רבי עקיבא איגר תנינא כט

מקרא כיון דמפורש להתיר, ואדרבא נראה לענ"ד ראיה מוכרחת דס"ל להרמב"ם דהוא רק מדרבנן, דאל"כ למה למד הרמב"ם מן יעשה לכל מלאכה דחלב הותר מכללו שהתירו לסחור יקשה מסוגיא דפסחים בפלוגתא דריה"ג ות"ק איצטרך קרא לאיסור והיתר דתליא אם אמרינן כשהותר נבילה היא וחלבה הותרה, הא מ"מ איצטריך קרא להתיר בסחורה, אע"כ דהוי דרבנן, לפ"ז יהי' מוכרח דס"ל להרמב"ם דבכולהו אף בשרצים ובהמות טמאות הוי דרבנן, והלימוד מקרא דיהי' הוא דרך אסמכתא, דאל"כ דשרצים ובהמה הוא דאורייתא מקרא דיהי' אלא דבנבילות וטריפות הוי דרבנן, א"כ לא מצינו דאסמכוה אקרא לאסור נבילות וכדומה, ושוב ליכא ראיה מקרא דבחלב לא גזרו רבנן, דהרי בעלמא יש כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש שהתיר כמ"ש החוות יאיר הנ"ל, אע"כ דהכל רק דרבנן, ולכאורה נראה דדברי הט"ז הנ"ל כראי מוצקים מתוך הסוגיא, דלכאורה קשה מאד במה דפרכינן א"ה לכתחילה נמי, דלמא הוי רק מדרבנן, דהרי במתני' ג"כ דאין עושין סחורה דהוא ודאי רק דרבנן כמ"ש להדיא, ודלמא גם בנבילות וטריפות הוא דרבנן, ותו קשה לי לישנא דאי הכי, הא גם לפי דס"ל בתחילה דההיתר הנאה משום דלא יאכל אינו במשמע איסור הנאה יקשה ג"כ אפילו לכתחילה נמי, אח"כ מצאתי דעמד בזה בשו"ת מהר"ם די בוטין והניח בקושיא, ולדבר הט"ז מחוורין שמעתין, דבל"ז באמת י"ל דהאיסור מדרבנן, אבל למה דמשני דההיתר מקרא דלכם, ושפיר פרכי' אפילו לכתחילה נמי, דאין כח ביד חכם להחמיר בדבר המפורש להתיר, ונכון

אך לפ"ז אזדא חילוק הנ"ל בישוב קו' החוות יאיר, דזה הי' מספיק בישוב דברי הרמב"ם, אחרי דחזינן בסוגיא דחז"ל אסמכוה האיסור אקרא דיהי', וזה א"א בחלב דמפורש בקרא להתיר, אבל עדיין יקשה, דכיון דס"ל להמקשן בל"ז דהאיסור מדרבנן בלא סמך על הקרא עדיין ליכא קושיא, דאפילו לכתחילה נמי, דאף דההיתר מפורש בקרא י"ל דאסרו חז"ל, דהא לא אסמכו איסורי' אקרא, אך באמת א"צ לחילוק הנ"ל, ודברי החו"י מעיקרא תמוהים דמביא ראיה מריבית נכרי, הא באמת פרכינן בסוגי' איתבי' רבא לר"נ לנכרי תשיך, והיינו דלא הו"ל לרבנן לאסור כיון דמפורש ההיתר בקרא ומשנינן לא תשיך ואינו מפורש בקרא שהתיר, ואף דמ"מ ליכא ראיה מזה להט"ז, די"ל דהיכי דהוי ההיתר דרך מצוה בהא לא הו"ל לחז"ל להחמיר, וכ"ש תוס' שם, מ"מ גם סתירה על הט"ז ליכא, אלא משמעות לישנא דתוס' דנקטו דהוי מצוה משמע קצת דבלא"ה מצי חז"ל לאוסרו, ובזה י"ל דלרווחא דמלתא כתב כך, וליכא סתירה כלל להט"ז

ולפ"ז מה דהוכחנו לעיל מדעת הרמב"ם דהוי רק דרבנן, י"ל דבשרצים ובהמות טמאות הוי דאורייתא מקרא דיהיה ודלא כהירושלמי דטמאים יהיו הוי דרשה גמורה, והיינו דהתם דמעולם לא היתה שעת הכושר, ורק בנבילות וטריפות הוי דרבנן, וכמ"ש החו"י, ומה דאמרינן דבחלב לאסור והיתר ל"ל קרא דכשהותר נבילה, י"ל דגם חלב א"א איסור סחורה משרצים ובהמות טמאות, ומ"ש הפ"י דבגידול חזרים ליכא איסור מה"ת, כיון דיש בו בלא"ה איסור אמ"ה, דבפירוש התירה התורה בהנאה. דברים תמוהים הם, דהא קיי"ל בחולין (דף ק"א) דאמ"ה אינו נוהג בטמאים, וא"כ אין בחזרים איסור אמ"ה כלל, ובעיקר הדין בענין ההיתר בהערמה להלוות מעות לנכרי הלוה יקנה בהם חזרים, ויגדלם בחצר ישראל המלוה וירבה עליו בשכר החצר עד שישאר מעות רווח להלוה הנכרי, בזה לא אומר לא איסור ולא היתר, דחושש אנכי שהערמה גדולה וגלוי למאד עד כמעט שהוא לחוכא ואטלולא כי תמיד עיני הישראל בזה בלקיחת החזרים ובטיפולן, ובהיפוך ג"כ להחמיר חושש אני שעי"ז יעברו בשאט נפש על האיסור, ואולי הוא בכלל מוטב שיאכלו וכו' והדבר הזה מסור להמורה בעירו לראות איזה דרך ישכון אור יותר

