רבי עקיבא איגר תנינא מא

ווייל איך וואלטע פארהערא דען עד מקדש זיין אבער קיינע געדאנקען געהאט ערינצט להבתולה מקדש צו זיין

אח"כ חקרנו לשמוע דברי הבתולה, ואמרה בזה"ל אחר האיום כדת, דער מקדש האט מיר דיא האכד אנגעכאממען אונד פאן מיין פינגער אב געצאגען דאס רינג, אונד ווידער אויף געזעצט, איך ווייס ניכט וואס ער געזאגט האט, איך וואוסטע ניכט וואס ער האט גיוואלט דאמיט, זיא זאגט דאס זיא קאנן שוועהרין דאס זיא קיין דעה געהאט האט לאסען מקדש זיין, כ"ד בד"צ יצ"ו יואל חבק"ק הנ"ל יאקיל בר"מ כ"ץ, משה מאיר במה' אלי' ז"ל ע"כ לשון השאלה

נלענ"ד לדון להתיר, ויסודו בקדושין (דף ס"ה) אר"י המקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ודעת רוב הפוסקים דהכי קיי"ל ואפילו שניהם מודים, זולת דעת הסמ"ג וקצת פוסקים חששו להחמיר דחוששין לקדושין, וכוותייהו פסק הרמ"א בש"ע אה"ע (סי' מ"ב) לחוש להחמיר שלא במקום עיגון, ודוקא בשניהם מודים, אבל בהכחשה אפילו הכחשת בע"ד סגי כמ"ש התה"ד, והב"ח הוסיף כי היכי דהכחשה מהני ה"ה אם מודה להעד אלא שאומר לצחוק בעלמא נתכוון ולא לקדושין גמורים הוי כמו הכחשה, והבינו הח"מ והב"ש בדעת הב"ח דכוונתו דנאמן להשטות נתכוונתי במגו דלהד"ם, ואם הוא טוען להשטות נתכוונתי גם היא מותרת, אלא דהם גמגמו לחלוק על הב"ח מתרי טעמי, החלקת מחוקק מפקפק דמה בכך דיש לו מגו ונאמן להשטות נתכוונתי, מ"מ לו יהא דהאמת אתו הא הוי דברים שבלב. וב"ש מפקפק דלא הוי מגו, דהי' צריך להכחיש להעד, כדאמרינן בההיא דנסכא דר"א, זהו תורף דבריהם

והנה פקפוק הב"ש בקל יש לדחות, דבנסכא הטעם רק משום דינא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, כמ"ש תוס' בשבועות דל"א מגו דהי' נשבע להכחיש להעד, או כמ"ש תוס' ב"ב דכל כמה דלא נשבע להכחיש להעד, הוי העד כמו שנים, וזהו דוקא היכי דצריך שבועה, אבל בעלמא שפיר אמרינן מגו דהי' מכחיש להעד, והרי בקרקע אמרינן מגו דהי' מכחיש להעד, וה"נ לענין איסור כן, וזהו פשוט מאד, וכן מצאתי בתשובת חכ"צ סי' קי"א, ובספר בית מאיר, אולם טענת הח"מ לכאורה גדולה וחזקה, ומ"ש החכ"צ ליישב וז"ל, דודאי אלו ידענו בבירור בלא שום ספק דנתכוונו לחוכא ואיטלולא אף דקדשה סתם לא הוי קידושין דדוקא על האומדנא לא סמכינן משום חומרא דא"א כמ"ש זה בתשובה הראשונה דמהר"ם סוף סדר נשים, ממילא שמעינן היכי דל"צ לאומדנא, כגון דאיכא מגו, שפיר נאמן לחוכא נתכוונתי עכ"ל. ולענ"ד במחכ"ת זה אינו, דדוקא אומדנא מהראוי דמהני מדינא, כיון דמיד בשעת הקידושין דנין באומדנא דרוצה לשחק. א"כ ניכר כוונתו ע"י האומדנא מש"ה לא מקרי דברים שבלב, כיון דכוונתו גלוי וידוע לפנינו, וכמו בשטר מברחת וכדומה, מש"ה הוצרך המהר"ם לומר משום חומרא דא"א לא סמכינן על האומדנא אבל היכי דבשעת דיבורו בפיו לא הי' אומדנא למה שבלבו אלא כשטוען לחוכא נתכוונתי ידעינן דהאמת אתו מכח המגו, בזה כיון דבשעת הקדושין בעידן דיבורו מפיו לא הי' ניכר מחשבתו, כבר נתקיימו הקדושין ע"י דבריו שבפיו שלא נתבטלו ע"י מחשבתו דהויין דברים שבלב, וכעין זה כתבו תוס' גיטין (דף ל"ב ע"א ד"ה מהו דתימא) דההוכחה דלאח"כ לא מהני, [ואנכי נתקשייתי מזה בסוגיא דחולין (דף ל"ט ע"ב) שחטה ואח"כ חישב וכו', ומשמע ודאי אף דאינו שחט סתם ולא דיבר כלום. וגדולה מזו כתבו האחרונים להחמיר אף בפירש ואמר השוחט לשם מצות שחיטה, והרי דעת תוס' ס"פ המפקיד דפיגול לא הוי במחשבה כ"א בדיבור, וממילא לכאורה ה"ה בשחיטת ע"ז לא הוי במחשבה, וכדמוכח ממתני' דחולין (דף ל"ח ע"ב) אר"י ק"ו, ולא פרכינן דע"ז חמיר דפוסל במחשבה בלא דיבור, ע"כ דגם בע"ז אינו פוסל במחשבה, א"כ מה מהני הוכיח סופו על תחילתו, לו יהא דאומר עתה מפורש ששחטו לע"ז, הא מ"מ בשעת שחיטתו לא הי' רק מחשבה לחודא דאינו פוסל, ובההיא דחולין (דף מ' ע"א תוס' ד"ה לפני ע"ז) מסתמא לשם ע"ז נתכוון התם ניחא כיון דאנו דנין כן מסתמא הוי גלוי לפנינו מה שבלבו וכנ"ל. אבל בההיא דשחטה ואח"כ חישב קשה כנ"ל, וכה"ג קשה לי בנדרים (דף ע"ט ע"א בר"ן שם ד"ה קיים בלבו וכו') ומינה דכל שקיים וכו'. וקשה לי, הא חזינן בכל מילי דברים שבלב לא מהני. אבל מה דמוכח וגלוי כוונתו הוי דברים כמו במברחת, א"כ בשלמא בעבר היום דדנין דגלי דעתי' דרוצה בקיומו, א"כ דידוע לנו כוונתו מש"ה הוי קיום ולא מקרי דברים שבלב, אבל אין ראיה מזה דקיום בלבו קודם שעבר היום דמהני, די"ל כיון דאינו גלוי לנו דעתו הוי דברים שבלב, וצע"ג

