רבי עקיבא איגר תנינא ל

דם תמיד במקום אחד, והכאב לחוד לא מקרי מכה, והמהרא"י נקט לה דרך כ"ש שאם גם מרגשת כאב, אבל הכל בנוי על שיש לה הוכחה שיש לה מכה, וגם הט"ז דכתב דכאב במכה, היינו ביש לה מכה ומוצאת תמיד ע"י כאב מורה הכאב דהדם מהמכה, אבל כאב לחוד אינו במכה

ולדעתי יש מזור ותעלה, שבלילה תאסור ידיה שלא תמשמש מתוך שינה, והספירת ז"נ ההפסק טהרה יהי' בדיקה כראוי. וכן עוד פעם א' ביום הא', ופעם אחת ביום ז' ותבדוק בפשתן דק בכל מקום במתינות ולא תדחוק, כי זה לא מצינו שהחיוב בדיקה יהי' ע"י דחיקת העד, ובשארי הימים שבין יום הא' ליום ז' של ספירת ז"נ תבדוק בכל יום ע"י הכנסת עד בשפת הרחם, דזהו מקרי בדיקה להראב"ד, ותלבוש בגדי צבעונים וכן הסדינים ומכסה הכרים יהיה הכל בבגדי צבעונים שאין מקבלין כתמים, כן נראה לענ"ד

ידידו עקיבא גינז מא"ש. תשובה לה לידידי הרב ר' בנימין נ"י אב"ד דק"ק גרידן

ע"ד שאלת רומעכ"ת, שני מוכרי חלב הי' להם עסק משפט, ונתפשרו עפ"י ב"ד ובמכתב כתב פשרה, כל אחד קיבל על עצמו באם יעבור על החרם אוסר עצמו למכור החלב שלו בחזקת כשרות והיא טריפה, ואחד עבר על החרם, ואומר התנצלות, מה דין חלב שלו

מקור הדין בתשו' הרא"ש כלל ז' בציבור שהטילו חרם שלא ישחוט שום אדם זולת שוחט דמתא, והלך אחד ועבר, יראה דאסור לאכול משחיטתו, שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל, [היינו דמיירי שהקהל אמרו במפורש וקראו שם האיסור לאכול הבשר, וכ"כ הפרי תואר] בשביל שלא יקפוץ אדם שאינו מומחה וישחוט, והכח ביד הקהל לאסור המותר משום מגדר מלתא, וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט דראוי לדמותו למשומד לאותו דבר, כיון שעבר על החרם כדי לשחוט, ואעפ"י דאינו חשוד לאכול דבר איסור, מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו עכ"ל. ודברי הרא"ש צריכים ביאור דפתח באיסור וסיים בדרך חומרא וקנס

והפר"ח כתב שאתה למד שכל דברי הרב אינו מעיקר הדין אלא מקנסא, וזה אינו, כיון דנקט בתחילה יראה דאסור משמע דהוי איסור גמור, ובתשו' נודע ביהודא (סי' א') מפרש דהרא"ש תרתי קאמר דלאותה העיר אסור מדינא, ולעיר אחרת מחמת חומרא וקנס, וגם זה דחוק למאד, דאיך שייך לישנא דהרא"ש וכ"ש, הא הדין שמקודם אסור מדינא והב' מדרך חומרא, גם היא גופא קשיא, אמאי ליכא איסור לעיר אחרת מדינא, נהי דמצד שעבר על החרם לא מקרי חשוד לאותו דבר, מ"מ כיון דלאותה העיר הבשר אסור מדינא א"כ במה דהוציא הבשר להטבח בחזקת כשרות למכור לאנשי העיר נעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בחזקת כשר גם לעיר אחרת אם הוא מטעם קנס, היינו אם יעמדו ב"ד ויקכסו לאסור הבשר, אבל קודם שעשו כן אין דררא דאיסור על אנשי עיר אחרת, וא"כ לית בי' הוראה מהרא"ש כלל על עיר אחרת, רק שראוי להב"ד לעשות קנס]

