רבי עקיבא איגר תנינא לא

הב' דהרא"ש דהו כחשוד לאותו דבר, דהוי מכוער ולקנסו מלבד די"ל דנ"ד אינו כלל אפילו כמו חשוד לאותו דבר, דשאני בההיא דהרא"ש, דמ"מ החרם היה על מעשה שחיטה, א"כ דומה לחשוד לאותו דבר, ומכוער הדבר, אבל בנ"ד דהחרם הוי השגת גבול, אינו נוגע למעשה החליבה, ואפילו מכוער ליכא, גם אף אם נדמהו, הא כבר כתבנו דמה בכך דראוי לקנסו הא מ"מ כל כמה דלא קנסו אין כאן איסור, ודברי הרא"ש להחזיק מעשה הקהל שבכחם לאסור מה דראוי לעשות להרחיק מהכיעור. והנה רומעכ"ת נ"י חשש לשיטת הריב"ש (וזה דעת יש אוסרים דבש"ע סי' ר"ה] דבאומר ייני יי"נ אם אעשה דבר פלוני נאסר יינו, ואף דהרא"ש והרשב"א חולקים, והרמ"א נראה דס"ל דהלכה כן, מ"מ הא הרמ"א חשש להריב"ש בעם הארץ דצריך התרה, האמת דהט"ז ס"ל כן בכוונת הרמ"א, אבל לענ"ד מסתבר יותר כהש"ך דדברי הרמ"א הם מתשובת הרשב"א, ובמקור הדברים בהרשב"א במ"ש ולא מצאתי בשורת הדין שיהא נאסר בדבורו אא"כ התפייסו בדבר הכדור, או אפילו בדבר האסור לע"ה, נראה דהכוונה מכח שיטת הרמב"ם וסייעתו דכמו באומר לאשתו הרי את עלי כאימא דע"ה צריך שאלה, ה"נ בכל ענינים דמתפיס בדבר האסור, ובאמת רק ליין שברשותו דממילא בהכי מיירי ממה דבהתפיסו בדבר הנדור דאסור אפילו בת"ח, וזה מהני רק ליין שברשותו, עלה קאמר או בע"ה, דבע"ה התפיסו בדבר האסור הוי כמו התפיסו בדבר הכדור, ולא נזכר ברשב"א שום רמז דבע"ה ראוי לקנסו לחוש כסברת הריב"ש, אלא דמיירי בגוף הדין, וע"ה לא חמיר רק דהתפסת בדבר האסור הוי כמו בדבר הנדור, כן נראה פשוט בכוונת הרשב"א, והן הן ג"כ דברי הרמ"א, דלא מצינו בד"מ זכר דבע"ה חיישינן לשיטת הריב"ש, וכיון דהרא"ש והרשב"א פליגי עם הריב"ש, ודעת הרמ"א נראה דס"ל לעיקר הכי להלכה, יש לסמוך ע"ז, וביותר דבעניי אני מתפלא על מה דנקט יש אוסרים, דהיינו דעת הריב"ש, ולא ראיתי כן בריב"ש, דהמעיין בלשונו (סי' תל"ב) וז"ל ממש, החרם והנידוי שקיבל על עצמו אם יעבור שבועתו חל עליו כמו שקיבל, שהרי כל אדם יכול לקבל נדוי על עצמו דאפילו הדיוט מודה לעצמו, ולכן בנידון זה אם נודע לכם שעבר על שבועתו במזיד חייבים אתם לנהוג בו כדין מנודה שלא לישב בד' אמותיו וכו', ומלבד אלו יש לכם לנהוג עמו באותן החומרות שקבל על עצמו, כגון פתו פת כותי ויינו יי"נ, ואעפ"י שאין אלו ההרחקות מן הדין לכל מנודה ומוחרם, מ"מ יכול לקבלם על עצמו, כמו שהב"ד יכולים לקנוס ולהחמיר על המנודה לפעמים יותר מדינו, כך הוא על עצמו כמו ב"ד, ויכול לקבל עליו כל אותן החומרות עכ"ל, מדקדוק הלשון דבתחילה כתב חייבים אתם לנהוג וכו', ואח"כ לענין שאר החומרות כתב יש לכם לנהוג עמו, ואמאי לא כתב דאסורים לאכול מפתו ויינו, לזה הי' נראה אף דהוא יכול לקבל על עצמו עונשים יתרים, מ"מ במה נאסר הדבר על אחרים, כיון דלא התפיס בדבר הנדור, ואף בהתפיס ביין שאינו ברשותו דאין בכחו לאסור עליהם מה בכך דהוא מקבל על עצמו העונש בזה, אלא דכוונת הריב"ש במ"ש שמהראוי לכם לנהוג עמו בזה בעונש שקיבל על עצמו ולא מקרי הפסד ממון חבירו לדון דא"י לנהוג איסור בפתו ויינו, בזה אמרינן כיון דקיבל עליו העונש בכך מגיע לו העונש כמו ב"ד שמענישים אותו, וממילא רשאין לנהוג עמו בזה, ומהראוי לנהוג עמו בכך, אבל מדינא אין איסור, ופתו ויינו לא נאסר אלא דראוי לנהוג עמו כפי שענש עצמו, אבל אין חיוב בכך, עכ"פ כיון דהרא"ש והרשב"א מתירים להדיא יש לסמוך על זה

