רבי עקיבא איגר תנינא לח

אין רוצים לתלוץ דהדין דכופין לגדול, אם כפו לקטן אם מקרי חליצה מעושית, דאולי כל שאין לפנינו מי שרוצה לייבם או לחלוץ לא מקרי מעושית כיון דזקוקה לכולם, דהרי חזינן בתלה הקטן בגדול עד שיבא ממדה"י דאין שומעין לו, דשיהוי מצוה לא משהינן, משמע דהדין נותן גם לכפיית הקטן אלא דיותר היו בוחרים לכפיית גדול אם הי' אפשר, משום מצוה מן המובחר, מש"ה היכי דאין הגדול כאן במקום שיהוי מצוה לא חיישינן למצוה מן המובחר, וצ"ע לדינא. ובפרט דלכמה פוסקים במקום יבום לא הי' חרם דרגמ"ה לקצת פוסקים לא תיקן רגמ"ה רק עד סוף אלף החמישי, לזה נראין דברי הב"ש רק לענין לכתחילה בשניהם רוצים, דבוחרים יותר בקטן. אבל בשניהם אין רוצים כופים לגדול, בפרט בנ"ד דאין שייכות יבום גם לקטן מחמת ספק ערוה, כן נראה לענ"ד

תשובה מג לכבוד הרב רבי לאזיל נ"י אב"ד בק"ק גרידן. ע"ד היבם שהוא איטר הרגל, ויש אח קטן ממנו

הנה הב"י בפירושו לסדר חלילה אות ט' כתב דבכה"ג צריך לחלוץ ב' רגליו כאחד, דאם תחלוץ זה אחר זה, דלמא קיי"ל כמ"ד דאינה חולצת רק ברגל האחד והוי חליצה פסולה וצריך חיזור מה דהקשה מעכ"ת ני' הא בלא"ה אף אם קיי"ל חולץ בשניהם הוא רק מספק איזה מקרי ימין, ראיתי בש"ע שלי כתוב ממני בגליון בזה"ל וט"ס הוא, וצ"ל ברגל האחר. והיינו דשמא הדין דחליצה דוקא ברגל האחר והוי חליצה פסולה, ולישנא דלמא קיי"ל היינו דלמא הדין, וגם אפשר דרצה רבינו לשלול דלא נימא דמה דקיי"ל לחלוץ בשתיהן היינו דמעיקר הדין החליצה בימין כל אדם, כדעת הסמ"ג וסמ"ק, אלא לחוש לאינך פוסקים עבדינן לחומרא בעלמא לחלוץ ג"כ בשמאל ובזה א"צ חיזור, כיון דמעיקר הדין סגי בחליצת הימין, וכמ"ש המהרש"ל ביש"ש סי' כ"א, לזה כתב רבינו דאינו כן, דמה דקיי"ל דחולץ בשתיהן דהיינו על חליצת רגל א' חיישינן דלמא קיי"ל דהחליצה דוקא ברגל האחר דאם חולצת בימין שמא ההלכה כהי"א דחליצה דמי לתפילין, ואם חולצת בשמאל שמא ההלכה כהסמ"ג והסמ"ק, ובכלל הזה ג"כ אם מטעם האיבעי' גבי גיד הנשה ג"כ הכי הוא דבקליצת הרגל א' חיישינן דלמא הדין כאידך צד איבעי' דהחליצה ברגל האחר,] ואולם הב"ח כתב לחלוץ בזא"ז ויאמרו שניהם דמתכוונים לחליצת ימין מה דהוי ימין עפ"י הדין, ובאמת היא תקנה מעליא, דהא דעת רוב הפוסקים דחליצה בלא כוונה ל"ש חליצה כלל אפילו למפסלה על האחים ומותרת ביבום. וזהו דעת רש"י יבמות (דף ק"ג ע"ב) דהא דאמרינן שם אבל לאחים מפסלה היינו דחיישינן שמא כוונו, וכן הוא ברי"ף וברמב"ם שמא כוונה היא, וכ"כ הנ"י, הרי מבואר דעכ"פ בלא כוונו שניהן לא מפסלה ומסתימת הדברים משמע דאפילו חלצה בב"ד הכי הוא, והכי מפורש יותר בחידושי הריטב"א שכתב בההיא דיבמות הנ"ל בהא דפרכינן הא חזינן חיישינן והתניא בין שנתכוון. והקשה הריטב"א דמה קושי' הא הבריתא קתני חליצה פסולה עד שיכוונו שניהם, וחליצה פסולה משמע דמפסלה על האחים, כדאמרי' רפ"ג דגיטין, וכדמוכח לקמן דאמרינן לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה דמפסלה לי' אף דלא נתכוון לחלוץ לפוטרה נפסלה עליו, ויש שתירצו דהתם הוא דאיכא כוונת אחת מהם פסלה עליו מדרבנן. אבל בלא נתכוון אחד מהם אפילו פסולא דרבנן ליכא, הרי מפורש דבההיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה הוא רק משום דנתכוונה היא. אבל בלא"ה לא מפסלה אף דהתם מיירי בב"ד, אלא דאח"כ כתב הריטב"א ואחרים תירצו דהתם הוא בב"ד ומפני מראית עין שלא יאמרו להתיר חלוצה לאחים, אבל שלא בבית דין לא הוה מראית עין ומדינא לא מפסלא בלא כוונת שניהם, היינו דהך שיטה לא ס"ל לחלק בין לא כוונו שניהן ובין לא כוון אחד מהם דמ"ש ומחלקים דבב"ד גרע, אבל לפי תירוץ הא' דמחלקים בין כוון אחד מהם לבין לא כוונו שניהם, גם בב"ד הכי הוא, וא"כ ה"נ ודאי דעת הרי"ף והרמב"ם והנ"י לפי דבריהם דכוון א' מהם גרע דמפסלא ממילא אמרינן דמה"ט בחלוץ לה ובכך אתה כונסה מפסלא, ומה"ת לן להמציא חילוק דבב"ד אף דשניהם לא כוונו מפסלא, ואף להרא"ש דכתב הטעם דרקקה לא פסלה משום דליכא כוונת שניהם, מ"מ הא כתב כן בטעמא דדחקו האמוראים להטעות ולא אמרינן לה לרוק בפניו, דמ"מ לא מפסלה כיון דהוא לא כוון ומדמי לה לחליצה עיי"ש. א"כ מוכח דאפילו בב"ד לא מפסל בלא כוונת שניהן, וכיון דמדמין לחליצה משמע דאף בחליצה הכי, וההיא דחלוץ, לה ובכך אתה כונסה צ"ל כמ"ש הב"ש דחליצה גמורה שאני והיינו דנעשה כל סדר החליצה עם הרקיקה והקריאה, דמה הוי מראית העין דנראית כחליצה גמורה, אבל החליצה לחודא לא, וה"נ בנ"ד דתחילה חולצת בשתיהן ואח"כ רוקקת לא מפסלא על האחים בחליצת רגל שאינו ימין כיון דלא כוונו, ועדיין לא נעשה כל סדר החליצה, ואף לפי מה דדחי הב"ש די"ל דהרא"ש מדמי רקיקה בב"ד לחליצה שלא בב"ד, אבל חליצה בב"ד גרע, וגם לפי דעת האחרים שבריטב"א הנ"ל משמע בפשוטו דמעשה חליצה לחוד בב"ד גרע, מ"מ כיון דע"כ הטעם דבב"ד גרע משום מראית העין, י"ל דלא צריך חיזור למ"ש תוס' יבמות (דף י"א ע"ב ד"ה היא, ובדף כ"ו ע"ב ד"ה חליצה פסולה) דדוקא היכי דקלשה זיקה צריך חיזור, וממילא בנ"ד דלא קלשה זיקה דהא מדינא מותרת להתייבם אלא דמשום מראית עין א"י ליבם בזה א"צ חיזור, ולומר דמ"מ בחלצה בשמאל אף בלא כוונה, כיון דחלצה בב"ד איכא מראית עין, דיאמרו חליצת שמאל א"צ חיזור, מלבד דאין לדמות ענין מראית עין זה לזה, די"ל דוקא להתייבם הוי חשש שיבאו להתיר חליצה ליבם דהוי איסור דאורייתא, אבל למיחש דיאמרו חליצת שמאל א"צ חיזור, כיון דכל ענין חיזור דרבנן י"ל דלא חיישינן לכך, גם כיון דבחליצת ימין בלא כוונה בב"ד א"צ חיזור, בודאי ל"ש לומר דחליצת שמאל גרע, דיציבא בארעא

