רבי עקיבא איגר תנינא לט

כאן וכו', וכן ראיתי בכה"ג וז"ל אם היבם איטר ויש לו אח אחר שאין איטר לא יחלוץ ויחלוץ האחר, ואם אין לו אחר י"א שלא יחלוץ כלל, וי"א שיחלוץ בשתיהן במנעול ימין בימין ובמנעול שמאל בשמאל, אבל ראיתי למהר"י קארו בס' החליצה כתב באם לו אח אחר וחולץ בשתיהן צריכה לחלוץ שתי רגליו בב"א, משמע דאפי' לו אח אחר חולץ האיטר, ודוחק לומר שהרב מדבר כשהאחר ג"כ איטר, עכ"ל. עכ"ז באמת קשה על הב"י אמאי לא ניחוש לרבוואתא הנ"ל הרמב"ן וסייעתו, ובפרט שהב"י לא הביא ראיות וסתירות לדחות דברי הרמב"ן אלא שכתב שמעתי שנוהגים לחלוץ בשתיהן, דלא כהרמב"ן והרשב"א, ומסידור דברי הב"י שכתב אח"כ ונ"ל דאם לו אח אחר וכו', משמע דבתחילה לא מיירי מאח אחר, ולא נזכר ששמע מפורש המנהג אף ביש לו אח אחר, וא"כ מאי ראיה מהמנהג, נהי דלא חייש לרמב"ן ורשב"א דלמא בדוקא באין לו אח אחר דבמקום דחק סמכינן אאינך פוסקים, אבל ביש אח אחר מאן לימא דלא חייש להרמב"ן והרשב"א, והא ליכא למימר דהמחבר ס"ל דמצות יבום קודם, מש"ה אם איתא דחיישינן להרמב"ן שלא במקום עיגון, הא אפשר ביבום, ז"א דהא חזינן בסומא דכתב המחבר סי' קס"ט וי"א דאם אין אח אלא הוא חולץ לכתחילה משום עיגון, הרי דשלא במקום אח מתירים לחלוץ, ובמקום אח הוי כלכתחילה כיון דאפשר באחר, ולומר דהך י"א אתי' כדעת הי"א שזכר המחבר סי' קס"ה דמצות חליצה קודם, הא הנך י"א בסומא הוא דעת הראב"ד בהשגות, ועל דברי הרמב"ם ריש הלכות יבום דמצות יבום קודם לא השיגו, ומדשתק אודויי אודי לי' ואף עפ"י כן מחלק בסומא בין יש לו אח לאין לו, וע"כ משום היכי דאפשר ביבום ממילא מייבם אם מצות יבום קודם, ובמקום שיש טעם שלא לייבם מקרי עיגון, יהיה איך שיהי' כמו דמצינו חילוק בסומא בין יש אח דמקרי לכתחילה לבין אין לו אח דמקרי מקום דחק דלמא לפי המנהג באיטר ג"כ הכי, ואף דהוי מצוה דאורייתא בגדול ליבם, הא מ"מ דהעיקר הדין דסומא דלא יחלוץ לכתחילה הוא דרבנן כמ"ש הב"ש, ואעפ"כ דחינן עשה דאורייתא ה"נ י"ל מהחשש דדלמא הדין עם הרמב"ן והרשב"א דאפילו דיעבד לא מהני דהדין דיחלוץ הקטן, וביותר אף אם חיישינן שלא לדחות מצוה דאורייתא דבגדול לחלוץ, מ"מ ניחוש להרמב"ן והרשב"א ויחלוץ האיטר תחילה בב' רגליו ואח"כ יחלוץ גם הקטן, ונראה כן לדינא, וביותר שיש סברא גדולה שלא יחלוץ ע"י הקטן לחוד כי ראיתי להרב גדול שבדורינו הגאון מ' זלמן עמריך זצ"ל מפראג בחבורו שש זרעוני גינה שכתב מלתא דמסתבר בגוף פירושו דאיטר שפירש"י בבכורות, וז"ל כשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה מה שאין דרך בני אדם שהלשון משמע קצת כפי שמפרשים העולם שכשהוא עומד או יושב ורוצה לילך עוקר השמאל תחילה וזה מקרי איטר, אבל באמת אינו נראה כן, דהרי בפסוק איטר יד ימין כתב רש"י גמודי יד ימיני שלא היה שולטין בה כאלו היתה אטומה, וזה קשה לומר דבשביל זה שעוקר רגל שמאל תחילה יהי' מקרי אטום ברגל ימין, וגם לשון רש"י הנ"ל כשמהלך עוקר, הו"ל לומר כשעומד ורוצה לילך עוקר שמאל תחילה. גם מ"ש רש"י שאין דרך בני אדם וכפי החוש הראות לא ימצא אפילו מיעוט חשוב שעוקרין תמיד רק ימין תחילה רק עפ"י רוב, ולזה כתב לולי דמסתפינא ה"ה נראה דלא מקרי איטר כשהולך כדרך בנ"א שמתחילה רגל אחת על חצי אמה והרגל אחת לאחוריו ואח"כ מגביה הרגל האחר ופוסע חצי אמה לפני רגל הראשון ואח"כ להיפוך וכן תמיד זהו לא מקרי איטר, אלא כשעקר תחילה רגל שמאל ופוסע חצי אמה, ואח"כ מגביה רגל ימין ואינו פוסע אותו לפניו אלא שגורר אותו ומגביהו ומעמידו בשוה, דזה נראה דאין לו כח ברגל ימין לפסעו לפניו, אלא לגרר בתר האחר וזהו אין דרך בנ"א, וזהו כוונת רש"י כשמהלך, ר"ל בשעת הלוכו על כל פסיעה עוקר רגל שמאל תחילה והולך. ע"כ דבריו הנחמדים, ומכח זה כיון דאפשר האיטר שלנו גם להרמב"ן בר חליצה אין לבטל כ"כ העשה דמצוה בגדול, וראוי שיחלוץ תחילה גדול האיטר ואח"כ יחלוץ הקטן וכנ"ל

