רבי עקיבא איגר תנינא לז

באמירת הבעל בפ"נ, הא לגבי דידי' אין נ"מ בין שיאמר בפ"נ או לא, ולומר דבאמת מדינא לא צריך כלל לאמירתו, אלא משום דלא תחלוק, דהא בעל עצמו שהביא גטו א"צ לומר בפ"נ, זולת דנימא לחלק דהיכא שאין בגט תפיסת יד שליח כלל, בזה לא אמרינן לא תחלוק בשליחות, אבל כל שיש בגט תפיסת יד שליח אמרו דלא תחלוק, וצריך שהבעל יאמר בפ"נ ודוחק, אלא ודאי דתקנת חז"ל כך הי' דבכל גיטין צריך שהשליח הראשון יאמר בפ"נ בכדי שאם הבעל יערער, יהא השליח הראשון נאמן נגדו, וא"א להבעל להכחישו בשום פנים, אבל אמירת הבעל בפ"נ אינו מעלה ומוריד

ומה שלמד מעכ"ת נ"י כן מדינא דהרמ"א (סי' קמ"ב סי"ד) אינו מהדומה, דהתם מדינא א"צ לומר בפ"נ, דהא בעל שהביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ, אלא כיון דעכשיו אינן בני תורה לא ידעו לחלק לפיכך אמרו דגם הבעל יאמר בפ"נ, אף דבעצמותו אין דיבורו דהבעל בפ"נ לא מעלה ולא מוריד אבל בשולח הבעל גיטו ע"י שליח דמדינא צריך לאמירת בפ"נ לא מהני אמירת הבעל להשליח בפ"נ. ובדרך היותר טוב אם אפשר למצוא לו במקומו איש אחד שילך עם מעכ"ת להאציפלאץ והוא יהי' שליח להולכה, ויעשה שליח בהאציפלאץ בפני הב"ד ויאמר בפ"נ כן נראה לענ"ד

תשובה מא לידידי הרב רבי ליבוש אב"ד בק"ק מעזריטש. ע"ד שאלתו באשה אחת שיצא עליה לעז זנות עם איזה פלוני, ואחר שגירשה בעלה בא זה לנשאה

לענ"ד יש לדון טובא להקל, כי ביסוד מ"ש הב"ש (סי' י"א סק"י) דאפילו בלעז בעלמא לא יכנוס, ורמז לעי' תשו' הרשב"א סי' תקצ"ו, ול"נ דשם משמע בהיפוך, דשאלת השואל הי' בנחשד מא"א והעם מרננים אחריו ונפטר בעל האשה וביקש זה לישא אותה אם מתירים אותה לו, והשיב אם אותו קול רינון קלא דלא פסיק, כגון שעמד אותו הקול בפי הבריות ומרכנים אחריהם כיום תמים וחצי יום אם לא כנס לא יכנוס, אע"פ שאין שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור. עמד וכנס הרי חיזק את הקול אשר נשמע עליו, וכמו שאמרו ביבמות פרק כיצד, ויש מהגדולים שאמרו ובכל כיוצא בזה דאם כנס יוציא, לפי שזה חיזוק הקול כשנשאה, ואין לך דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנסה אחרי ששמע שהבריות מרננין אחריו וכו'. אבל מ"מ לדברי המיקל לא תנשא לכתחילה שאין לך לזות שפתים יותר מזה, ושנינו פרק כיצד הנטען מן השפחה וכו' עכ"ל, מדהשיב אם אותו הקול וכו', מבואר דדוקא בקלא ממש דלא פסק יום וחצי יום, וכההיא דיבמות, אבל בלעז בעלמא לא אסרינן לי'. וביותר בנ"ד דאויבים דאפקוה לקלא דבזה כתב הב"י בשם הנ"י בהחלט להתיר, וגם אם אינו ברור דאויבים אפקוהו לקלא מעיקרא יש לדון להקל באם ידוע שיש לה או לו אויבים בעיר, כי אף מלישנא דהש"ע והוא שלא הי' לו אויבים שמעבירים הקול, דמשמע דבעינן ידוע שיצא הקול מאויביו, זהו לגרסת הרי"ף, והנ"מ דליכא אויבים דמפקי לקלא. אבל לגירסא דידן והנ"מ דליכא אויבים, משמע דאם יש אויבים תלינן דאויבים אפקוה לקלא, וכן ראיתי שכתב בתשובת מהר"י בן לב ח"א כלל, ב' סי' ב' וז"ל וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשובת שאלה דלא גרסינן דאפקי' לקלא, ונ"מ לפי גרסא זו אפילו שלא היו אויבים המוציאים את הקול אלא שיש לו אויבים בעיר ניחוש שמא מאויבים יצא הקול עכ"ל, ובנ"י כתב וז"ל, דכל היכי דאיכא בעיר אויבים לנטען או לנטענת לאו קלא, ואפשר דשרינן לי' לכתחילה, משמע להדיא דסגי בזה דאיכא אויבים בעיר, ול"צ שנדע שהם אפקוה לקלא, והב"ש קיצר בהעתקתו, לזה בנ"ד דאיכא ג"כ שעת הדחק ומיחוש גדול כפי מכתבו של מעכ"ת יש לסמוך להתיר