מ"ש מעכ"ת דטעמא דהב"י דלא בחר בתיקון הב"ח הנ"ל דאזיל לטעמי' דכתב בב"י בבד"ה כחד תירוץ דאף בלי כוונה כלל נפסלה על האחים, לפי ענ"ד הא חזינן דבשלחנו הטהור לא חש לזה, דהא בסעיף מ"ד כתב דמפסלה דחיישינן שמא כוונו, גם לו יהא דכן דעת הב"י, מ"מ כיון דבריטב"א ושארי פוסקים מפורש בלא כוונו כלל לא מפסלה מה"ת לחוש לזה, גם אף אם ינקוט כהב"י בזה, מ"מ הא בפשוטו כמ"ש הנ"י דבכוון א' מהם מפסיל משום מראית עין, ה"נ להב"י בלא כוונו שניהן, וכיון דמשום מראית העין לא קלשה זיקה ולא צריך חיזור כנ"ל, ולזה לענ"ד אם עושים כהב"ח אין כאן בית מיחוש לחיזור דרבנן, ובפרט דהרבה פוסקים לא פסקו כלל דין חיזור, עיין תה"ד סי' רכ"א ובתשו' ב"י סי' ו' ובתשו' מהר"י אדריבי סי' קס"ג וכיון שכן עדיף יותר חליצת ב' רגלים זה אחר זה מחליצת שתיהן בב"א כמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א סי' קכ"ט, דאם חולצת לשתיהן בב"א אינו חולץ כמצותה דצריכה לחלוץ בשמאל דידה, וגם כיון דצריך למדחק רגליו וכשחולצת שתיהן בב"א, בקל יוכל ליפול, ועפ"י הרוב אי אפשר בעמידה כאשר הוא עפ"י הדין לכתחילה דחליצה מעומד יעיי"ש

אך מה דקשה ביותר, כיון דרמב"ן ס"ל דאיטר אין לו תקנה בחליצה, והרשב"א הניח הדין בספק, והר"ן והנ"י הביאו למה לא ניחוש לאלו רבוואתא כיון דיש תקנה בחליצת הקטן ולומר דבאמת דברי הב"י ושארי האחרונים דדנו אם לחלוץ בב"א או בזא"ז מיירי הכל באין האח כאן, או שגם האח הקטן איטר, דהו"ל לפרושי דאם אח אחר הוא חולץ ואם אין