רבי עקיבא איגר תנינא לה

דב"ב (דף ל"ב ע"א) לקוחה בידי לא מצית אמרת דנפיק קלא, והיינו דאינו רוצה לטעון נגד הקול עיי"ש, והובא בש"ך (סי' נ"ח ס"ק י"א) אך מ"מ כבר כתב בתשובה למהריב"ל (סי' סע"ט) דלהר"ם והרשב"א אין הכרח לדין זה, ובכה"ג חוה"מ (סי' פ"ב) בכלל מגו אות ס"ז כ' והרשד"ם סי' נ"א כתב דהרמב"ם ושארי פוסקים ס"ל דמגו במקום עדים פסולים אמרינן, ואף דמהר"א ששון בתשובה (סי' כ"א) כתב דלא מצינו חולק על הרא"ש בזה, מ"מ הא כתבנו דדעת מהריב"ל וכנה"ג כתבו דשארי פוסקים חולקים על הרא"ש, וה"נ משמע מדהחליטו דין חדש דאינו נאמן לקוח נגד הקול, משמע דס"ל דזהו פירוש הסוגיא הנ"ל לקוחה לא מצי אמרת דנפיק עלה קלא, היינו דאלו הי' נאמן הי' נאמן ג"כ במגו דלקוח, ולא אמרינן דלא הוי מגו דלא רצה להכחיש הקול, גם מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קע"ט משמע דנאמנת במגו להד"ם אף דהיתה צריכה להכחיש הקול, וא"כ בנ"ד דבחד רוב דכשרים לרוב הפוסקים הדין דמותרת בברי וחד רוב, וא"צ למגו, ולהרמב"ם דס"ל דלכתחילה בעי תרי רוב. הא ס"ל דאמרינן מגו דהי' מכחיש הקול, וכיון דלהרמב"ם ג"כ מותרת בנ"ד מכח המגו, מה"ת לנו להחמיר, ואף דאין דין זה דמגו תולה בדין זה דחד רוב. מ"מ כיון דעכ"פ לאינך שיטות מותרת מטעם חד רוב ולהרמב"ם מותרת משום מגו שפיר סמכינן להקל, וכעין זה כתב הד"מ יו"ד סי' נ"ד, מה שרוצה מעלתו לצרף דעת הב"ח סי' ד' דבפנויה לא חיישינן לקלא, דאף דרואים ענין פריצות בעלמא אומרים עליה שם זנות, אין ענין להכא דהקול שהיא מעוברת, מ"ש עוד דאף אם נידון בנ"ד דא"נ להכחיש הקול מ"מ מקרי מגו כדאשכחן גבי משארסתני נאנסתי במגו דמכ"ע דכשירה לכהונה, אף דבטענה מוכ"ע ג"כ א"נ לענין הכתובה. מ"מ הוי קצת מגו דהיתה טוענת טענה מעולה ומגו גרוע כזו מהני לצרף לברי וחזקה מלבד דיש לדון הא לר"י לא מהני גם זהו, והוי בכלל לכתחילה לא תעביד עובדא, גם מאן יימר דמקרי הכא טענה מעולה, כיון דהיו צריכים להכחיש הקול, אף להסוברים דהוי מגו היינו דהי' נאמן להכחיש הקול. אבל אם א"כ לדונו בשם טענה מעולה י"ל דמקרי טענה גרוע דאינו רוצה להכחיש הקול. אבל העיקר נ"ל כמ"ש דבנ"ד נאמנת להכחיש הקול וכנ"ל: תשובה לט לידידי הרב רבי הירש קרא נ"י בק"ק לעסלא

על שאלתו באלמנה שראו בידה תכשיטים עולים אלף ר"ט, והיא ואביה אומרים שניתנו לה מאביה להביאם עמה לבית בעלה להתקשט בהם, ואביה אומר ג"כ שהוא חייב להעזבון חתנו סך אלף ר"ט, אם האב יכול להחזיק בתכשיטים ע"י כח והרשאה מבתו, והוא נאמן שהתכשיטין הם של בתו במגו דהי' אומר שפרע חובו של אלף ר"ט הנ"ל עכ"ד