] אולם מטעם אחר יש לדחות קושיית הח"מ עפ"י מ"ש הרשב"א בהטמין עדים אחורי הגדר בשעת הקדושין והיא לא ראתה העדים יכולה לומר יודע אני דאין קדושין בלא עדים, וכוונתי לצחוק בעלמא, וכן פסק הגהת ש"ע שם ס"ג. וע"כ צ"ל הא דלא הוי דברים שבלב, היינו דגלוי לכל דלצחוק נתכוונה, דאלו לקדושין מעליא נתכוונה היתה מתקדשת בעדים, כיון דידוע קדושין בלא עדים לא מהני. א"כ ה"נ י"ל במקדש בע"א כיון דכל הרוצה לקדש קדושין מעליא מסתמא מקדש בב' עדים שיהיו הקדושין גמורים מש"ה כיון דקידש בע"א ניכר מחשבתו דלצחוק נתכוון לא מקרי דברים שבלב, ונראה דהח"מ אזיל לשיטתיה, דהחליט בסק"ח בהטמין עדים אחורי גדר אף במודית דלקדושין נתכוונה מ"מ לא מהני, כיון דהעדים היו סבורים להשטות נתכוונה לא מקרי עדות קדושין, והוי כמקדש בלא עדים עיי"ש, א"כ ע"כ מוכח דמקדש בע"א לא מקרי גלוי לכל להשטות נתכוון, דא"כ אף בשניהם מודים לא להוי קדושין, כיון דלפי דעת העד דלהשנות נתכוונו לא מקרי עד קדושין מש"ה יפה הקשה הח"מ דאף דטוענת להשטות לא להני דהוי דברים שבלב. אבל לסברת מהר"ם פאדווי וכפסק הגהת ש"ע דבהטמין עדים אם מודים דלקדושין נתכוונו הוו קדושין מעליא. ואעפ"כ אם לא נתכוונו לקדושין לא הוי קדושין מעליא, א"כ ה"נ י"ל במקדש בע"א דכל דלא מקדש בקדושין גמורים כראוי רגלים לדבר דלהשטות נתכוונו ונאמנים בכך

והנה לא נעלם ממני מה דמתנגד לדברינו לישנא דמהר"ם פאדווי בתשובה סי' ל"ב שכתב וז"ל כי ניזל בתר טעמא דמלתא שמפרש הרשב"א עצמו הטעם כיון דיודעים דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין רגלים לדבר דרצתה לשחוק בו, והכא לא שייך מידע ידע דהמקדש בע"א א"ח לקדושין כדעת רוב הגאונים ושחקה בו שהרי לא אמרה הכי, אך אמרה להד"ם וכו' עיי"ש, ולשון זה משמע להדיא דדוקא להגאונים דס"ל המקדש בע"א א"ח לקדושין בזה שייך לומר לשחוק נתכוונה. אבל להפוסקים מקדש בע"א חוששין לקדושין ל"ש לומר לשחוק נתכוונו כיון דידענו שיהיו הקדושים חלין לחומרא, לא הו"ל לעשות כן לשחוק בעלמא, אך מ"מ אין תפיסה על הב"ח, כיון דיש יסוד לדינו מדברי תשובת תשב"ץ ח"א סי' ע' דכתב להדיא מקדש בע"א לכ"ע לטעון להשטות נתכוונתי שפיר י"ל דהטעם כדברינו הנ"ל, כיון דלא קדשה כראוי בב' עדים רגלים לדבר דלהשטות נתכוונו, אחר זמן רב מצאתי בתומים סי' פ"א שכתב כזה

והנה עוד בה שלישיה מה דהקשה החכ"צ בתשובה הנ"ל, דכיון דכל עיקר הנאמנות דלהשטות נתכוון הוא רק במגו דלהד"ם, איך יהיה עדיף מטענת להד"ם וכיון דטענת להד"ם לא מהני רק למי שמכחיש להעד ואומר להד"ם. אבל לגבי אידך דמודה להעד הוי קדושין ה"נ בטענת השנואה, ולזה העלה באמת דכוונת הב"ח רק דמי שטוען לצחוק