רבי עקיבא איגר תנינא מה

מתקדשת בו, אבל בנ"ד כפי המובא בשאלה שאמר המקדש סתם למי יש טבעת, ולא אמר לאיזה דבר צריך הטבעת, פשיטא דנותנת לו הטבעת דרך שאלה בעלמא, כמו שהעלה הגאון מוה' מאיר זצ"ל בספר גבורת אנשים (דף ק"ח ע"א) דהאומר לחבירו תן לי זה ונתן לו סתם דלא קנאו המקבל עד שיאמר במפורש לו לשם מתנה, וכ"כ בפשיטות המ"ל פ"ג מהל' אישות והשיג שם על המהרי"ט עיי"ש. [אולם בהר"ן קדושין דף ר"ח ע"ב כתב וז"ל דאי מעיקרו יהיב לה סתם הוא שלה מדין מתנה כדמוכח פרק שבועות העדות וכו' עכ"ל והיינו ממש כדברי המהרי"ט וצ"ע, ואף דיש לפקפק עדיין קצת כיון דיצא קול דנתקדשה. אף דנתברר לנו דאין ממש בקדושין דיכולה לומר דידי שקלי, מ"מ לא מבטלי קלא, כמ"ש בהגהת ש"ע אה"ע סי' מ"ו ס"ד דזמה"ז לא מבטלינן קלא, מ"מ נ"ל כיון דלהפוסקים דמקדש בע"א א"ח לקדושין בודאי אין להחמיר בנ"ד משום הקול, כיון דהקול יצא דנתקדשה בע"א והוי קול ושוברו עמו, א"כ עכ"פ אף דאנן מחמירינן לכתחלה לחוש לדעת הסמ"ג דמקדש בע"א חוששין, נוכל לצרף שיטת הפוסקים דמבטלין קלא, וכמ"ש האחרונים דמדינא קיי"ל דמבטלין קלא, א"כ בודאי ראוי לסמוך ע"ז במקדש בע"א

וידידי הגאון בעה"מ בית מאיר כתב על זה, דאכתי איכא לספוקי, דלמא במתנה ע"מ להחזיר יהבה ליה כדאיתא בתשובת הרשב"א שבב"י סי' כ"ח, בעובדא אלמנה שתבעה לאיש שיקדש אותה, והוא השיב אין לי טבעת, ואמרה לו בת האלמנה הרי לך טבעת וקבלו וקדשה בו, והשיב להתירה איני רואה, דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת, וע"מ להחזירה נתנה לו, ונראה שאף הרשב"א לא חייש שמא במתנה חלוטה נתנה לו, וכדעת המ"ל הנ"ל, אלא חייש מ"מ דלמא במתנה ע"מ להחזיר יהבה ליה, וה"ה נמי דיש לספק בזה בהאשה עצמה כדיהבה ליה סתם, וא"כ היא מתקדשת בו כדאיתא בתשובת רבינו אביגדור שבתשובת הרא"ש כלל ל"ה שכתב על דרך זה מצינו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה

ובנ"ד שנזכר בשאלה דאמר לה "גיב מיר עס' דהיינו בלשון הקודש תן לי זה, כל זה אינו אלא לדעת חביבי הגאון הנ"ל ששתה מעכ"ת הרב נ"י בצמא את דבריו, ומביא לו סייעתא, אכן לבי השיאני לחלוק עליו להדיא, והברור בעיני שכל מה שנותן לחבירו סתם עפ"י שאלת המבקש תן לי, אינו אלא מתנה גמורה וא"י לחזור בו, ומה דמביא מעכ"ת נ"י סייעתא מהמ"ל פ"ג מהל' אישות ה"ח הי"א, זהו ראיה לסתור דעד כאן לא נחלקו שם אלא בנותן מעצמו סתם בלא שאלת המקבל, אבל כשהמקבל התחיל ואמר תן לי, ועפ"י אמירה זו נתן סתם נ"ל ברור וכ"ע מודו דכיון דלשון תן לי אין סובל אלא תן לי במתנה מה שנתן לו סתם, היינו ודאי מתנה ולא פקדון או שאלה, ומכ"ש לדעת הר"ן כדמביא נמי מעכ"ת נ"י, ויפה כוון מעלתו שזה ראיה ברורה נגד המ"ל ועל ראיית המ"ל מהזן את חבירו מוכרח לחלק, דשם י"ל כיון דכוון לטובתו של חבירו בתורת הלואה, וכן ביורד לתוך שדה חבירו דמכוון לטובת חבירו בתורת הלואה, משא"כ בנותן סתם דבר לחבירו במה שא"י אם צריך לאותו דבר, וק"ל לחלק, וכן משמע מלשון תוס' קדושין (דף ט' ד"ה הך וכו') וי"ל דש"ה דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין, ויותר היה להם לומר, דמעיקרא לא שאלה אלא בתורת הלואה או שאלה או פקדון א"ו מה דאמרה הב לי אינו אלא לשון מתנה, ומכיון שעפ"י דבור זה נתן לו סתם, פשיטא שתיקה זו הודאה היא, וראיית הגאון מוהר"ם ז"ל הנ"ל מסוגיא פ"ק דבב"מ (דף ט') הי' רוכב על החמור, ודייק כן מלישנא דרש"י שם עיי"ש. וכל הרואה יראה שדבריו תמוהים כי במ"ש א"ו הוא הדבר אשר דברתי וכו', א"י דמה משני בזה מה דהקשה והברור שהיא ראיה לסתור כדכתב בעצמו, ואע"ג דרש"י כתב במתני' וכו', ועיקר פירש"י הוא לענ"ד דבמתני' פירוש להמסקנא דר"י דנתנה לו אינו כאומר זכה לי בהגבהה, אלא הך הגבהה תעשה לצורכי כדי שתתנה לי ואני אזכה בה שפיר קאמר רש"י אי קנה קמא דלא מתכוון להקנות לחבירו [כלומר אלא לעצמו כמו שטוען] הא יהבה נהיליה במתנה, דהרי ע"פ דיבורו ששאל ממנו תן לי שהוא מוכלל מב' אופנים, או שתגביה כדי שתקנהו אתה ואח"כ תתנו לי במתנה, או שלא תכוון כלל לקנותה אלא שתהא הפקר עד שתבא לידי ואני אזכה בה מן ההפקר לכן פירש"י בממנ"פ וליכא לספוקי כלל דאם קנאו לעצמו כמו דטוען, ואח"כ נתנו לו לפקדון, דהרי עפ"י שאלתו דאמר תנה לי אינו סובל אלא לשון מתנה נתנה לו, וכדעתי' ממש, משא"כ השקלא וטריא שאזלו בהעחשבה דתנה לי אין פירושו אלא זכה לי מוכרח לפרש בד"ה אלא לאו ואשמעינן סיפא משנתנה לו טען אותה טענה אני הגבהתי תחילה לצרכי, לא אמר כלום, דגלי דעתי' וכו' אבל א"י לומר א"כ שהרי במתנה נתנה לו, דהי' במשמע אף כי נאמינהו דמתחילה חזר משליחותו ועבר והגביה לעצמו נתנו לו במתנה, וזה ודאי אינו כיון דעבד שליחותו, דהרי הוא אומר זכה לי והוא הגביה לצורך עצמו שוב נתינתו כנתינת סתם בלא אמירת המקבל כלל תנה לי, ולא מבעי' לדעת המ"ל הנ"ל ודאי לשם פקדון נתנו לו, אלא אפילו לשיטת הר"ן, בזה מודה כיון דחזינן דעבד שליחותי' וזכה לעצמו מה"ת דבמעט רגע נשתנה דעתו, ואלו מתחילה הי' חפץ ליתנו במתנה לא הי' משנה בשליחותי', או אך לפקדון נתנו להכי מוכרח לפרש דבאמת אינו נאמן דגלי דעתי', וכן בד"ה סיפא דלא אפשר מוכרח לפרש וא"כ דגלי דעתיה וא"י לפרש משום דבמתנה נתנו לו, היינו נמי מטעם הנ"ל כיון דסברי דתנה לי היינו זכה לי, לא נאמינו שהגביה לעצמו הרי עכ"פ לא עביד כדבעי חבריה מיניה, ומה"ת לומר דבתר הכי יהיב ליה במתנה, ולהכי פירש דמש"ה לא"כ גלי דעתיה כשנתנו לו דאדעתא דידי' אגבהה, ונהי דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, איהו עכ"פ סבר למיעבד שליחות' ומשקר במה דאמר אני זכיתי תחילה, וכיון דמשקר בזה נשאר בהפקר עד דאתי ליד המקבל וזכה המקבל מהפקר, ובזה נ"ל ברור דלא ובעי' אם המבקש תן לי מה דבידך במתנה, אלא אפילו דאמר לו רק תן לי מה שבידך וזה נתן לו סתם הוי מתנה, ולהכי אין היתר בנ"ד, ואי משום דהמקדש מכחיש להעד ואומר דאס זיא האט מיר ניכט דיא האנד געלאנגט' אין בכך כלום, כי לא מצינו בגמרא שיהא מקרי גזילה אלא בחטף מידה, אבל מה שמניחה מרצונה וליטלו מידה עפ"י שאלתו ג"יב עס מיר' אין זה אונס אלא רצון, ועיין תשובת הריב"ש סי' ק"ע עכ"ל

השבתי להגאון נ"י שדעתי מסכים בזה לדעתו לדחות דעת הגאון מוהר"ם בעל גבורת אנשים, והדין אמת דבאומר תן ונתן לו סתם דהוי מתנה, אך בנ"ד בגביית העדות שנית לא נזכר בעדות העד שאמר המקדש תן לי רק שאמר ווער האנו איין ריכג' לא הוי מתנה ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואף דבראשונה העיד העד שאמר גיב מיר עס' מ"מ לגבי דידה יכול לחזור מעדותו, כיון דנתקבל עדותו שלא בפניה דלרוב הפוסקים אפילו דיעבד פסול ויכול לחזור מעדותו, וזהו מספיק רק לגבי דידה להתירה בלא גט, אבל לגבי דידי' להתירו בקרובותיה אין העד יכול לחזור ולהגיד, כיון דהעיד מתחילה בפניו, והגאון נ"י הסכים עמי דאף להר"ן דאפילו בלא שאלת המבקש אמרינן סתמה למתנה, היינו כיון דא"י שחבירו צריך לאותו דבר מה"ת יתן לו דבר בשאלה, אבל כל שחבירו צריך לו אמרינן דבהלואה נתן לו דמה"ט בזן לחבירו, וכן ביורד לתוך שדה לא אמרינן דבמתנה נתן לו, וה"נ כיון דאמר "ווער האט איין רינג' גילה דעתו דצריך אותו עתה לאיזה ענין שפיר אמרינן דבשאלה נתן לו, ומצד חזרת העד כיון דנתקבל שלא בפניו יכול לחזור וכנ"ל

אולם אף שידידי הגאון נ"י מסכים עמי בזה, דעתי מפקפק