בענין המגו שיש לאביה, וע"י הרשאה לאביה תליא במחלוקות הפוסקים הש"ך והתומים סי' ע"ה, ואך יש תקנה שתמכור או תתן החפצים לאביה וכמ"ש התומים דיכול למכור השט"ח והלוקח ישבע עיי"ש. ואף דיפה כתב בקצות החושן דהיכי דמסופק כמה הלוה על המשכון אינו יכול למכור המשכון למי שיודע כמה הלוה ויהי' נאמן במגו דהוי פשיעה במה דנתן החפץ לאחר, כדאיתא בסי' נ"ח, וא"כ לכאורה ה"נ במוסרת החפצים לאביה. נראה דאינו דומה להתם דהמגו דהלוקח יהי' רק נגד הלוה, אבל לא לגבי המלוה, דהא אלו טען באמת להד"ם או לקוח הי' צריך המלוה לשלם להלוה הפסד החפץ שהפסידו, מש"ה בטוען על דמיו צריך המלוה לשלם ללוה הפסידו. אבל הכא דהמגו דהאב דהחפצים שלו במגו דהי' טוען פרוע הוי מגו מעליא גם לגבי דידה לפטרה, דכיון דאלו הי' טוען פרוע היו היתומים נפסדים והיא לא היתה חייבת לשלם להיתומים. ה"נ בטענתו שהחפצים שלו והיא לא הפסידתה להיתומים, דאלו מסרתם לאביה ג"כ יכול לטעון חובו פרוע. גם התם דהמשכון ודאי חפץ דהלוה, אלא דטוען דמים עליו וגם בעל המשכון אינו טוען ברי שאחר נוטל דמיו כדינו, אבל הכא דהיא טוענת מסרתי לאבי חפצים שלו, ואני יודע האמת שאבי מחזיק בהחפצים כדין, ואנחנו הב"ד מאמינים לו במגו לא הוי כמזיק. ואף אם משכבר הודה בב"ד בסך האלף ר"ט לא הוי מגו למפרע, כיון דבשעת מעשה כשהודה בחוב אמר החפצים אלו נתתי לבתי ואני חייב להעזבון אלף ר"ט דאז הי' לו מגו ומוכח דאמר אמת, אלא דהמגו לא הי' מהני לה דהיא אינה יכולה להחזיק בחפצים ע"י מגו שלו. ואחר שהיא מקנה החפצים לו והוא הבע"ד מאמינים לו החפצים האלו נתונים ממנו כאשר טען אז כשהי' לו מגו, עכ"פ בצירוף דאף אם בעלה נתנם לה יש לה זכות בהם מכח שטר כתובתה שנכתב חוץ וכו' השייכים לגופה. אף דפקפקנו על זה במכתבי הראשון מ"מ פשטא דדברי הב"ש מורים דגם לענין זה אמרינן דדנין כפי מנהג העיר, וא"כ בצירוף זה יש לסמוך בהקנאתה לאביה ומדין מגו

וע"ד השבועה שכתב ומעכ"ת נ"י לדמותו לדברי הב"ש (ססי' צ"ז) דאם צוה בעלה שיתנו לה הכתובה ל"ח לתפסה, כיון דהוא לא חש לזה, אין זה דמיון, דבמצוה שיתנו חזינן שרוצה שיפרעו לה כתובתה בלי טענה עליה, אבל בנ"ד דהעיקר המכוון שהאפעטיקע ינתן לה בדוקא על כתובה ולא לאחר. י"ל דהיינו הכל אם יגיע לה הכתובה ע"י השבועה ישולם לה ע"י האפעטעקע. אך זה אמת דהוי כהודאה שלא התפיסה צררי, דאלו התפיסה הי' הוא יודע שאין מגיע לה כתובה, ונשאר לנו החשש שמא תפסה בעצמה דעל זה ליכא הודאה. והכרעת הנ"ל סי' צ"ז, דבחנוונית אין היורשים משביעין אותה בלי גלגול בצירוף שיטת הרי"ף דאין היורשים משביעין על האפטרופסת של אביהם, לענ"ד תמוה, דהא סברת הרי"ף מדלא השביעה אביהם והיינו לשיטת הרי"ף דפוסק כת"ק דיכול להשביעה אף באינה תובעת, א"כ לדידן דקיי"ל עכ"פ מספיקא דרבוואתא דבאינה תובעת אינו יכול להשביעה ממילא אזדא סברת הרי"ף, דהרי"ף כ"כ לדינא דהגמרא וכפי דעתו שהב"ד מורים כך, אבל אחרי שעפ"י פסק הש"ע שלפנינו בתי דינא דידן פוסקים דבאינה תובעת א"י להשביעה, לו יהא דהדין באמת להשביעה, דההלכה כת"ק והב"ד מורים בזה שלא כהלכה, מ"מ סוף סוף כיון דאנן פסקינן בכל בתי דינים דאין משביעין אותה ממילא היורשים יכולים להשביע אותה בתובעת, כסגנון הזה אמרתי בחדושי לגיטין (דף י"ט ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. הנה בפשוטו במוקדם גמור, היינו שבכתיבה הקדימו הזמן דאפילו לר"ש פסול, אין שום סמיכה להכשיר בשעת הדחק, ואמרתי אולי יש לדון דהא טעמא דמוקדם ממש פסול לת"ק הוא רק משום שמא יחפה, דאלו משום טריפות פירות שלא כדין, דכיון דעדי מסירה שהזמן מוקדם מפקי קול דלא נמסר ביום שנכתב יאמרו אייתי ראי' ופסול רק משום חיפוי דשמא ימסור בצנעא, ולר"ש דלא חייש לחיפוי פסול משום פירות דתטרוף שלא כדין, דכיון דאין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה לא יוכלו הלקוחות לומר אייתי ראי' דהא אף דנמסר אח"כ הפירות שלה משעת הכתיבה ותטרוף מזמן כתיבה זהו תמצית היסוד בסוגי' שם כמבואר להמעיין, וכיון דאנן סמכינן בשעת הדחק על ר"ש דלא חיישינן לחיפוי, א"כ יש לומר דאף במוקדם גמור נהי דלר"ש פסול משום טריפת פירות שלא כדין היינו דלר"ש פוסקים הבתי דינים משעה שנתן עיניו לגרשה ותטרוף משעת הכתיבה, אבל אחר. שאנן תופסים דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, נהי דלר"ש פוסקים הב"ד בזה שלא כדין,