רבי עקיבא איגר תנינא נג

בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטלה קנין החופה

ולפ"ז מיושב קושיית תוס' שם ד"ה אמר רבא וכו, ולפ"ז הא דתניא לעיל צריך לדחוק וכו', ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דהברייתא כולה במש"ר והא דקתני סרחה ולבסוף בגרה בחנק, היינו דהך תנא דיבמות (דף נ"ג ע"א) דיש תנאי בחליצה, דלא בעי' אפשר לקיומו ע"י שליח א"כ מהני תנאי בחופה, וא"כ ליכא מש"ר חידוש, דהרי לא אישתני דינא, דהא עדיין היא ארוסה דהוי מקח טעות לגבי החופה, דהוי כהתנה ע"מ שאינה בעולה, א"כ גם במש"ר בעינן דלא אישתני גופה, ומיירי הברייתא בין במש"ר בין בזינתה בעלמא בלא מש"ר, דהא דקתני ברישא דבאו לה עדים בבית חמיו, היינו משום דלא אישתני דינא, דעדיין היא ארוסה, משום דלגבי נשואי דחופה הוי מקח טעות, אלא דלענין פתח בית אביה בעי' לפרסם שהגידו ליה בבית אביה, וכן הא דקתני בסיפא סרחה ולבסוף בגרה מיירי אף במש"ר דליכא חידוש וכנ"ל, ואידך ברייתא ס"ל כאידך דיבמות דאין תנאי בחליצה ולא מהני תנאי בחופה, ולא שייך מקח טעות והוי מש"ר חידוש, אלא דרבא לא ניחא ליה לומר דפליגי באישתני גופה ולעשות פלוגתא חדשה באישתני, אבל לענין זה דפליגי ביש תנאי בחליצה פליגי בפלוגתא דתנאי ביבמות הנ"ל

ומזה נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י בכתובות (דף מ"ח ד"ה ולירושתה) דמסר לשלוחי הבעל לא הוי נשואין לשום דבר רק לענין ירושתה, וכ"כ הטור יו"ד סי' רל"ד מסר האב יצאה מרשות האב ואין הבעל יכול להפר לה עד שתכנס, וע' במגיני שלמה שכתב בדעת רש"י והטור דבאמת מה"ת הוי כחופה, אלא דא"י להפר מחשש סמפון, ולענ"ד א"א לומר כן, דמדכתב הטור יצאה מרשות האב, היינו ע"כ דאף דבאירוסין יכול האב להפר בשותפות הארוס, אבל במסר יצאה מרשות האב דאין בכחו להפר, וגם הבעל אינו יכול להפר, כיון דלא נכנסה לחופה, ואם איתא דהמסירה הוי חופה ממש אלא דחיישינן לסמפון אמאי אין הבעל והאב מפירים בשותפות, הא בממנ"פ אם לא יהי' סמפון הוא בעל ממש והפרתו הפרה מעליא, ואם ימצא סמפון הרי נתבטלו הקדושין למפרע, ומהני הפרתו דאב, ודוחק לומר בכוונת הטור דיצאה מרשות האב, היינו לענין הנדרים שנדרה קודם המסירה א"י הבעל והאב להפר אחר המסירה, משום דמדינא הוי כחופה ופקע רשות אב, ושוב א"י הבעל להפר מה שנדרה מקודם דאין הבעל מיפר בקודמין, ומ"ש אח"כ ואין הבעל יכול להפר עד שתכנס לחופה, היינו ע"כ בנדרים שנודרת אח"כ, דבחופה יכול להפר ובמסירה א"י להפר, זהו מיירי בלא שותפות האב ומחשש סמפון, גם לפ"ז הא מ"מ יכול להפר אחר שמסרה, ונהי דהיא לא הותרה לעשות עתה מחשש סמפון, מ"מ יועיל ההפרה לענין אם יכניסנה אח"כ ויבורר דאין לה סמפון, דאגלאי דלא הי' מקח טעות מותרת אז מכח ההפרה היא, ולזה נראה עיקר כמ"ש הב"י דס"ל לרש"י והטור דנהי דמסירה מוציאה מרשות אב, ולא מקרי לזנות בית אביה לענין סקילה וכן לא מקרי בנעוריה בית אביה לענין ההפרה, אבל מ"מ לא נכנסה לרשות הבעל, מש"ה גם הבעל א"י להפר, וממילא גם בשותפות דהאב א"י להפר, דיצאה מרשות האב לגמרי ולא נכנסה לרשות הבעל, ומה דקתני בברייתא דתנא בי' ר' יהודא ונדר אלמנה וכו' אלא הרי שמסר, באמת גם קודם שנתאלמנה אין תקנה להפר נדרה, אלא דקרא אשמעינן דאפילו נתאלמנה אינה חוזרת לבית אביה, וכ"כ להדיא הרא"ה בשיטת רש"י, אבל דעת תוס' וסייעתי' דמסירה הוי חופה ממש לכל מילי חוץ מתרומה עיי"ש, ולפי דברינו הנ"ל יש ראי' לרש"י, ויעויין בכתובות (דף ע"ג) והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח. ומשנינן איתקש הוייות להדדי, עי' פירש"י דאיתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף, וקשה לי, כיון דמצינו מכח ההיקש דבביאה יכול להתנות נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה דאף דא"י לקיים ע"י שליח תנאי קיים, ולולי פירש"י הי' נ"ל לפרש דהכי אמרינן איתקש הוייות להדדי דכל עני' הויי' אחת הוא, ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח, מ"מ כיון דהקדושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר, כגון בכסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח

לפ"ז אם נידון כשיטת תוס' הנ"ל דמסירה הוי כחופה א"נ אפשר נשואי ע"י שליח דהיינו שלוחי הבעל שלוקחים אותה לרשותם, וממילא אף בחופה ממש מהני תנאי כיון דשם חופה יכול ע"י שליח כגון במסירה, והדרא קושייתינו לדוכתיה דמש"ר ליכא חידוש דהא הוי חופה בטעות ועדיין היא ארוסה, אע"כ דמסירה לא הוי כחופה, להיות ברשות הבעל, ומקרי א"א לקיים ע"י שליח ולא מהני ביה תנאי, מש"ה לית ביה דין מקח טעות וכנ"ל, ודוק היטב

תשובה נב להרב רבי ישראל נ"י אב"ד בק"ק בארג

ע"ד העסק ביש בבתולה שהלכה מבית אביה בהחבא עם נכרי א' לבית הכומר ושהתה שמה ערך ז' ימים, ואח"כ שבה לאלקיה ולבית אביה ובוכית ומודית בתשובה שלימה ונשתדכה לכהן באמרה לא נבעלתי, והכהן שואל אם רשאי לקחת אותה לו לאשה

הנה בפשוטו נידון זה ממש כנידון דהמהרי"ק שורש ק"ס, והמהרי"ק יצא לדון על ב' ענינים, הא' מצד חשש דמומר לע"ז הוי מומר לכה"ת, ויש לחוש שזינתה ברצון, הב' מצד היחוד עם הנכרי, והנה על הא' האריך המהרי"ק, ותוכן דבריו הקדושים דנהי דיש פוסקים כרבינא, דאלך ואעבוד חייב, מ"מ הא תוס' פ"א דחולין (דף י"ד) כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר, ואף דהמרדכי כתב בהא דחולין דמומר לע"ז או לחלל שבת כיון דלא הפקיר עצמו לכפור ולעשות כן בפרהסיא בפ"א לא נעשה מומר, הרי דבפרהסיא אפילו בפעם א' הוי מועל, ודבר שגלוי ומפורסם הוי פרהסיא היינו דהמרדכי חושש לדעת תוס' משאנ"ץ דלא הביא קושיית תוס' מהא דר"מ ס"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר לכה"ת, ורק כתב לב' התירוצים הא' דמיירי בצנעא, הב', דבפעם אחת לא נעשה מומר, והביא ראיות דתוס' דבע"ז פ"א לא נעשה מומר, וכתב לדחותם מש"ה חשש להחמיר כתירוץ הא', דבפרהסיא אפילו בפע"א הוי מומר, אבל העיקר כתוס' מטוך, דמכח קושי' מדר"מ הנ"ל הוכרחו לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, ומש"ה החזיקו בראיותיהם ליסוד זה, כיון דס"ל הכי לעיקר, גם י"ל דאף דהמרדכי לא חשש להחמיר לתירוץ הא' רק לענין שחיטה דהוי חזקת איסור, אבל לא לאסור על בעלה דהוי חזקת היתר ] לענ"ד הי' מקום לחלק עוד, דרק בשחיטה דאם הוא מומר, השחיטה בעצמותה אסורה, אבל לאסרה על בעלה דאף אם נידון כמומרת, הוי רק ספק שמא זינתה לא חיישינן כ"כ להחמיר] ע"כ תורף דבריו, ואני בעניי, עפר אני תחת כפות רגלי המהרי"ק, וכאן לא זכיתי לעמוד על יסודו, דאיך אפשר דהמרדכי חשש על תירוץ הראשון, א"כ במומר לע"ז אפילו בצנעא ובפ"א ליתסר, דמה שתירצו כתירוץ הא' דמיירי בצנעא, היינו לענין שבת, דדוקא מחלל בפרהסיא הוי מומר ולא יחלל בצנעא, וכדאיתא בברייתא דחולין (דף ה') חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא וכן הוא בעירובין (דף ס"ט) ומבואר שם דאפילו בהרבה פעמים לא הוי מומר, אבל בע"ז דאפילו בצנעא הוי מומר י"ל דאפילו בפ"א הוי מומר, ומנ"ל כלל לתירוצם הא' לחלק בין פ"א להרבה פעמים, ומוכח ג"כ מדכתבו התוס' משאנץ לדחות ראייתם על היסוד דפ"א לא הוי מומר, א"כ דלמא הא דשוחט לזרוק דמה לע"ז, וכן ההיא דפרק ב' דחולין דמוקי בישראל מומר, היינו בצנעא, א"ו ברור דבע"ז אפילו בצנעא ובפעם א' הוי מומר לתירוצם הא', והוא ברור,