דבפרהסיא כיון דפקר נפשיה כולי האי לעשות כן בפרהסיא תו לא הדר, והוי מומר גמור, ודברי המהרי"ק בזה צע"ג

גם בעיקר היסוד שכתב המהרי"ק להקל כתוס' מטוך דהא נעשה מומר, הא מצינו גדולי ראשונים דרשב"א וסייעתו דס"ל דאף בפ"א נעשה מומר, והש"ך סי' ב' ס"ק י"ז כתב דכן עיקר, אלא דהיקל שם דבאותו שחיטה לא הוי מומר, והיינו דלא מקרי שחיטת מומר דבהדדי אתי' אבל לענין זנות לא שייך כן, תו כתב המהרי"ק לדון י"ל אף אם בפעם אחת לא נעשה מומר, מ"מ דלמא חשוד הוי וחיישינן לזינתה וסתר זה, דא"כ מה הקשו תוס' מדר"מ, הא ר"מ לא קאמר רק בחשוד לד"א הוי חשוד לכה"ת, אבל לא דהוי מומר, אע"כ דס"ל דע"כ מתני' מיירי באין אחרים רואים אותו, דאל"כ פשיטטא דשחיטתו כשירה, וא"כ מוכח דלפי תירוצם דבפ"א לא נעשה מומר, היינו דאפילו באין אחרים רואים אותו כשר עיי"ש, גם בזה לא זכיתי להבין, דאיך שייך דליכא חידוש בדינא דשחיטתו כשירה, אלא דוקא באחרים רואים אותו, א"כ למסקנא דמוקמינן מתני' כר"י ובשוגג בזה יקשה דבשוגג פשיטא דכשר אפילו באין אחרים רואים אותו, אע"כ דיש איזה חידוש אחר דלא נימא בזה אי עביד לא מהני, או דאשמעי' לאפוקי מדר"י הסנדלר, וא"כ ישאר הקושיא על תוס' דמאי הקשו מדר"מ דלמא חשוד הוא דהוי אבל לא מומר, ומתני' באחרים רואים אותו, והוא תמיה גדולה על תוס' וצריכים לדחוק דקושייתם דמאי פרכינן ונוקי מתני' כר"מ, דלמא ס"ל לרב דמתני' סתמא קתני אפילו באין אחרים רואים אותו וא"א לאוקמי כר"מ במזיד, ובאמת לא הוי קושיא חזקה כ"כ, ומה"ט י"ל דס' רק ומיהו קשה היינו דקשה קצת, וא"כ אין הכרח דתוס' בתירוצם הב' בא לתרץ ג"כ הך קושיא מדר"מ, אלא דבאו לומר עוד תירוץ דמצי מיירי אף בפרהסיא, אלא דבפ"א לא נעשה מומר כדהוכיחו זהו בראיות, והכי דייק לישנא דתוס' במ"ש ועי"ל ולא כתבו לכן צ"ל, וי"ל ג"כ דשטחיות דבריהם כך, דתחילת קושייתם הי' דאף אם בפ"א לא הוי מומר, מ"מ כיון דמומר לחלל שבת הוי כמומר לכה"ת, ממילא בפ"א להוי כחשוד לכה"ת, ועוד דמוקי במזיד, ור"מ היינו דלר"מ אף בשער עבירות הוי חשוד לכה"ת, ותירצו דהכא בצנעא דמומר לחלל שבת בצנעא הוי רק כמו מומר לעבירה אחת, ולא חשוד לכה"ת, וע"ז הקשו דמ"מ למאי דמוקי כר"מ קשה וכיון דמכח קושיא מוכרחים לומר דמתני' באחרים רואים אותו, לזה כתב דמדאתינן לזה מוקמי אף בפרהסיא אלא דבפ"א לא נעשה מומר, עכ"פ יהי' איך שיהי' אין הכרח דתוס' באו לתרץ בעוד י"ל הך קושיא מדר"מ, והרי בתוס' שאנץ לא הזכירו כלל הקושיא מדר"מ וכתב ג"כ ב' תירוצים אלו, עכ"פ קשה לסמוך על היתירא דבפ"א לא נעשה מומר, ובפרט אם הוא בפרהסיא, לפי"מ דביארנו בכוונת המרדכי, דאף לתירוץ זה דבפ"א לא נעשה מומר ומ"מ כיון דפקר כולי האי לעשות כן בפרהסיא הוי מומר

