רבי עקיבא איגר תנינא לד

לענין מוקף גויל אבל בפסול ממש הוי ח"ת, וא"כ י"ל דהרשב"א והרמב"ן ס"ל לאמת כן. [וכן צ"ל לדעת אבן העוזר דהחליט דהסמ"ג והרא"ש וסה"ת כולם פסקו ההיא דירושלמי דבדבוק למעלה לא מהני חקיקה ולמטה מהני עיי"ש, הרי אף דפסקו כהירושלמי מ"מ יכולים לסבור בנפלה טיפת דיו לא מהני חקיקה, וזה כמ"ש] אח"ז ראיתי בספר גט פשוט (סי' קכ"ה) דהרגיש בסתירת הרשב"א הנ"ל ורמז לתרץ בדבריו דאם כבר סילק ידו ואח"כ נסתם המ"ם מהני בגרירת הדבק, והרשב"א מיירי שעדיין לא סילק ידו עיי"ש. אבל נ"ל דאין זה מספיק דהא הרשב"א הביא ההיא דירושלמי ארצך תפארתך צריכים היינו שהוא ספק כיון שנדבק באמצע אם הוא כתחילה או לא, הרי אף דלא סילק ידו מכשיר אם הוא בסוף עיי"ש. העולה מדברינו דלכאורה יש להקל בנ"ד דהיינו, או דנאמר דהרשב"א והרמב"ן לא סברי כהסמ"ק וכל בו בנפלה טיפת דיו ולא מכשיר רק במוקף גויל כנ"ל וא"כ הסמ"ק והכל בו יחידאה הם נגד רוב הפוסקים, או דנימא דעכ"פ פסלי הרשב"א והרמב"ן בנשתנה לאות אחר. ואפשר דגם הסמ"ק ס"ל כן שלא יסתרו דבריו מדברי הסמ"ק בב"י אה"ע הנ"ל. ועיין גט פשוט (סי' קל"ב) נדחק ליישב דברי הסמ"ק, כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה אחרי דהגט פשוט ס"ל דהרשב"א והרמב"ן סברי כהסמ"ק. וגם ס"ל אף נשתנה לאות אחר, ולהדי' פסק שם בגט כה"ג אם נתגרשה היא מגורשת לחומרא לחוש לדעת הסמ"ק וסייעתו. א"כ ממילא בנ"ד אסור למחוק דהוי מוחק השם. גם הפמ"א בשו"ת דעתו נוטה יותר לדעת הסמ"ק עיי"ש

גם מ"ש מעכ"ת בשם אדמ"ו הגאב"ד נ"י דיש להכשיר הס"ת בלי חקק מס"ס, ספק דהרשב"א שבת דף ק"ג, ספק כהסמ"ק. ולמ"ש אין לנו לצרף דעת הרשב"א לספק, דהרשב"א בשו"ת חזר בו, כן נראה לענ"ד

ואגב אזכיר מה דתמוה לי בדברי הב"ש בההוא ענינא (סי' קכ"ה ס"ג) העתיק בשם הסמ"ג ומרדכי דטעמא דההיא דשבת (דף ק"ג) דחייב חטאת אף דהוי חק תוכות, דלא גרע מרושם עיי"ש. ותמוה דהא לא קיי"ל כר"י ורושם פעור [זולת דעת הרמב"ם דרושם הוי תולדה עיי"ש] ועיינתי במרדכי פ' הקומץ דכתב ג"כ כתירוץ הר"ן דבשבת חייב מחמת מלאכת מחשבת היינו דעושה ב' אותיות אף ע"י חקק ובסמ"ג הל' גירושין כתב ג"כ וז"ל ת"ר וכתב ולא וחקק וכו' אעפ"י דלענין שבת נקראת כתיבה כמו שהזכרכו למעלה נטלו לגגו של ח' ועשאו ב' זיינין גבי שבת הוא דוקא דבר זה מפני שעל קרשי המשכן שהיו כותבין לסימן לא היו חוששים באיזה ענין היו האותיות עשויות. אבל במקום שנאמר וכתב וכו' היינו ג"כ כתירוץ הר"ן הנ"ל דבשבת בעי' רק ב' אותיות עשויות ע"י כתיבה או ע"י חקיקה. סוף סוף עשה ב' אותיות כתיקונם רק במקום דכתיב וכתב לא מקרי כתיבה, אבל פשיטא דלא מחייבי מטעם רושם, ותדע, דהסמ"ג באותו ענין כתב מקודם להוכיח דזיין אותיות דשעטנ"ז ג"ץ לא מעכב מההיא דנטלו לגגו דח' ועשאו לב' זיינין אף שאינו מתוייג עיי"ש, ומאי ראי' דלמא חייב מטעם רושם, אע"כ דגם בשבת בעי' אותיות כתיקונם, רק דאין קפידא אם הם ע"י כתיבה או ע"י חקיקה. וצ"ע דברי הב"ש. תשובה לז להרב רבי אלי' נ"י אב"ד בק"ק פלעשא

