רבי עקיבא איגר תנינא מד

כל הני רבוואתא דמקילין בכ"מ בס"ס, א"כ בנ"ד יש לסמוך על ס"ס הנ"ל ספק בעיקר הקדושין בע"א, וספק דאמרינן מגו להכחיש עדים פסולים, ונאמנת דלא שמעה מה הוא אומר במגו דלהד"ם, ואף אם העד יאמר שהי' במקום השקט ולא הי' קול המולה, ובענין שראוי לשמוע, והוי מגו במקום אנן סהדי, כדמשמע להדיא מלשון הרשב"א סי' אלף קע"ט, מ"מ הכא י"ל בממנ"פ, אם העד יאמר כן, זהו גופא שהיא אומרת דלא שמעה הוי הכחשה לע"א שלא הי' במקום השקט כ"כ, שיהי' ודאי שצריכה לשמוע, ואם אומר העד שהי' במקום המולה דאפשר שלא נשמעו דבריו, בזה לא הוי דברים בדרך הכחשה להעד, דעל מעשה הקדושין לא הוכחש, דמה דאמרת שלא שמעה אינו ענין הכחשה, דגם לדבריו אפשר דלא שמעה, והוא בעדותו הוי כשני עדים מעידים על המעשה אלא דלא ידעו אם שמעה, שוב נאמנת במגו דלהד"ם וכנ"ל

מ"ש עוד ידידי הגאון נ"י לפקפק דאולי מה דאמרה ,איך ווייס ניכט וואס ער זאגטע' אין כוונתה דלא שמעה דבריו, אלא כוונתה שלא הבינה לשון הקודש דבזה לדעת הב"י והח"מ דאינה נאמנת, ואפשר דאפילו מגו לא הוי, דאנן סהדי עכ"ל. לא מסתבר לי לחוש לזה דפשטות דבריה מורים יותר דלא שמעה לאוזן מה הוא אומר, ואך לחוש לדברי רומעכ"ת נ"י צויתי לשמוע שנית דבריה ואמרה בפירוש שלא שמעה חיתוך הדברים שהוא אומר, ובזה נ"ל דנאמנת ולא הוי מגו למפרע, ולא מבעי' לדעת הש"ך סי' קמ"ו סט"ו דגם תוס' ס"ל דאם מפרש דבריו דמתחילה כוון לזה ובאותו פעם הי' לו מגו דנאמן, ותוס' מיירי דבתחילה אמר דא"ל דזבנה ממך, א"כ במפרשת דבריה לא שמעתי דנאמנת אלא אף להסמ"ע שם סקל"ד דס"ל דתוס' והרא"ש מחולקים בזה, דתוס' ס"ל אף באמר מפלניא זבינתיה דזבנה ממך לא מהימן, וכדבריו נ"ל עיקר דלדברי הש"ך ל"צ תוס' לטעמא דמגו למפרע, דבלא"ה כיון שכבר הודה דאין ידוע רק מפיו של מוכר הוי בכלל טוען וחוזר וטוען, והראיה שהרא"ש לא הזכיר כלל מטעמא מגו למפרע, ואעפ"כ כתב בפשיטות דבאמר תחילה דא"ל דזבנה מינך לא מהימן, מ"מ נראה לענ"ד דבנ"ד מהני המגו, דהרי צריכים להבין לדעת הסמ"ע אליבא דתוס' מ"ש מהא של אבותי דנאמן לפרש דבריו שלקחוה מאבותיך, ולזה נ"ל דוקא היכי דיכולים לומר דהדיבור הראשון אמת ועכשיו בא להוסיף בזה לא הוי מגו, דמתחלה באמת לא רצה לשקר ועכשיו טוען שקר בפירוש דבריו, ועתה אין לו מגו, משא"כ בההיא של אבותי דהי' לו מגו דממך זביכתי' והוי הוכחה שאומר אמת, אלא דמ"מ א"א להאמינו נגד העדים בזה אם מפרש שלקחוה מאבותיך ולכך כוון מתחלה נאמן כדי לקיים ההוכחה שיש לו מכח המגו שדבריו הראשונים לא היו בשקר, וא"כ ה"נ בנ"ד נאמנת לפרש שכוונתה הי' שלא שמעה חיתוך דבריו להתקיים דברי הראשונים שהי' אמת מכח המגו שהי' לה אז שלא רצתה אז לשקר, ובזה אפשר אף אם א"א לחקור אותה, מ"מ אנן מפרשינן דבריה דלא שמעה כלל, כיון דבאמת כל המגו הוי ענין הוכחה שדבריו אמת, אלא דמק"ע ואנן סהדי חזינן דמשקר, אבל במקום שיש ספק בכוונת דבריה אם הוא נגד אנן סהדי כמו בנ"ד, דנין מכח המגו דדברי' אמת, ומוכח דכוונתה לאופן זה שאפשר שהוא כן, והיינו דכוונתה הי' שלא שמעה כלל חיתוך דבריו, אף דתוס' נסתפקו שם ביצא מב"ד אם נאמן לפרש דבריו שלקחוה מאבותיך, ודברי הש"ע סי' קמ"ו סכ"ד מורים דא"נ דכייל ליה בחדא עם טענת סמיך ליה כדאבהתי, ואף מלישנא דהרשב"ם נראה דס"ל דנאמן, מ"מ עכ"פ צריך הוא לפרש דבריו, אבל אנן לא טענינן ליה שלקחוה מאבותיך, מ"מ נ"ד דאין כאן דוחק לפרש כלל שלא שמעה כלל דבריו, ואדרבא פשטות דברי' מורים יותר על זה שפיר י"ל דאנן טענינן ומפרשינן דבריה בהכי כדי להחזיק ההוכחה של המגו דדברי' באמת