והנראה לענ"ד בכוונת הרא"ש דהכל קאי על היסוד במה שאסרו הקהל במפורש הבשר, דיש כח להקהל בזה, דבתחילה כתב משום דהוי מגדר מלתא מחשש שיקפוץ אינו מומחה וישחוט, וזהו גם בלא הטלת חרם ומחשש רחוק שימצא מי שאינו מומחה וימלא ידו לשחוט, והוסיף הרא"ש וכ"ש וכו'. יראה דיש טעם נכון להקהל לאסור הבשר, כיון דבלא"ה אחרי שעבר על החרם מכוער הדבר לאכול משחיטתו וראוי לקנסו, בזה בודאי מעשה הקהל קיימא לאסור הראוי לאסור, להרחיק מן הכיעור, ולפ"ז י"ל דבאמת גם לעיר אחרת אסור מדינא, כיון דלאותה העיר אסור שוב הוי חשוד לאותו דבר, למכור בשר אסור בחזקת כשר, ומ"ש הרא"ש דלא הוי חשוד לאותו דבר, היינו דדן הרא"ש דשפיר עשו הקהל כיון דראוי לאסור משום שעבר על החרם. ובזה שפיר כתב אף דלא מקרי חשוד לאותו דבר, היינו בלא איסור הקהל, אבל אחרי שהקהל עשו האיסור לנכון הן מצד מגדר מלתא שלא ישחוט אינו מומחה, הן מצד להרחיק מהכיעור לאכול ממי שעבר על החרם, ממילא נעשה חשוד לאותו דבר, ואסור גם לעיר אחרת. והנה הגאון נב"י הנ"ל דן דגם לאותו העיר תקנה להכשיר הבשר ע"י שיסכימו להתיר, ואף דחרמי ציבור אין ניתרים אלא מכאן ולהבא, מ"מ ע"י פתח וחרטה ניתרים למפרע. הנה מ"ש דע"י ההתרה מכאן ולהבא לא הותר הבשר ההוא לא ידעתי, הא מ"מ מכאן ולהבא הותר הבשר של שוחט זה לאכלו, ומה בכך שכבר שחט השוחט, הא אף אם הציבור אסרו בלשון ששחיטתו יפסול, הא מ"מ לא נעשה מומר שיהא שחיטתו בכלל נחירה, אלא שהם אסרו עליהם הבשר א"כ הם מתירים אותו הבשר לאכלו, והנ"מ רק על הבשר שנאכל קודם ההתרה לא פקע מידי איסור, והש"ך כתב דהנ"מ לענין הותר מקצתו, אבל לענין הבשר בזה אין נ"מ, דסוף סוף הותר עתה לאכלו, אבל לפי הנ"ל אפילו ע"י פתח וחרטה לא מהני, דמה בכך דנעקר למפרע, מ"מ נעשה חשוד להאכיל בשר איסור ואסור גם להבא לשחוט, ולא מהני ליה התרת הציבור. עוד יש לדון בגוף דינו דהרא"ש דמשמע דבלא אסרו בפירוש מותר הבשר, ולהנודע ביהודא הנ"ל גם באסרו בפירוש הבשר מותר לעיר אחרת, ואמאי לא התעוררו דהבשר הוי בכלל לא תעבד אי עביד לא מהני, [וראיתי אח"ז דהפר"ח בק"א עמד בזה] למאי דפסקינן בש"ע סי' ר"ל בהג"ה כהמרדכי דהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאינו מכירה, והרא"ש לשיטתו דנראה שחולק ע"ז כמ"ש הש"ך, אבל לדינא לכאורה הבשר אסור, וההיא דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה התם אין העבירה על השחיטה רק על נטילת נשמה, וגם בניחור הוי חיוב בזה ולגבי זה לא שייך לומר אי עביד וכו' דהא מתה לפניך, וכן כתב בשו"ת מהרי"ט, או כמ"ש האחרונים כיון דהיום גרם אינו בכלל זה, וכתבנו מזה במקום אחר, אבל הכא דיש חרם שלא לשחוט דודאי אם ניחר אינו בכלל זה, א"כ נימא דלא מהני דהוי כנחירה, ולגבי זה מהני התרת חרם ע"י פתח וחרטה, דמעיקרא שנעקר החרם למפרע ואינו למפרע בכלל לא תעביד, אלא דלענין התרה דפתח הא מקרי עד"ר לדעת כמה פוסקים, גם לענין דנעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בזה אין תקנה בהתרה על ידי פתח וחרטה, והנה בנ"ד דנתקשרו יחד ממזיק הוראנדא שווייגערס שנתקשרו בשבועה שלא יסיג אחד את גבול רעהו, ובאם יעבור ע"ז החלב אסור עליו ועל אנשי העיר, דאינו דומה לדינא דהרא"ש דשני ושני, דיש כח להקהל לאסור המותר, אבל מה שהוא עושה אין במעשיו כלום, דהא מפורש בתשו' הרא"ש כלל והובא בטור וב"י סי' ר"ה] דבאומר ייני יין נסך אם אעבור דבר פלוני, לא נאסר, וכדי שלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי,. בהכרח לחלק בין מעשה הקהל דאלים למעשה דידיה, וכן כתוב להדיא בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י שם, אף דהש"ך ס"ז בתירוצו הב' על קושיית הב"ח במה דאומר בלשון איסור א"צ להתפיס בדבר הנדור, דהרא"ש מיירי בידוע או דפירש דיינו יאסר כיי"נ, א"כ בנ"ד דאמר סתם דהחלב אסור, יהי הדין דאסור, אולם נראה דקושיית הב"ח סובב רק במ"ש הרא"ש דא"י לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור דהיינו ע"כ לענין היין שברשותו, דאלו ליין שיבא אח"כ לרשותו אינו יכול לאסור בקונם, דאין אוסר דבר שלב"ל על חבירו, וכדאמרינן כתובות (דף נ"ח) וכ"כ הש"ך (סס"י ר"ד) ובזה שפיר הקשה הב"ח דהא במתפיס בלשון איסור א"צ להתפיס בנדור, א"כ מה שהיה אסור ע"י קונם או בדבר הנדור דהיינו ליין שברשותו יאסר ג"כ בלשון איסור, והוצרך הש"ך לתירוצו, ובנ"ד לענין החלב שלאח"כ אינו יכול לאסור כלל וכלל, ומטעם