מ"ש מעכ"ת דהוי מלתא דלא רמיא על אבי הבן. ולא ידע ולא הביט היטב אם נבלע בו דמיו או לא לענ"ד אף אם בודאי לא השגיח מנין לנו להקל לתלות דשמא לא הי' נבלע בו דמיו. אף דמדברי תוס' חולין (דף ד' ע"ב ד"ה שמתו אחיו) נראה להדיא דתלינן בזה. מ"מ לא זכיתי לעמוד בסוד דבריהם הקדושים בראייתם לזה מסוגי' דשבת (דף קל"ד) בעובדא דר"נ, דהתם שאני דעתה רואים לפנינו הילד שהוא אדום ולא נבלע בו דמיו, מש"ה תלינן דגם בשארי פעמים הי' כן. ובמהרש"א חולין (דף מ"ז ע"ב) משמע דס"ל דמיירי דוקא בידוע שבפעמים אחרים הי' ג"כ אדומים. אבל אם עתה בזמנו רואים אותו שנבלע בו דמיו וכשאר תינוק מנ"ל להקל לתלות דשארי פעמים הי' אדום ולא נבלע בו דמיו. וביותר דבש"ע לא הועתק העובדא שמתו תחילה ב' מחמת מילה. ואלו הי' נשמע מזה חידוש הנ"ל, הו"ל לפרושי אף דמ"מ קשה דהו"ל למנקט כן להוציא מזה דאם רואים עתה אדום דתלינן דגם בפעמים אחרים הי' אדום. [ואם נימא דלא כמהרש"א] מ"מ אם נימא כדברי תוס' הנ"ל הי' הדבר תמוה יותר על השמטות חידוש דין גדול כזה. ועיין פליתי (ססי' ל"ח) ובנ"ד אף דיפה כתב מעכ"ת דאין ידוע מקור לדין זה דמהני להמתין עד שיגדיל, ובפשטא דמלתא מדאמרינן שלישי לא תמול, משמע דלעולם לא תמול, מ"מ כבר עמד על זה הגאון בשו"ת נודע ביהודא (סי' ס"ד) ואעפ"כ הסכים דאין לזוז מפסקי הרמב"ם והטור ש"ע, לזה בנ"ד ראוי להמתין ערך שנה שיגדל ויתחזק כח הילד ויהי' פניו צהובים, ובלי שום חולשת כח. כן נראה לענ"ד

תשובה לח לידידי הרב רבי יוסף שמואל נ"י אב"ד דק"ק קעמפנא

על הנידון שיצא קול על פנויה שמעוברת, ואח"כ נשתקע ולא הי' בירור והיא מודית ואומרת שככשר נבעלה והי' רוב כשרים, אם מותרת להנשא לכהן

נראה לענ"ד להתירה, והיינו דאם היתה מכחשת להקול ואומרת להד"ם יש להתירה אף אם הוי קלא דלא פסיק דחיישינן לקלא דמקמי נשואין. מ"מ הא לר' יהושע באלמנת עיסה אלים ליה ס"ס להתירה אף בלא ברי. ולר"ג אלים ליה ברי. וא"כ בברי וס"ס לכ"ע שרי, ובנ"ד הוי ס"ס, דכל קול הוי רק ספק, וכדמשמע הלשון חיישינן לקלא, וגם מדקיי"ל דקלא בתר נשואין ל"ח, הרי דאפילו דרך ספק גמור לא הוי, וא"כ הוי ס"ס, ספק דהקול אינו אמת, ואת"ל שהוא אמת דלמא לכשר נבעלה, וכיון דהיא אומרת לא נבעלתי הוי ברי וס"ס, ומצאתי כעין זה בתשובת שיטה מקובצת סי' ך', שכתב וז"ל איברא ודאי דכל ס"ס לקולא אפילו בשל תורה, וכ"כ הריטב"א פרק המגרש, וז"ל אי נפיק עליה קלא דנתקדשה קדושי ספק, כגון שזרק לה ספק קרוב לו, אע"ג דאי הוי סהדי בהכי הוי אסרינן אותה, השתא דלא אתחזק מלתא רק בקול, דתרי ספיקא נינהו, דלמא קלא ולאו קושטא ודלמא קרוב לו, עכ"ל, הרי דנקט קלא שם ספק לצרפו לספק אחר לס"ס, גם נראה למ"ש הר"ן במתני' פרק הזורק דספק קרוב לו היינו שכך הקול דקדשה ספק קרוב לו מותרת דהוי קול ושוברו עמו, דיאמרו דקמו רבנן במלתא דהי' קרוב לו עיי"ש, ואף דהתם בעי' שיהי' הקול במפורש דקרוב לו היינו משום דסתם קדשה הוי כאומרים קרוב לה. אבל בנ"ד בקול דנתעברה פשיטא דבכלל זה דהוא ספק ממי נתעברה אם לכשר אם לפסול והוי קול ושוברו עמו דיאמרו קמו רבנן למלתא דהי' לכשר, ודומה להא דאמרינן בגיטין שם בההוא גברא דקדיש באיצפא דתוחלא עיי"ש. אף דלא הי' הקול במפורש דהוא ספק אם הוא שוה פרוטה מ"מ כיון דתוחלא שהוא דבר גרוע וידוע מעצמו דהוי ספק אם הוא שוה פרוטה, הוי כפירשו בקול הספק, ה"נ הכא בקלא דנתעברה הוי ממילא ספק למי מכל הלין נראה דאלו מכחשת להקול היתה מותרת, וא"כ אף בנ"ד דהיא מודית אלא דאומרת לכשר נבעלתי נאמנת במגו דלהד"ם, ואף דהרא"ש (כלל ס"ו סי' ח') כתב דלא אמרי' מגו דהי' מכחיש לעדות קרובים, והביא ראיה מסוגיא