אמנם זהו מספיק רק להיתירא דידה, אבל מ"מ המקדש אסור בקרובותיה, כיון דהנאמנות שלה רק מכח מגו דלהד"ם, לא עדיף מאל טענה להד"ם דהי' הדין דאסור בקרובותיה, כמו שכתב החכ"צ הנ"ל, ואף למה דצדדנו דבטענת השטאה מהני טענת הא' לגבי אידך, היינו מטעם הנ"ל דלא בעי' מגו דמכח רגלים לדבר נאמנת דלהשטות נתכוונה וכנ"ל, אבל בנ"ד בטענתה דלא שמעה דברי המקדש וזה אין להאמינה אלא במגו דלהד"ם דלא מהני לגבי דידיה, ובאמת אם נחליט דבטענת השנואה מהני גם לגבי דידיה הי' אפשר לומר בנ"ד דנאמנית דלא שמעה במגו דלהשטות נתכוונתי, אך מ"מ קשה עלי להקל נגד החכ"צ הנ"ל, ורק בנ"ד יש לומר דהחכ"צ מודה וכנ"ל, והיינו רק במגו דלהד"ם דלא מהני לגבי דידיה, ונראה דאף להב"ח דס"ל דטענת השטאה מהני, אם נפרש כאשר הבינו הח"מ והב"ש שהוא במגו דלהד"ם, ממילא נ"ד אין היתר להמקדש בקרובותיה במה דטוען לצחוק נתכוונתי, כיון דמתחילה טען דמסופק למאי נתכוון, א"כ עכשיו כשחזר וטען דנזכר דלצחוק נתכוון, הוי מגו למפרע דלא אמרינן ואף להרא"ש בסוגיא דב"ב (דף ל') ס"ל דאמרי' מגו למפרע, הא כתב הש"ך סי' קמ"ו ס"י דוקא במפרש דבריו דנתכוון לזה מתחילה, אבל לא כשמוסיף על דבריו, מכ"ש דסותר דבריו מאינו יודע ליודע, ובלא"ה נראה דמרמה בפי המקדש וראוי לגעור בו

באופן דבנ"ד היא מותרת לעלמא אף לדעת הח"מ, אבל הוא אסור בקרובותיה אף לדעת הב"ח כפי דפירש החכ"צ בדעתו דהמגו לא מהני אלא להטוען השטאה, לא לגבי אידך, זולת לדעת הב"ח כפי שפי' הח"מ בדעתו דאף האידך מותר מכח טענת השטאה של זה, ועל זה לבד לא נסמוך

גם יש לעיין אם המקדש מותר לישא אשה אחרת דיש עליו חרם דרגמ"ה, אף דהחכ"צ בתשו' שם במסקנתו דאף דהח"מ מודה בטוען השטאה מ"מ כולי האי לא מחמירינן לחוש בו משום חרם דרגמ"ה, נ"ל דהיינו רק אם הוא טוען השטאה דנאמן, בזה סמך על הב"ח לענין חרם דרגמ"ה, אבל בנ"ד עיקר ההיתר משום טענתה דבזה נראה דאף להב"ח לא מהני רק לגבי דידה כדעת החכ"צ הנ"ל, א"כ אין צד קולא, זולת דנסמוך על דעת הח"מ דכוונת הב"ח דהיכי דהיא טוענת ויש לה מגו מהני גם לידידי' ונסמוך על זה עכ"פ לענין חרם דרגמ"ה, וצ"ע לדינא. מ"מ נראה כיון דהרבה פוסקים ס"ל דבארוסה לא תיקן רגמ"ה, וביותר דבנ"ד הוא מוכן לישא אותה, אלא דהיא מפקעת עצמה ממנו ונאמנת מדינא ואינה אגידה ביה, פשיטא דכה"ג ליכא חשש חרם דרגמ"ה

ההיתר הב' היותר פשוט ומספיק ג"כ להתיר המקדש בקרובותיה דדמי ממש לההיא דקדושין (דף י"ג ע"א) בחטף סלע מידה וקדשה בו דאינה מקודשת אא"כ שדיך תחילה או שאמרה הן, אבל בשתקה לא דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, וכן באמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו עיי"ש, ועיין בהר"ן שם דאף דלא טענה אין שקלי ודידי שקלי מ"מ אינה מקודשת, וכן פסקינן בש"ע סי' כ"ח ס"ב, א"כ ה"ה בנ"ד אף אם אמת דהיא מסרה לו הטבעת, מ"מ לא עדיף מאלו שאלה לו להדיא הטבעת דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואף למ"ש הר"ן פ"א דקדושין דאם הי' חייב לה ונתן לה סלע בסתמא ואמר התקדשי לי בו דמוקדשת היינו כיון דסלע זו אינו שלה דמלוה להוצאה ניתנה, אבל אם היה לה פקדון אצלו ואמר לה התקדשי לי בו נראה ברור דדמי לגזילה דיכולה לומר דידי שקלי, ודאי אם אמר לה תן לי טבעת שלך ואקדש אני לך בכה"ג מקודשת דאמרינן דנתנה לו במתנה שיקדש אותה בו, וכן באמר תן לי טבעת לקדש בו אשה, יש מקום לומר כיון דנתנה לו במתנה לקדש בו אשה הוי כשלו, והיא גם כן