תשובה מב לכבוד הרב מהר"י נ"י אב"ד בק"ק קראנקי

חזקו עלי אנחות ויללות האשה הנעצבת הנצבת פה עמדי מרת פלונית מקהלתכם שצועקת במר נפשה על בתה הרכה בשנים וזקוקה לחליצה לאחי בעלה שנפטר והניח אותה מעוברת וילדה ומת הולד תוך ל' יום, והאחים מקשים ערפם בלי לחלוץ עד שתרצה אותם ברצי כסף, והיא אלמנה עניי' ונשארה ערטילאי מבעלה, ולא גבתה כתובתה כאשר הראתה לי מכתב פתוחי חותם מכבודו הרמה

הנה גילוי הדין פשוט שאף בלי שטר חליצה הדין נותן שכופין לחלוץ בנ"ד כיון דא"י היבם לומר רצוני לייבם, דהא מדינא אסור לייבם דשמא הולד בן קיימא ופוגע באיסור ערוה, וכיון דא"א לייבם כופים אותו לחלוץ בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי, כדאיתא בהגהת ש"ע (סי' קס"ה ס"א) וגם אין לו תביעות ממון מדין תקנת הקהלות, כמבואר בב"ש סי' קס"ה בשם תשובת מהר"א ששון סי' כ"ט, דבמת ואסורה ליבם מחמת ספק דנותנים לה כל הכתובה עיי"ש, ואחרי שהדין דכופים לחלוץ, נראה דכופים לגדול האחים ודי בזה כי מחמת חיזור על כל האחים להחמיר כהרשד"ם בתשובה, לדעתי יש לסמוך על תשובת הראנ"ח ח"א סי' נ"ב, ותשובת מהרח"ש ססי' ל"ב ונ"ח, ותשובת חכם צבי סי' ק"ח ובית מאיר בצלעות הבית סי' א' דהסכימו כולם דבאינו יכול ליבם מחמת ספק א"צ חיזור, וכיון דכל דינא דחיזור הוא דרבנן, והרבה פוסקים לא ס"ל כלל לדינא דחיזור, עי' תה"ד סי' רכ"א ובתשובת בית יוסף סי' ו' ובתשובת מהר"י אדריבי סי' קס"ג, נראה לענ"ד דכדאי הגאונים הנ"ל לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק, ואף אם הגדול נשוי דכתב הב"ש סי' קס"א דחליצת קטן הפנוי עדיף, מ"מ נראה לענ"ד כיון דבלא"ה דברי הב"ש מרפסין איגרי דמה"ת נידון דמשום חרם דרגמ"ה יהי' נקרא אינו עלה ליבום, הא בודאי אם עבר ונשאה קיים מצות יבום ולא פגע באיסור ערוה אלא דעבר חרם, א"כ דני ממש לנודרת הונאה בחיי הבעל מיבמה, ובאמת הב"ש סי' קס"ה מחלק קצת בין נדר לחרם דרגמ"ה דנדר אפשר בהתרת חכם, אבל לא ידעתי מי מכריחנו לזה, דבפשוטו הטעם בנודרת משום איסור שבועה לא מקרי אינו עולה ליבום, כיון דבעצמותו היבום כהוגן אלא דארי' דאיסור שבועה רמי עלה, ומה"ט נראה דנדה יכולה לחלוץ, ולא מצינו שיחמיר דנדה צריכה לטהר עצמה קודם חליצה כדי שתהא עולה ליבום, והיינו ג"כ מה"ט דמקרי עולה ליבום כיון דאם בעלה קנאה, א"כ ה"נ בנודרת ובחרם דרגמ"ה, ובהדיא כתב הפסקי מהרא"י סי' רס"ג לחלק לענין חלוקת הכתיבה בין אינו עולה ליבום משום חרם דרגמ"ה דאין פיסול ביבום עצמו, בין פיסול משום דינא דאבא שאול דהוי פסול בגוף היבום, הרי להדיא דאין נדנוד פסול ביבום מחמת חרם דרגמ"ה א"כ מקרי עולה ליבום. גם ראיה לזה ממ"ש בש"ע סי' קנ"ט ס"ה בהגה"ה, דאם היתה לו משודכת כבר שמותר לכונסה במקום יבמתו. ואם כהב"ש הי' ראוי להחמיר שלא לכונסה שלא יגרום שיהי' אח"כ חליצה גרועה, דאף דבשעה שנפלה לפניו היתה עולה ליבום, מ"מ ג"כ בשעת החליצה תלי' בזה כמו בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, וכן בעשה בה מאמר או נתן גט, לזה הי' נראה דגם הב"ש כתב רק דיש מעליותא בחליצת הקטן, דאין בזה פקפוק כלל, היינו היכי דשניהם רוצים בוחרים הב"ד יותר בקטן הפנוי. אבל אם שניהם אינם רוצים לחלוץ דהדין נותן לכפיה ומדינא החליצה בגדול, אפשר דאם כופין להקטן הוי חשש חליצה מעושית [ואני מסופק בזה לדינא בב' יבמין ששניהם