ואך במהרי"ק הוסיף עוד היתר, דאפילו אם בפ"א נעשה מומר דוקא בעביד מעשה אבל לא בדיבור בעלמא דאלך ואעבוד, ונראה דזהו הכרעת הרמ"א להלכה, דכתב בסי' ז' סי"א ומיהו אם נדרה עצמה להמיר וחזרה מותרת לבעלה, משמע דבהמירה ממש אף בפ"א מחמירין, והיינו מטעם דקיי"ל לעיקר דבפ"א נעשה מומר, אלא דבנדרה להמיר בזה מקילין, ואף דגם על סברא זו קשה לי, דאם נימא דלכ"ע בדיבור בעלמא בפ"א לא נעשה מומר, היאך הוכיחו תוס' לימוד הדין דפ"א לא נעשה מומר מההיא דשחט לזרוק, דמה לע"ז, והתוס' משאנץ כתבו לדחות הראיה, והרשב"א כתב לתרץ דמיירי ע"מ שיזרוק נכרי דמה לע"ז, [ואף דאמרינן בסנהדרין דמודה ר"ל דהוא בסייף, צ"ל היינו אלו אמר כן שהוא עצמו יזרוק דמה לע"ז, ובאמת קשה לי, דא"כ בפשוטו י"ל דמיירי בשוגג, ומודה ר"ל דאלו עשה כן בנזיד הוא בסייף] ואמאי לא תירצו בפשוטו, נהי דהעובדו בסייף, מ"מ כיון דאמר רק שיזרוק דמה לע"ז ועדיין לא עביד במעשה מש"ה בדיבור פ"א לא נעשה מומר, וזה יש לדחות, כיון דהשחיטה על שם כך מקרי מעשה, אבל מ"מ קשה על ראייתם מההיא דספ"ב דחולין, הא י"ל דמה דמשני בישראל מומר, היינו דאמר אלך ואעבוד, דבזה לא אמרינן לצעורי קמכוון, ומ"מ לא מקרי שחיטת מומר, דבפ"א בדיבור לא נעשה מומר, ואולי י"ל מדאמרינן שם א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי התרו בו מאי, משמע דהך תירצא בישראל מומר ס"ל כן לר"א, ולר"א לשיטתיה בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) דמשני בישראל מומר, הרי דס"ל דאלך ואעבוד אינו חייב ולא שייך לקרותו בשם מומר, אע"כ דמיירי בעבד בפועל, והוכיחו שפיר עכ"פ כיון דמהרי"ק כתב להקל בזה וגם הרמ"א קבע כן להלכה אין להרהר עוד בזה

ובנידון הב' מצד היחוד כתוב במהרי"ק שם כיון דאינה מסורה בידם ולא שהתה זמן רב ולא הי' הסתירה לשם זנות מותרת, משמע דבעינן כולהו לטיבותא, כי המרדכי ס"ל החילוק משהתה, ותוס' והר"ן והרשב"א והה"מ כתבו החילוק דמסורה בידם לזה הוצרך המהרי"ק ב' למעליותא, וא"כ י"ל דרק בנידון דידי' דמה ששהתה בבית הכומר לא מקרי שהתה כמ"ש שם, דנותנים אותה אצל כומריות צנועות דהמה סגור ומסוגרים מבלי יבא איש שם כ"א בדוחק גדול, ומי יודע אם גם השתא נהוגי באופן זה, והנה אף דבאמת נראה עיקר לדינא החילוק דמסורה בידם כלישנא דהרמ"א סוף סעיף ד', וכן מוכח שפסק הרמ"א שם במ"ש ובשעת השמד שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל להתירן אפילו לבעלן כהנים, וביאר הב"ש לנכון דמיירי בהמירו מיד, הרי אף דשהתה אצל הנכרי כל משך זמן האונס, מ"מ כיון דמשעה שהמירה לא היתה מסורה בידם, וגם לרצון ליכא חשש כיון דהמירה באונס משום הכי שרי, הרי קיי"ל להלכה דאף בשהתה אם אינה מסורה בידם דמותר, מ"מ זהו ביחוד בעלמא, אבל בנדרה להמיר בזה משמע דבעי' דוקא בלא שהתה כמשמעות לישנא דהב"ש סק"ל, והיינו דמ"ש המהרי"ק אחר שהאריך שלא לדונה כמומרת, כתב וז"ל ועוד נ"ל להביא ראיה לכאורה מדברי הר"ש משאנץ, דאפילו היתה עושה מעשה לו מתסרה בשעה מועטת וכו', א"כ י"ל דמהרי"ק לא סמך על היתירא דבדיבור בעלמא לא נעשה מומר, רק בצירוף הך סברא דבמומרת ממש ג"כ יש צד להקל בזמן מועט, וא"כ י"ל נהי בנתייחדה עם נכרי באינה מסורה לא חיישינן לשהתה, היינו דל"ח כלל לאונס באינה מסורה בידם. אבל מ"מ בנדרה להמיר דיש מקום לדונה כמומרת, והחשש שזינתה ברצון בזה ליכא מעליותא דאינה מסורה בידם ובעינן דוקא לא שהתה דיש בזה סניף דעת הר"ש משאנץ דגם במומרת יש להקל כה"ג, מש"ה סמכי' בזה בנדרה להמיר, וא"כ צריכים לידע אם בנ"ד הוי כעין עובדא דמהרי"ק, דבשעה שהיא בבית כומר היא מופרשת מאנשים בענין דליכא חשש דזינתה

ואולם כל זה אם היתה נשואה דמזה מיירי המהרי"ק והרמ"א בש"ע דנקט רק מותרת לבעלה ולא נקט להשיאה לכהונה. כי בפנויה להשיאה לכהן הא המהרי"ק שם כתב בהא דכתב הסמ"ג בשם בה"ג דבנסתרה עם נכרי אסורה דדמי לשבויה דיש לומר דלא פליג, אבל הנך פוסקים דמתירים בפ"ב דע"ז ביחוד בעלמא, דבה"ג מיירי להנשא לכהן דלא מפקינן מיניה, או דיש לחלק בין יחוד לנסתרה ע"ד זנות, ואם כן להלכה התיר המהרי"ק בלא נסתרה לשם זנות, דזהו לב' תירוצים אלו מותרת לבעלה, אבל בפנויה להשיאה לכהן י"ל דחיישינן לתירוצא הא' הנ"ל, אף דדברי המהרי"ק בתירוצו הא' הנ"ל תמוהים לי, הא', דהרא"ש בע"ז כתב ותימא הוא אם אסור, א"כ אם נתייחדה עם נכרי