ואולם כ"ז לענין איסור החלב על אחרים, אבל לכאורה החלב אסור לו לשתות, אבל למכור לאחרים שרי אף דבסתם איסור י"ל דגם הנאה בכלל, כמו בככר זה עלי, דכל הנאות בכלל בעירובין (דף ל' ע"א) מ"מ הכא נראה דהכוונה רק לשתיה כמו שנזכר במכתב, וחיוב על הב"ד לפרסם ברבים לבני הקהלה שהחלב מן העובר אסור לשתות, ואין זה נוגע כלל לענין הותר מקצתו הותר כולו, דזהו שייך על התרת חכם, אבל בזה שלא הותר אלא שלא חל, הרי זה כמו שלא אוכל נבילות ושחוטות למאן דלא ס"ל כולל, וגם לדידן בנשבע שיאכל נבילות ושחוטות דאינו חל על נבילות, ומ"מ על השחוטה חל, וזה פשוט וא"צ לאמרו

ובזה אף דיתברר ששתה מחלב שלו אין לדונו דחשוד לאכול חלב איסור, וממילא חשוד למכור לאחרים חלב אסור, דהא הוא בא בטענה דכיון שכנגדו עבר מבלי השתדלות לו לחזרה הכפר פלוני תוך ל' יום הותר שבועתו, א"כ לא נעשה חשוד עד אחרי שיודיע הב"ד דאסור לו לשתות החלב שלו ויתברר דשתה, ואולם יש לדון להתיר גם לדידיה כיון דהוא לא כתב בעצמו הכתב רק שבא עה"ח, גם הב"ד לא אמרו להם שאסורים בתורת איסור החלב, דהוי כמקבלים עליהם איסור, אלא דהב"ד עסקו בפשר שיהי' על דרך זה שיאסור כל אחד עצמו שבאם יעבור יהי' החלב אסור, והיינו שיעשו כן, והם לא עשו, ולא הוציאו מפיהם כלום, והחתימה לאו ענין שבועה הוא אף להפוסקים שבועה בכתב הוי שבועה, היינו בכותב אני אוסר, אבל לא בכתב סופר והוא חתם שמו, ובצירוף דקרוב הדבר דטענת העובר טובה, וכיון שהב"ד עשו הפשר על הכל ביחד שזה ישתדל חזרת הכפר תוך ל' יום, ויתן לו ג"כ חמשים ר"ט, ויתקשרו עצמם בשבועה כך וכך, הכל חד הוא, וכיון דזה עבר על הפשר והתקשרות יחד, בטל הפשר וההתקשרות מכולו, והשבועה הי' הכל ע"ד הפשר בכללו, עכ"פ יש לסמוך על היתרים הנ"ל, ולרווחא דמלתא לענין החלב על עצמו ראוי להתרה, ואחר ההתרה עכ"פ בדיעבד מותר בנודר ע"ד חבירו, וראוי להב"ד להודיע לשכנגדו דאחר דהיא עבר תחילה על קיום הפשר לזה מדינא אין כאן איסור, ולרווחא דמלתא יתיר נדרו בשלשה כן נראה לענ"ד: ידידו עקיבא גינז מא"ש. תשובה לו לכבוד ידידי הרב רבי טעבלי דיין ומורה הוראה בק"ק ליסא על שאלתו וזה לשונו

נשאלתי בס"ת נדבק רגל הה' בה' משם בן ד' כמה שנים אחר שנכתבו בשם בן ד' ונעשה כעין ח' ע"י נפילת טיפת דיו, והשואל מחק הדיבוק שנוסף על ידי נפילת דיו, ונשאר רגל הה' כמקדם, ועתה הספק אי יש חשש חק תוכות וצריך לכתוב מחדש כמבואר (סי' רע"ו סי"א בהרמ"א) ולמחוק כל הרגל הנשאר, ואפשר כל הה' ולכתוב מחדש, או דאסור למחוק השם, דמה דמבואר התם דמותר ליקח רגל הח' ולעשות ה', היינו אם נוטל הרגל בפעם אחת, אבל השתא שניטל כבר ההוספה ונעשה ה' ואיכא משום מוחק השם, ונ"ל לומר דמותר למחוק כל מותר הרגל ולתקן שלא יהי' חק תוכות ע"י כתיבת רגל הה', ואף אם אינו מתקן כל הה' רק רגל הה', תו לא הוי חק תוכות כן משמע מהרמ"א הנ"ל, ובאה"ע (סי' קכ"ה ברמ"א סעי' ד' בשם תה"ד) ואין בזה שמוחק שאר רגל הנשאר משום איסור מוחק השם, דמתחילה כשנעשה ח' נתבטלה ממנו קדושת השם ומותר למחקו, אף השתא לאחר שנעשה ה' דעדיין לא נתקדש השם מחדש, דהא צריך לקדש השם בפיו בשעה שכותב, והרי כשמחק ההוספה זה לאו כתוב הוא, דהרי חק תוכות, א"כ עדיין לא נתקדש השם מחדש ומותר למחקו, וכ"ש כשלא הוציא בשפתיו שמקדשו מחדש להעביר הקולמוס לקדשו, כי כבר נכתב כהלכתו בקדושת השם אלא שהאותיות לא נכתבו כהלכתן עכ"ל, נראה מזה דוקא התם א"צ לקדש, דאותיות השם היו גמורים, אלא שלא היו כהלכתן