תשובה לג לידידי הרב ר' משה

ע"ד שאלת רו"ם בבהמה שנגחו אותה בקרן נגד המעיים, ונראה במקום הנגיחה בליטה גדולה, תמך מעלתו יסודו בדברי המחבר פרי תבואה שהחמיר

לפענ"ד יש להקל בהפ"מ, אחרי שהפר"ח וכנה"ג דנו רק על קריעת בשר החיצונה, אבל לא על חשש נקיבת המעיים, גם בשו"ת בית יעקב אשר בנה הפרי תבואה יסודו עליו כתב להקל בבדיקת איברים הפנימים, ומ"ש הפרי תבואה דאם שהה זמן רב יש לחוש לנתרפא, זה אינו, דרק בושט מחמרינן, אבל לא בעלמא, דהרי בבה"כ מקילין בנקב מצד אחד, ואף דהש"ך (סי' מ"ח) כתב הטעם, דכיון דל"ש אכלה בי' ופעי' בי' א"כ מי החזירו למחט עיי"ש. מ"מ אין זה עיקר הטעם, דהרי הדבר פשוט דמקילין אף בלא נמצא המחט, ומכירין שהיה ע"י מחט, אע"כ דרק בוושט דרגיל לנקוב כולו, גם כיון שהוא אדום אם נתרפא אין רושם ניכר בו, אבל בעלמא הי' ניכר רושם, לזה נ"ל להקל בהפ"מ על ידי בדיקת איברים הפנימים, כן נראה לענ"ד

תשובה לד לכבוד ידידי הרב ר' שלום כ"י מ"ץ בבוג

ע"ד שאלתו באשה שמוצאת תמיד בבדיקה דם, ובכל פעם במקום א' ושלא בשעת ווסתה, ובלילה בשינה מתחככת בסדין באותו מקום, ולמחרתו מוצאת בסדין כמה טיפי דמים, וא"י לטהר לבעלה

בעניי איני רואה מקום להקל, מקור הדין בפסקי מהרא"י (סי' מ"ז) וז"ל, אשר כתבת שיש לה הוכחה שיש לה טהרה (היינו מכה) אך שא"י אם מוציאה דם, ודאי חד עד לחוד לא מהני, דלהדיא כתב המרדכי דבעינן שיודעת דמכתה מוציאה דם אז תולית במכתה, אמנם בנ"ד מצאנו ב' צדדים להתיר, א' כמו שכתבת שכ"ז שבודקת בחורין וסדקין אינה מוצאת הכתמים, נראה דר"ל דבמקום אחד מוצאה לעולם, א"כ אם אותו מקום קצת סברא לטהר דמוכח דמצדדים בא ממכה וכ"ש במרגשת בבדיקה כשנוגעת שם דכואב לה קצת, ובשארי חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל, עוד כתב במרדכי אברייתא אם יש לה ווסת תולה בווסתה, פי' דיכולה לומר הדם שרואית טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה, אע"ג דרש"י פי' בדרך אחר, נוכל לצרף דעת המרדכי ג"כ לשאר צדדים, לכן נראה אם איתנהו לכל הני צדדים תוכל לסמוך להחזיקה לטהורה עכ"ל המהרא"י, והוא בקוצר בש"ע (סי' קפ"ז)

והנה דעת הט"ז דבעי' דוקא כל הצדדים דיש לה מכה, ויש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה, ובכל פעם מוצאת רק במקום א'. ודעת הש"ך בנקה"כ דחד צד מהני אי שלא בשעת ווסתה הקבוע, אי שאינה מוצאת תמיד רק על אותו צד, ונראה דאזלי לשיטתייהו, דהט"ז לשיטתו בסק"ק דהמרדכי דמיקל שלא בשעת ווסתה, היינו רק ביש לה מכה, א"כ ע"כ מה דמסיים המהרא"י דאע"ג דרש"י פי' בענין אחר נוכל וכו' לכן אי איתנהו להנהו הצדדים, היינו במה שהוא שלא בשעת ווסתה, וגם אינה מוצאת רק במקום א', דאל"כ אלא דמיקל בחד צד, א"כ הוא ממש כהמרדכי, והרי המהרא"י לא סמך על המרדכי לחוד, רק בצירוף שאר צדדים, והש"ך שם דס"ל דהמרדכי מיקל שלא בשעת ווסתה אף בלא מכה, מש"ה י"ל דמהרא"י צירף דעת המרדכי להיכי דיש לה מכה ושלא בשעת ווסתה, או ע"י דמוצאת תמיד בצד אחד, ואך כ"ז אף להש"ך, מ"מ בעינן בירור שיש לה מכה, אלא אף דא"י אם המכה מוצאת דם, בזה מהני חד צד מהצדדים הנ"ל, אבל בנ"ד דלית לה מכה לא מהני ב' הצדדים דשלא בשעת ווסתה ומוצאת