מ"ש מעכ"ת נ"י להשיג על הנודע ביהודא בדמיונו לנקטע יד העדים, בודאי הפשוט עם מעכ"ת, ודברי הגאון בזה אין להם שחר

וביסוד הנ"ל שלמדנו דברי רש"י דבחליצה ושניהן לא כוונו לא הוי חליצה פסולה ומותרת להתייבם, ורק בכוון אחד מהם הוי חליצה פסולה והטעם משום מראית העין, נלענ"ד דיש להבין בזה דברי רש"י יבמות (דף ק"ד) במתני' החרש שנחלץ חליצתו פסולה שכתב רש"י לפוטרה במקום אח כשר, דבפשוטו משמע דבליכא אח אחר ליכא נ"מ דאינה זקוקה, וזהו תימא הא מתני' ערוכה פרק חרש דזקוקה לחרש ליבם אותה, וכן הקשה בתוי"ט, גם לשון רש"י שם בההיא דחרשת דחלצה חליצתה פסולה, ז"ל היא עצמה אינה נפטרת בחליצה כדאמר לקמן בפרק ב"ש (דף ק"ו) עכ"ל. משמע דבא לומר דחרשת שחלצה אין דוקא לפטור צרתה אלא דהנ"מ על היא עצמה דאינה נפטרת בחליצה, וטעמא בעי דאמאי לענין חרש כ'וו רק במקום אחר, ומ"ש בחרשת דנ"מ בהיא עצמה, גם במה דרמז רש"י כדאמר לקמן וכו' תמוה דמה נזכר שם יותר מהכא דחליצת חרשת פסולה

והנראה לענ"ד דרש"י ס"ל דלשון חליצה פסולה ולא קתני אין חליצתה חליצה, משמע דבא לומר דשם חליצה עלה למפסל, ולזה ס"ל לרש"י דבחרש לא מבעי לס"ד דהטעם דלאו בני דעה אלא אפילו למסקנא דאינו בואמר ואמרה, והיינו דאי מטעם לאו בני דעה הי' מהני ע"י שהב"ד עומדים ע"ג ומורים לו לעשות חליצה דמקרי כוונה, אבל מ"מ מכח דאינו בואמר ואמרה מסתמא לא היו הב"ד מורים לו לחלוץ וממילא הוי חליצה בלא כוונה, דהא חרש בלא עומד ע"ג ומלמד אותו לאו בן דעה ולא מקרי חליצה כלל, אלא כיון דכוונה היא הוי שם חליצה עליה לחומרא מדרבנן משום מראית העין. ולזה ס"ל דאם ליכא אחר לענין מאי לימא דמקרי שם חליצה למפסלה, ויהיה רק למפסלה לחרש לייבם דדמי לחליצה ולמיקם עלה בלא יבנה ס"ל לרש"י כיון דמדאורייתא זקוקה לה לייבם ולא מפסלה עלה מדאורייתא, דהא בלא כוונת שניהן לא מקרי חליצה, לא העמידו חז"ל דבריהם לעקור מצות ייבום דאורייתא היכן דלא מצינו כן מפורש, לזה נקט רש"י דנ"מ במה דשם חליצה פסולה עלה ביש אח אחר דפוסלת בחליצה זו מלייבם דאפשר בתקנה דאורייתא לחלוץ להאח אחר, אבל בחרשת כתב רש"י די"ל בפשוטו דשם חליצה פסולה עליה למפסלה עליו לייבם דלא עברו בזה מצוה דאורייתא די"ל דמיירי בחרשת מעיקרא ולא היתה מקודשת לאחיו מדאורייתא ולא רמי' ליבם מדאורייתא, בזה העמידו חז"ל דבריהם לדונה בלא יבנה, וכדי שלא נימא דע"כ מיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה, דאלו בחרשת מעיקרא כמו דכנסה אחיו ברמיזה כך הוא מוציא בחליצה ברמיזה, לזה כתב רש"י כדאמר לקמן פ' ב"ש, והיינו דמסקינן שם תיובתא דרבה דלא אמרינן בזה כשם שכנס ברמיזה ובחרשת מעיקרא ג"כ לאו בת חליצה, ושפיר י"ל דמתני' בחרשת מעיקרא והוי חליצה פסולה לגבי עצמה ואין לה תקנה עוד, כן נראה לענ"ד

תשובה מד לכבוד הרבנים המופלגים ב"ד צדק בק"ק קאווכע. ע"ד הענין בנשתטית אם רשאי לישא אשה על אשתו: כבר הורה לנו ראש המורים הרשב"א הובא במהרי"ק סוף שורש ק"א, דנשאל מאיש אחד שפגע מדה"ד באשתו שיצאת מדעתה והשיב וז"ל והדעת נוטה דלא גזר רגמ"ה בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני